ספרי אבן חֹשן לפי הא"ב

לאה אילון פרצה לשירה הישראלית בשנות השמונים של המאה שעברה ככוח טבע סוחף וייחודי. מאז היא נותרה בה ישות לעצמה, נעה במסלול מיוחד לה, הודפת כל השוואה. שירתה היא רצף של קטעי מציאות מדומה, שאינה אלא ביטוי נסער של משאלות לב ססגוניות הנובעות ממציאות נפשית של חסך ומצוקה.
כך כותב דן מירון (לחצו על הספר להמשך)

18.84

בַּלֵּילוֹת הַשֶּׁבֶר מַשְׁחִיר. הַלֵּב יָשֵׁן וְהַגּוּף עֵר. גַּם הַמוֹחַ עֵר. חֲרָקִים בַּסְּדָקִים. כּוֹכָבִים כָּבִים. עָבִים מִתְאַהֲבִים. רוּחוֹת מַעֲרָב אוֹמְרוֹת קוּם. עֲשֵׂה, אוֹמְרִים הָעֵצִים. טַפֵּס, בְּרַח, אוֹמְרִים הַשָּׂדוֹת. אֵלֵינוּ, אוֹמֶרֶת הָאֲדָמָה. לִשְׁכַּב אִתִּי, אוֹמֶרֶת הָאִשָּׁה. אַבָּא אַבָּא אַבָּא אַבָּא, שׁוֹחֲקוֹת הַיְּלָדוֹת, וְרֻדּוֹת כְּשׁוֹשַׁנִּים


עורך הספר: עודד מנדה לוי

כך כותבת איה סימון בן-צדף, הבת של יוחנן סימון: "לאחר 17 שנה של חברות בקיבוץ גן-שמואל וכשהוא מתקרב לגיל 50 עזב אבא, הצייר יוחנן סימון, את הקיבוץ, את אמי, שרה, ואותנו הילדות, ניצה ואיה, ויצא למסעות בעולם. ממסעות אלה שלח לי ולאחותי ניצה מכתבים מצוירים. אני אספתי אותם. באחד המכתבים מורה אבא לניצה לא לזרוק את המכתב אלא לתת אותו לאיה מכיוון שהיא אוספת את המכתבים. מאז ומתמיד האמנתי שאלה היו הדברים היפים ביותר שצייר.
ב-1968 נסעתי לניו יורק להיות שם שליחה ציונית. פרקתי את חדרי בקיבוץ וארזתי מזוודה. במזוודה שמתי מעטפה חומה גדולה עם כמאה מכתבים מצוירים שאבי שלח לי. הייתי צעירה ותמימה ולא ידעתי שמזוודות הולכות לאיבוד. המזוודה לא רק הלכה לאיבוד – מעולם לא חזרה לידי. ישבתי ובכיתי. אבא עדיין היה בחיים והתחיל לשלוח לי מכתבים מצוירים לניו יורק שסיפרו על הווי החיים בארץ, וגם מנסיעות קצרות שערך למקומות שונים בעולם. נוצר לי אוסף קטן חדש אותו מסגרתי ותליתי בביתי."
איה קיוותה שיום אחד תימצא המזוודה ההיא ויימצא אוסף המכתבים שאספה בשנות ילדותי שמכיל כ-100 מכתבים מצוירים. ואכן היא נמצאה. ועל כך בסוף הספר.

מאשה ברון: יער אפל
צילום
La Foresta Oscura
Text: Erri de Luca

המחברת ליוותה את הסופר האיטלקי הנודע ארי דה לוקה בביקוריו בישראל כאורח יריד הספרים הבינלאומי בירושלים. וכך נוצר הקשר ביניהם.

יש לציין שהציטוטים ארי דה לוקה שנבחרו מהספר ״היום שלפני האושר״ כך שהטקסט לא נכתב לצילומים והצילומים לא צולמו כאילוסטרציה לטקסט.

