הלב, לב הרים לו

נגד השמים והפרה

מאת יצחק לאור

מה באמת אפשר לומר על הנצח והבריאה אם לא באמצעות תחליפים קטנים, מטונימיות זעירות? השירה הדתית נזקקת למוסיקה סוחפת - לפאסיון, למיסה - ולא לשירה אינטליגנטית כל כך כשירתו של ג'ררד מנלי הופקינס, המשורר האנגלי שהיה לכומר ישועי

הלב, לב הרים לו - מבחר שירים, קטעי יומן ומכתבים מאת ג'ררד מנלי הופקינס, הוצאת אבן חושן, 2008, 70 עמודים

את השיר הדתי "יופי ססגוני" פותח ג'ררד מנלי הופקינס בבית המרהיב הזה:

הללו בורא דברים בשלל גוונים:

שחקים טלואים כמו פרה ברודה.

נמשי-ורדים על שמך שבנחל

מפל-ערמון בוער, כנף עפרונים,

נוף משובץ - מרעה, שלחין ובעל,

כל מלאכה וכל כלי עבודה.

חיסכון גדול, אף מלה מיותרת. כמה מטונימיות ומטאפורות מוסרות את ססגוניות הבריאה ושום דבר אינו חדגוני: השמים (הטלואים) כמו פרה (ברודה), ולא רק השמים ולא רק העננים (הטלאים), ולא רק הפרה וכתמיה, אלא כל מה שניצב ביניהם טלוא וברוד, אבל שמים כמו פרה, זה לב פועם של דימוי (מודרניסטי), שעטנז, וכולו קשור, קודם כל, לחיסכון כי אחרת אין סוף לדברים שיש למסור. "שמים כמו פרה": האם השמים כהים? לא. האם הפרה כחולה? לא. אבל משהו בין שני אלה משתדך באמצעות צרימה. הבהמה הגועה, האפאטית, יחסית לשמים קטנה, אוכלת כל הזמן ומחרבנת המון, מול העוצמה התכולה של השמים. זו מול זו, וביחד. והכתמים על הדגים בנחל - לבד מדימוי הפרחים שלהם - האם הם אדומים? ומה צבע הדג? מתגוון בין שחור לאפור? ומה צבעה של קרקעית הנחל, וסביבת הנחל, ומה שמשתקף בנחל?

מלים אינן צבע, וצבע אינו דורש ראייה, אלא קריאה, וקריאה אינה דורשת ריבוי, כדי להצביע על ריבוי, וודאי אינה דורשת "פערים" אלא הבנה שכדאי לקרוא את העולם גם כשלל צבעים, בעיקר משום שהפרטים כאן אינם צבעוניים במובהק, בהדרגה, ובאמצעות מעט מאוד פרטים, כולם לכאורה לא "צבעוניים במובהק", הרי הפרה איננה בדיוק פרת משה רבנו, והפורל איננו דג זהב, וכלי המלאכה אינם אגרטלים יווניים, וודאי אין כאן כל מיני פירות אקזוטיים. זה הדבר שמעבר לחיסכון, הנשען על החיסכון, החומר הלא שירי הופך לשירי (זה העניין המנוגד כל כך לתשפוכת ה"איזה יופי של תיאורים" לקוראות הבית). אפשר להמשיך את תרגיל הצביעה, מהם צבעי המפל של הערמון הבוער. ירוק? אדום וצהוב כמו אש? אלא שמכאן והלאה, בלי שום עזרה של "מסמנים", אפשר לצבוע את כל היתר, כלומר להשתכנע שכל היתר - צבעים, נוף משובץ, המרעה, השלחין, הבעל (אחרי הנביטה? אחרי הקציר? אחרי החריש?) ואפילו כלי המלאכה (משור, נניח, או פטיש, או נול, או מחרשה), צבעוניים, בזכות מעט הדימויים שקדמו להם.

וכל מה שנסקר עד כה איננו הנושא, אלא המושאים. השורה הראשונה הרי אומרת במפורש: "הללו בורא דברים בשלל גוונים", ורק מכאן ואילך באה עבודת הצביעה, אחרי מלת המפתח "את". גם סיום השיר ממשיך את ההיגיון הזה של המושא רב הסתירות (כלומר הדג והוורד, הפרה והשמים, העץ והאש): "את כל מה שכנגד, שחונק, שחומק, מוזר, / כל שגחמן ומנומש (מי יודע איך) / מהיר ואט, עמום ועז, מתוק ומר, / מוליד הוא שיופיו יימר./ יתברך".

