ספר שיריו החדש של דני נגר "וו חיבור" ממשיך במסעותיו למיפוי מחוזות האהבה והתשוקה. לפעמים הוא מחפש את האהבה בכרם גפנים, כמיטב מסורת השירה הארוטית, ולפעמים הוא מתאר את מעשה האהבה במרחב הביתי – במיטה או בשעת ארוחה, כשהאוהבים "מאבדים את כל נימוסי השולחן / וקורעים את הלחם/ בידיים". הווייתו של הדובר בשירים שופעת סערות רגשיות וגופניות שבהן נוטלים חלק שלל דימויים כגון סוס טרויאני, אריה רועד מקור, פרפרים לבנים וגרגרי חול שנסחפים אחרי האהובה במחזורי גאות ושפל. השירים אינם מאבדים תקווה. הם מפללים ומייחלים, מתפללים בדבקות ובלהט ומחפשים בהתמדה "את המפתח / בכניסה // מתחת לעציץ".

רפי וייכרט



"אל תאמיני", כותב דני נגר, "לשקט הזה/ בטני מלאה סוסים טרויאניים." המשפט הזה דומה בעיני להצלפת שוט. רגלי הסוסים מתחילות לבעור ,בטנם הטרויאנית מלאה בחיילי מילים, הדהרה מתחרזת בתשוקה, התשוקה היא בת הדודה של השירה והשירה היא הרגע בו מופר השקט. שירי הספר היפה הזה הם לא פחות מצהלת הסוסים אחרי שנפרצו שערי האורווה , והכול, כן הכול, באהבה גדולה.

רוני סומק