גם הסופר וגם הצלמת עוסקים, בדרכם שלהם, בעולם הילדות, ובאופן שבו ילד מגלה את המסתורין שבעולם.

התמונות צולמו במצלמת "ניקון" ופותחו בידי האמנית במעבדה.
הספר הוא בעברית ובאיטלקית.
(מתנצלים על איכות הצילום הספר נכרך בכריכת בד!)

״בַּז רָעֵב חָשׁ קֹר תַּחַת כְּנָפָיו. כַּמָּה זָעִיר הַכֹּל, כַּמָּה צָעִיר קוֹל הַצְּלִילָה!
לִצְלֹל, כֵּן, לִצְלֹל בְּעַיִן צְלוּלָה כְּבָרָק
עַל שֶׁפַע הַיֵּשׁ הַנִּמְלָט.״
טוביה ריבנר, ״זקן בזוי, בז״

לכתוב כמו לצלול אל היש, אל החיים, אל הערותּ, אל השפע. לצלול
בדייקנות, בדבקות במטרה, אל מה שבכל רגע עלול להימלט ולהימוג.
הזמן נמלט וברק המילה ישיגוֹֹ. קול המשוררים הכותבים בערוב היום
צלול וצולל אל תוך טרף הקיום, אוחז בו וחי בו עד השקיעה.

עם השקיעה מצטמצם המרחב הפיזי, ובה בעת נחשף מרחב פנימי
של חירות חדשה. ההתכנסות בהווה מובילה להתבוננות אינטימית
ברגע הנוכח והנמלט.

אסופה זו באה להציג את תמונת הזיקנה כפי שהיא משתקפת בשירה
שנכתבה בשלב זה של החיים. יש בה שירי פיוס ונחמה, שירי תקווה
ועצבות, שירי געגוע ושירי אהבה.

ד”ר מירי ורָון, סופרת ומרצה לספרות, בת כפר ביל”ו.
פרופ’ אמיר כהן-שלוֵ, חוקר תרבות וזיקנה, החוג למדעי ההתנהגות,
מכללת עמק יזרעאל.

רשימת משתתפים בשבו 32

עֻזי אגסי - תרגום, זמן, אלוהים ואינסופיוּת פתח דבר, סטָנ' בָּארַנְצַ'אקשיר בתרגום דוד וינפלד, טוביה ריבּנר, אגי משעול, גילי חיימוביץ', מָטוּרָה בתרגום גילי חיימוביץ', שארל בודלר תרגום בטין אמיר, ליאורה בן יצחק, סבינה מסג, רינה סופר, אבנר הולצמן מאמר (על ציור של רמברנדט), אורן עילם, גלעד מאירי, גאווין איוורט בתרגום גלעד מאירי, נדיה עדינה רוז, שחר ברם, גיל ברקת, לוּהאריה, קמה ורדי, אלעזר בניועץ, פיליפ רוזנאו, ראסל אדסון בתרגום יהונתן דיין, תמר לוסטר, יעקב ברזילי, אסי דגני, שושנה אידל, שירה כהן , דרור בורשטיין,
נָוית בראל, טלי וייס, רוני סומק, יר ורישום, עזרא לוי, רפי וייכרט, חוה פנחס־כהן, יקיר בן־משה, ורד בודד ומנדרינה - לקט קטן מן הספרות הלטינו אמריקאית החדשה
ערכה והעירה: לאה פרישברג, חוּליוֹ קוֹרטאסַר בתרגום רמי סערי ובתרגום לאה פרישברג, אוֹסוַלדוֹ טְרֵחוֹ פרוזה בתרגום רמי סערי, חוּאן רוּלפוֹ סיפור בתרגום משה רון, אַנְחֶל אוֹרְטוּנְיוֹ בתרגום רמי סערי, גייֶרמוֹ סַמפֶּריוֹ סיפור בתרגום שוש נבון, פבלו נֶרוּדה בתרגום ערן צלגוב, חוסה אֶמיליו פָּאצֵ'קוֹ בתרגום ערן צלגוב, חורחה לואיס בורחס בתרגום ערן צלגוב, בלנקה וָרֶלָה בתרגום ערן צלגוב, מריו בֶּנֶדֶטי סיפור בתרגום שוש נבון, ירון אביטוֹב, חוליו פּאסוס בָּארֶרָה בתרגום לאה פרישברג ותנחום אבגר, חוּאנה דֶה איבַּרבוּרוּ תרגום לאה פרישברג, אוקטביו פּאס בתרגום לאה פרישברג,
יעל ווייל, מורן אריה, ענת זגורסקי שפרינגמן, בַּכֹּל סֶרלוּאי, פנינה עמית, יחזקאל נפשי,
גיא פרל, נקודא זינגר, גלי־דנה זינגר, אלכסנדר אלטשולר בתרגום גלי־דנה זינגר, ארקדי דְרָגוֹמוֹשְצֶ'נְקוֹ בתרגום גלי־דנה זינגר, רֶנאטה יַבּלוֹנסקה בתרגום יורם ברונובסקי, חיים וָאשאדי,
רונה ברנס.