הדתיות העמוקה הזאת משתנה משיר לשיר. וככל שזנדבנק עושה שימוש במונחים עבריים עתיקים (ששימשו בלאו הכי, בתרגום, גם את המשוררים הנוצרים), הרי התפעמות מן הטבע אינה מייחדת את הסיבות שמשמן נאמר בדרך כלל, במקרא למשל, הללו. אבל אני בחרתי בשיר על הצבעים כדי לנסות ולהסביר דווקא את ההחלטה של הופקינס הצעיר לא לכתוב עוד שירים מרגע שנהפך לכומר ישועי (ולכן כתב מעט כל כך), ואחר כך, לגנוז את השירים שבכל זאת כתב ומתוך רגש אשמה. והרי לא כתב שירי כפירה ואם כך, מדוע לא הירשה לעצמו לכתוב? האם אפשר להסביר את ההימנעות באמצעות המתח בין השיר שציטטתי במלואו, בין הנושא (האל), המושאים (המטונימיות של הצבעים) והדובר (המשורר), ההופך בעל כורחו למין מטיף שנימוקיו להלל קטנים ממה שהוא באמת מאמין בו? האם משורר דתי נשאר באמת דתי אם מה שיש לו לומר על האל מסתכם בצבעים, בעולם הססגוני, בגדולת הטבע? כלום אין ההתפעמות מן הטבע (בניגוד להתלהבות של כל מיני מגלי אלוהים בחוכמת הפרח), התפעמות מהפרח, או צבע המחרשה, היא פחות מדי דתית, שהרי ההתפעמות הדתית נשענת על משהו גדול הרבה יותר, ולכן נזקקת לא לשירה אינטליגנטית כל כך, אלא למוסיקה סוחפת, לפאסיון, למיסה? ומה נותר למשורר המתפעם לעשות אל מול היופי, או המוות, או הכאב, או האדם, או פרטים אחרים המרכיבים את העולם, בהשוואה לנצח המסתורי של הבריאה? מה באמת אפשר לומר על הנצח, הבריאה, מרחביה, מסתוריותה, אם לא באמצעות תחליפים קטנים, מטונימיות זעירות. וכמה כל התשוקה לשירה גדולה אינה אלא געגוע לדת, וכמה איש דתי יודע שאין שירה גדולה.

ב-1875 טבעה מול חופי אנגליה ספינת הנוסעים "דויטשלנד". חמישים מהם נספו בטביעה. הפואמה של הופקינס - זנדבנק תירגם חלק גדול ממנה - מתמודדת עם הטביעה בקדרות המתבקשת: "היא עפה עם רוח באופל, / נחבטה - לא אל סלע או צוק / אלא אל תלולית ענן חול", ואחר כך: "אשים לך כבוד, אדון הים, / ריבון תהום רבה ותוהו; / הסוכר וגודר ארחי ים, / קיר אגם, גדרו ים ורסנו הוא; / ... אל על בינות הוא, / מולך על עבר מוות, שהם / לב אך סמוי, חש אך מחשה..." והנה מתוך הסיום: "לו ישוב לתחייה, יום אביב לאפלנו, מזרח ארוג-ארגמן / יאיר את בריטניה, ברה ויקרה בהיכון / מלכותו, / גיבור וגביר וכהן גדול ושושן / אש-אח של אחוות לבותינו, נסיך נדבת נפשותינו, ריבון".

הופקינס נולד באסקס ב-1844, בן לאנגליקנים אדוקים. כשהיה בן 22, באוקספורד, נהפך לקתולי, לדאבון לב הוריו. המסלול הזה תמיד מסקרן, וספק אם אפשר לעסוק בו כאן, כולל המתח בין אינדיווידואליזם קיצוני להיפוכו הגמור. הופקינס היה לכומר ישועי, עבד בקרב קהילות עניות, ועוד לפני שהגיע בחזרה לאוניברסיטה, בדבלין, כדי להורות תיאולוגיה, כתב לחבר טוב (3 באוגוסט 1871) את מה שיכול להדגים יותר מכל את התשוקה העזה לכתוב את ה"שכנגד": "חוששני שמהפיכה גדולה מתרגשת לבוא. דבר נורא לומר: במידת-מה אני קומוניסט. האידיאל שלהם, להוציא דברים אחרים, נאצל יותר מזה של כל מדינאי חילוני שאני מכיר (אני מוכרח להודות שאני חי באור-עטלפים ויורה 'על עיוור'). ואגב, זה אידיאל צודק. אינני מתכוון לומר שהאמצעים להגיע אליו צודקים. אבל דבר נורא הוא שחלק הארי, החלק הנחוץ ביותר של אומה עשירה כקורח, חי חיים קשים, נטולי כבוד, ידע, נוחות שמחה או תקווה, בתוך כל השפע הזה - שפע שהם עצמם מייצרים במו ידיהם. לטענתם לא אכפת להם מה יהרסו וישרפו, הציוויליזציה והמשטר הישנים מוכרחים להיחרב. השקפה נוראה - אבל מה עשתה למענם אותה ציוויליזציה ישנה?"

לא רבים מקרב הוויקטוריאנים העזו לכתוב כך אחרי הקומונה הפריסאית, מתוך היכרות כזאת, עם טיעונים שעדיין לא נקראו אז "מרקסיסטיים". כמה עוצמה יש במכתב הזה, יותר מבסונטה לזכרו של פליקס רנדל, מפרזל הסוסים שהלך לעולמו: "פליקס רנדל הפרזל - אם כן, מת? ושוב איני חייב, / אני שצפיתי בגו-גבר שלו, גדל-גרם וחסון-חן, / שוקע, שוקע, עד יום שדעתו נתעתה ובין / ארבעה מדוי-מות בבשרו ניטש קרב?"

זנדנבק, המתרגם הנפלא, כותב באחרית דבר שלו כי הופקינס כמעט בלתי אפשרי לתרגום. ואף על פי כן, מבחר השירים, חלקי היומן, ומעט המכתבים של האיש המסתורי הזה, הופכים את הספר לאירוע חשוב.