שמואל מוניץ, יליד 1995, גר באלון שבות שבגוש עציון. הוא עורך וכותב ב-ynet ספורט ועורך את תוכנית הספורט השבועית בגלי צה"ל. שיריו התפרסמו בבמות שונות. 'שום נס בחצי התורן' הוא ספרו הראשון.

ורוני סומק כותב:
"הפסיעות של שמואל מוניץ נחקקות יפה בדרך עפר ייחודית שהוא סולל.

הוא מפצח לנגד עיני הקורא את הקופסה השחורה שבה הוסתרו שיריו.

הלב המתגלה ממלא את הלב".

מתי אוכלים מרק במזלג? איך אופים עם חצי ביצה?
מה משותף לפוך ולקניידלעך? למה פיתה זה לא לחם?
איך תנור אחד גם מבשל וגם מחמם? למה אילנה דיין חושבת שהמצור נגמר?
מה לא נחוץ באוכל ובסקס? מה רק אורנה בנאי יכולה?
את כל התשובות לשאלות האלה, ולעוד רבות אחרות, תמצאו בספר הזה, מפי
אמה של המחברת בת ה־100 שתניח את כל האמת שלה, נסיונה הרב וסיפורי
חייה על הצלחת שלכם.

שני כוחות פועלים בספר הזה, הנמשך מהזמנים ההם לימי הפייסבוק שלנו: אוכל ואימהות. האימהות שהוסוותה למיפעל הזנה וביטלה כל מהות אחרת מכורח ומקושי, והאוכל שנוסף על היותו מזון מבושל, עולה כאן כזיכרון־בית, כחווית הילדות, כרגעים חד פעמיים של חיבור ופרידה. בספר מתכונים רבים, אבל המתכון הכי חשוב הוא המתכון להישרדות, לעקשנות, ולאמונה, המכיל מרכיבים כמו אינטואציה, חיוניות, חושים חדים וגם סקפטיות, ולהט לשמר, למחזר ולרפא. באופן הכנתו היא תייעץ שחשוב יותר מה לא לעשות, יותר מאשר מה כן לעשות.

בכתיבה מרגשת אמיצה וחושפנית, במבט קומי וגם קצת טרגי (מלבד המתכונים שהם על טהרת הקולינריות המדויקת) תשתף אתכם עמליה ארגמן ברנע בסוד אריכות ימיה של אמה, שחייתה לספר את קורותיה, על רקע מאורעות היסטוריים מאז ימי טרום המדינה. מבעד לטקסטים העוסקים באוכל יהודי־פולני שצבעו נוטה לאפור, היא צובעת סאבטקסט בצבעי נפש עזים יחסי אם־בת, קרובות אך שונות איתם יוכלו להיזדהות בני הדור שלנו שזכו להורים מדור הנפילים שכבר נעלם מחיינו.

זהו ספר מתנה בעיקר לעצמכם, להתמזג בו גם עם האוכל גם עם הנשמה, וגם לכל מי שאתם אוהבים שיגידו לכם, יש להניח: תודה, אבל לא הייתם צריכים.

התֶאוֹגוֹנִיָה, יצירתו של הֶסִיוֹדוֹס בן המאה השמינית לפנה"ס, היא שיר עלילה ארוך, העוסק בבריאת העולם והאלים. היצירה הקסומה והעסיסית הזאת מרכזית להכרת הדת והמיתולוגיה היוונית, והשפעתה הייתה אדירה על עיצוב המחשבה הקוסמולוגית והתאולוגית בדורות הבאים. הספר מכיל גם שני נספחים מתוך הספרייה, ספרו של אַפּוֹלוֹדוֹרוֹס, בן המאה השנייה לספירה, שעוסקים בבריאת העולם ובמיתוס על הרקולס. המתרגם הוסיף מבוא והערות מאירי עיניים ומפתח שמות.

מה הן שנות חושך משרטט את דיוקנו של האדם העומד בפני אלוהים ומול המוות. המציאות הישראלית משתקפת בנפש, ויוצרת שברי אור שירִיים שרב בהם היופי ורב הכאב. המשיכה בין הקצוות מולידה שירה עזה ושבירה הקוראת אל החלל הריק, כמהה למגע אלוהִי או לכל הפחות אנושי.

"למען איזבל" הוא ספר מיוחד במינו. הוא בנוי כמנדלה קיומית, שמעגליה חובקים עולם ומלואו. הקורא של הרומאן הפיוטי הזה ימצא עצמו נע על פני כדור-הארץ ופוגש תרבויות וארצות שונות. ליסבון, פרובנס, נפולי, מקאו, הונג-קונג הם המקומות אליהם מגיע גיבור הספר בחיפושיו אחרי איזבל המסתורית. מה עלה בגורלה? האם היא חייה? האם מתה ואם כן כיצד מצאה את מותה?
שאלות קיומיות רבות מעלה הרומאן הזה: אהבת אם לבנה, אהבת גבר לאשה, היחס בין האומנות למוות, מה מקומו של הלהט הפוליטי בחיינו וממה בעצם עשויים הזכרונות שלנו והאם המתים יכולים לדובב את החיים.

אנטוניו טאבוקי (1913-2012) הוא מגדולי הסופרים האיטלקיים במחצית השנייה של המאה העשרים. יצירותיו תורגמו ליותר משלושים שפות וזכו בפרסים רבים באיטליה ובאירופה. טאבוקי תרגם רבות מיצירותיו של פסואה והפרוזה שלו מושפעת בצורה מקורית ומרתקת מעולמו השירי של המשורר הפורטוגלי הגדול.

אלון אלטרס תרגם ממיטב הספרות האיטלקית בת-זמננו.הוא תרגם, בין השאר, את אלנה פרנטה, נטליה גינצבורג, פייר פאולו פזוליני ואנטוניו טאבוקי.
אלטרס אף הוסיף לספר אחרית הדבר המסייעת לקורא להכיר את עולמו הייחודי של טאבוקי, את המאפיינים העיקריים של יצירתו הנעה בין תרבויות שונות, ומובילה אותו בנתיביו הקסומים של הרומאן "למען איזבל".

״אבן חושן״ תוציא לאור שלושה מספריו. ״למען איזבל״ הוא הראשון. השניי ״טריסטאן מת״

הציפורים מוכר בעיקר כסרטו של אלפרד היצ'קוק (1963), אלא שסרט האימה המפורסם היה למעשה עיבוד קולנועי לסיפור קצר ומסמר שיער מאת הסופרת דפנה דה מוריאה, שראה אור כעשור קודם לכן.
בהציפורים מעוררת דה מוריאה פחדים אנושיים קדומים מן הטבע החייתי ומערבבת אותם במשקעי מלחמת העולם השניה הרובצים מתחת לגלדים הדקיקים של אירופה הפצועה. דה מוריאה, שהיתה סופרת אימה מוכשרת בצורה בלתי רגילה, השכילה ביצירת המופת הקצרה הזאת לקשור את חרדת ההווה עם בהלת הקיום מאז שחר הבריאה. וכך, בעלי הכנף בסיפור שהופכים לפתע את מזגם ונעשים תוקפניים וקטלניים, משיבים את האימה שריחפה באוויר בימי הבליצקריג, אך גם מהפכים את מאזן הכוחות המתקיים מזה מאות בשנים בין הטבע הכנוע לבין האדם השולט בו, ופוערים את האימה הקמאית, השוכנת בלבו של כל אדם, מפני עולם סתום ואכזרי.
דפנה דה מוריאה (1907-1989), היתה סופרת ומחזאית בריטית ידועה. יצירתה נמשכה הרומנטי, המוזר והאפל; מחוזות המאפשרים בחינה ייחודית של התרבות האנושית.

"צבע ביתך" מפתיע את הקורא ממש כפי שהפתיע את כותבו המעיד כי רק פעמיים בחייו 'נחתו' עליו דברים שביקשו להיכתב. שירים בשלים, בועטים, מצחיקים ועצובים כאחד. קין שנחרת בזיכרון ההיסטורי בעיקר כרוצח מתחכם ששאל את אלוהים ”השומר אחי אנוכי”, מדבר הפעם מחוויית עלבונו של מי שלא שעו לקורבנו, כאב שאתו יכול להזדהות כל אדם אשר התכוון להגיש מינחה, תהא זו מינחה לאדם או מינחה לאנושות בצורת מחקר, המצאה מדעית או יצירה אמנותית, מנחה שנדחתה ולא התקבלה. קול חדש ומקורי, תפוח שנפל בתוך העץ.

שיתוף פעולה בין המשוררת דלילה מסל גורדון לבין הילה חבקין המאיירת הכישרונית והיצירתית.
עורכת הספר: אנה הרמן

התמנון העסוק בעולם שדאג לים שלו ולכל היצורים שבו כל הזמן ויום אחד החליט לצאת לחופשה.
אך...
הוא אכן חזר
כעבור חודשיים ויום
אבל כשראה שהים מזוהם ומבולגן
אמר: "לא יקום ולא יהיה!
אם למישהו פה נדמה שאני הוא זה שהולך לסדר
אז זהו ש...
לא!"

חיים גורי

Dan Tsalka

משה שמיר//מנשה קדישמן
הדפסת בֶּלֶט מהדורה מצומצמת

אירווינג וושינגטון // יהונתן דיין

רפאל וויאצ'ק- לראשונה בעברית שיריו של מי שנחשב לאחד מפורצי הדרך של השירה הפולנית החדשה. ה'החצופה' הסוערת המתירנית.

פרמהנסה יוגאננדה -

"אוטוביוגרפיה של יוגי" הוא מסמך נדיר החושף את אורח חייו הנסתר של פרמהאנסה יוגאננדה, מורה רוחני ויוגי דגול מהמשפיעים ביותר על הפצת פילוסופיית היוגה בעולם המערבי, שפעל בשנות החמישים של המאה הקודמת. דרך סיפור חייו המרתק, מקרב יוגננדה את הקורא אל החוכמה הטמונה בפילוסופיה העתיקה של הודו.

שְׁרִי רָמָנָה מָהָארִישִׁי // שחר לב (דיויה)

בן ציון נחמיאס

ישראל אלירז

נורית זרחי // נסה ראיין

כל הלחנים: מוני אמריליו

צבי אבינר וַפְּני

אמי רובינגר

עדי וולפסון

״מיסטיקן חילוני״ קורא לו המתרגם דוד וינפלד.
זגייבסקי כותב לרוב בגוף ראשון, ולא אחת חש הקורא בשיריו את האחדות שבין "האני הלירי" ו"האני הביוגרפי". הוא מרבה לשלב בשיריו את מקַדמי הזמן והמקום של היווצרותם, שהם לרוב מצבים "נורמליים" ומקומות מוכרים לַכֹּל שדווקא בהם מצויים האימה, היופי וההארה (טיסה, ביקור במוזיאון, אֵבל על אדם קרוב, שוטטות ברחוב). על פי רוב שומר המונולוג הלירי של זגייבסקי על אחדות הנושא והמחשבה, המבטיחים לשיר מרכז כובד מבני. פיתוח הנושא בשירים מתאפיין בתנודות שבין המדיטציה והנימה הלירית ההגותית לבין ההתבוננות החושית בעולם. לשני האופנים של קליטת העולם מתלווים, לא פעם, הומור ואירוניה שמשרים כלפי חוץ טון צונן ושכלתני משהו, אבל דומה שגם הם טעוני רגש סמוי.
גייבסקי נולד בשנת 1945 בלבוב (היום מערב אוקראינה, לפנים פולין) וגדל בגְלִיוִיצֶה, לשם עקרו הוריו בתום מלחמת העולם השנייה. לבוב היא גם עיר הולדתו של המשורר זביגנייב הרברט. להיוולד בעיר זו, משמע להתנסות מקרוב בתהפוכות ההיסטוריה, לפי שבין תושביה מצויים אנשים שהחליפו במרוצת חייהם שלושה דרכונים ושלוש תעודות זהות. זגייבסקי למד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה היַגלוֹנית שבקרקוב, שם התגורר עד 1982. משנה זו הוא שהה מחוץ לפולין מטעמים אישיים - תחילה בפריז, ומ־1989 גם בארצות הברית, כמרצה באוניברסיטת יוסטון. היום הוא מחלק את זמנו בין קרקוב שבפולין ושיקגו, שם הוא מרצה.

ישראל אלירז

גילי חיימוביץ‘

יונתן ברקאי

לאה טנצמן

סביילי גרינברג // גלי דנה זינגר
(לרכישה דרך ספרי אבן חושן 2014, או לחצו על התמונה)

אביגיל אנטמן
ילידת 1966, מורה לספרות בתיכון המסורתי, מתגוררת בירושלים.
זהו ספרה הראשון.

אביטל גלוברמן

בַּכֹּל סֶרְלוּאִי

שיריו של מייק דבורקיס הם שירים ליריים הגותיים. בתשתית העומק מפעמת בהם הרמוניה של הטבע. האדם, החי, הצומח והדומם קלועים זה בזה. המפגש בין ה"אני" לברטי כלבו, מקפל בתוכו שיח פילוסופי של חיה אחת אל רעותה. אדם וחיה קורנים באור אחד ומדגישים דיוקן אינטימי, פגיע ואניגמטי.
מייק דבורקיס הוא אמן שדומה, כי המשורר והצייר שבו הותכו לאחד. הוא מסתת באבני המדבר את גוף יצירתו בקו גולמי הנע בין יופי לעיוות, בטקסטורה של גילוי וכיסוי ובצבעונית חושנית וחומקת. בתוך מציאות מדברית עירומה ואלימה הוא מייצר הומניזם מאופק הרוחש הארה, אהבה וחסד.

מיטבאל

ז'אן ז'יונו / מצרפתית: אביטל ענבר

רות דורות

אלעד יעקב

יורם לוי פורת

דוד סרי

שמואל כהן // הילה חבקין

אדולפו גרסיה אורטגה

צֶ'זָרֶה פָּבֶזֶה// ע.וז'ק ארביב וטל ניצן

איור - מיטבאל

אלזה לסקר-שילר // יהודית שרגל

אליעז כהן

תנחום אבגר
80 שירים שחלקם הופיעו בשלושת ספריו הקודמים, ומרביתם נכתבו עד ימים אלה (אפריל 2014). תנחום אבגר הוא יליד צ'כוסלובקיה, קרלובי-וארי (קרלסבּד). ("ישראל הפכה עד מהרה לגלוּת רבת-נועם", כתב באחת מרשימותיו).

ס. יזהר

איכותה של השירה הפולנית החדשה, זו שקמה על חורבותיה של מלחמת העולם השניה ושילבה בין הלירי חקטסטרופי.

אמה שם-בה אילון , איל בר-כוכבא
(שימו לב זה רק הספר, מומלץ לרכישה ספר+קלפים)

ספר ביכורים של דָלילה מסל-גורדון זה אינו ספר בישול והשירים שבו אינם מתכונים לשימוש במטבח, אבל חלק מהשירים שבו כתובים "בשפת הקונדיטוריה שהיא שפה אמהית וגבוהה מאוד"

כשאמא ואבא הביאו את התינוקת הביתה חכו לה בשער המוני דודות.
...המון דודות וכל אחת אמרה משהו. מה התינוקת צריכה לאכול, ומה היא צריכה ללבוש...
והתינוקת חיכה וחיכה. עד שגדלה. ואז היא פתחה את פיה ואמרה..

אורה רענן
משתפת בעוצמות רגשיות אהבה פצועה של אושר כזיכרון בעדנת התרפקות, של כל החרדות והייסורים במסעה עם בעלה אל ערפילי החולי וסיוטיו הקשים - עד תום הדרך בתחנתה הסופית, במותו.

יוסי יזרעאלי

מורה הזן השישי // שחר לב (דיויה)

הילה לולו לין

חנה טואג
אור רוזן , גיבור הספר, נוסע מעג'מי שביפו לצפת בעקבות צרור מכתבים שכתבה אמו, חבצלת אבוהב, לאחותה אסתר במשך ארבעים שנה, לאחר שעזבה את משפחתה הצפתית והלכה אחרי אהבה אסורה. מסעו של הגיבור אינו רק מסע פיזי בזמן אלא גם מסע נפשי אל המודעות העצמית ואל החיבור לשורשים.
בפרוזה לירית רגישה ובמשיכות מכחול מעודנות המפגישות בין ריאליזם לפנטזיה חושפת בפנינו חנה טואג את העולם הקטן הזה מטה ומעלה, כשהגעגוע והכיסופים הם הדבק המאגד את אבני היסוד שלו.

בגלל גודלו, תמונת הספר מעוותת. לחיצה כפולה על התמונה תעלה תמונה נכונה.

החיות בסיפור הזה מצליחות להגשים את חלומותיהן הגדולים ביותר.
לשם כך הן צריכות לנסות דברים חדשים, לשנות אופני חשיבה, להתעלות על הטבע.
הספר המיוחד הזה נותן דרור לחשיבה ילדית שבה דברים הגיוניים ולא הגיוניים שלובים זה בזה, כפי שלעיתים מתרחש גם במציאות.
האיורים מפוסלים מעיסת נייר, כמעט יוצאים מהדף ומזמינים לגעת.
זהו ספרה הראשון של נדיה עדינה רוז, אמנית, מאיירת ומשוררת.
לאורך השנים היא איירה ספרים רבים בארץ ובחו"ל, אך לראשונה בספר זה איוריה מתלווים לטקסט שכתבה.
הספר "ואז הקרנף התחיל לעוף" ראה אור בגרמניה וברזיל וזכה להצלחה רבה.

דורית ויסמן

לאה אילון

לאה אילון

עזה צבי// עריכה: דוד וינפלד, הלית ישורון, יהונתן ורדי (לרכישה ראו 'ספרי אבן חושן 2014)

דליה רביקוביץ'

אילן ברקוביץ'

אילן ברקוביץ

חני גרפי

דן צלקה

לאה אילון

נילי דגן

נעמי לשם
- אזל מהמלאי -

מבחר אפיטפים . ביוונית עתיקה, כתובת על קבר נקראת "אֶפִּיטָפִיוֹס", "על הקבר", בעברית ובשפות אחרות המילה התקצרה ל"אֶפִּיטַף". מכל מקום, כדי לדייק, אפיטף הוא מה שנכתב על קבר, אבל אֶפִּיגְרַם, מה שנחקק (או נכתב) על אבן, הוא המונח הכולל והמקיף יותר, מפני שבמקרים רבים, שבהם לא היה מה לקבור – למשל ימאים שטבעו בים או חיילים שגופותיהם הושארו בשדה הקרב – נחקקו הדברים על מצבה, שהוצבה במקום ציבורי מרכזי.

ורדה ברגר

נועם ויסמן

מאיה הוּבֵּני
ספר ביכורים. עורך אורי ברנשטיין

נילי דגן

נורית זרחי // נסה ראיין
ספר יום הולדת
למיכאלה יש יום הולדת. היא כבר בת חמש והיא צריכה לבקש מתנה. אבל לדעת מיכאלה יש לה הכול, ולכן היא לא רוצה כלום כלום כלום.

זה הספר השלישי בסדרת הספרים המשותפת לסופרת הילדים הגדולה נורית זרחי ולמאיירת נסה ראיין ילידת אירלנד.

מבחר דו-לשוני, עברית אנגלית, משירת טל ניצן עם רישומים של ציבי גבע.
A billingual Hebrew-English. Tal Nitzan's poems with drawings by Tsibi Geva

חנה רוזנטל - לרכישה ראו "ספרי אבן חושן 2014" או לחציה על התמונה!

ציונה שמשי // דלית להב

מרלנה בראשטר

מיטבאל איור וכתב

מיטבאל איור וכתב

וְאָמַרְתִּי אַל תַּגִּידִי אָה, זֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁהֵבַנְתְּ מַשֶּׁהוּ"
העמידה מול שיריה של תרצה פוסקלינסקי שחורי משאירה אותך פעמים רבות פעור פה. לכך ניתן לדמות גם את שירתה עצמה ואת עמידתה שלה למול עולמותיה: בפה פעור - גם בהשתאות למול החידלון והסוד שבמחוזות החיים והמוות, וגם ככזו המבקשת לבלוע את העולם.
זוהי שירה מאוחרת, בשלה ונשית מאד, שחיכתה במעבה ובתהומות זמן רב. זוהי שירה עזה, חושית וחושנית, שאיננה חסה לא על קוראיה ולא על הכותבת עצמה, אך מזמנת, לצד מערבולות וסערות מרובות, גם זרמי-עומק ואיים של אפשרויות נחמה. זה לצד זה וזה עם זה נכתבים הניצחון והמארה.
האישי והקונקרטי מובעים באקספרסיביות לצד ההיסטורי והמיתי, בשיר וב"אנטישיר" (כעין קטע יומן פואטי), הנבנים סביב הלך-רוח ועולם דימויים מרתק, אפל לעיתים. ומופיע דיאלוג עם אהבה, שאפילו אותו כותבת המשוררת בדרך אחרת, חדשה: נצמדים הגופים בלעדינו / והנשמות שומרות נגיעה.
תרצה פוסקלינסקי-שחורי, תושבת הגליל, בת 58 ואם לשלושה, עוסקת בהקמה וניהול תכניות חברתיות שונות ויוצרת במדיה מגוונות.
זהו ספר ראשון למשוררת, שהרבה בתים היו לה בית, ועכשיו גם השירה.

אֹרֶן חָסוֹן

איריס איריסיה קובליו

פרץ דרור בנאי

עליזה רוזן

מיכאל לב-טוב

דב אור נר

רבקה מרים

משה שמיר