• ספרים לאוהבי ספרים

חדשות

עצור
רכישת ספרים באתר
לפרטים בנוגע לאופן רכישת הספרים באתר לחץ על הכותרת
ספרים במבצע
לרשימת הספרים המוצעים בהנחה מיוחדת לחץ על הכותרת

אנטנות וחיישנים

ישראל פנקס
75 ש"ח
אנטנות וחיישנים הוא ספרו השמיני של ישראל פנקס, זוכה פרס ישראל לשירה תשס"ה, והוא שלב מאוחר, מרתק, בכתיבתו של השירית עד כה.
לפנינו תשעים ותשעה פרגמנטים, מעשֶה-חוֹשֵב המשלב בין פרוזה לשירה, בין ממשות להזיה, בין רישום יומני כמעט לאפוריזם. פְּעמִים זהו נוסח הנמסר ברוח של דיווח ענייני, נטורליסטי, של זיכרון ילדות מעיק, פעמים כזיכרון מבודח, ופעמים כניסיון מעמיק לשִחזוּר קטע של מציאות, או של חלום, שנרשם ביד ספקנית, רועדת, אך תמיד ביד זהירה, יד השואפת לעֵדוּת נאמנה ולדיוק מְרבִי

 

אנטנות וחיישנים הוא הספר ה- 46 בסדרת "פיטדה",

אבן מאבני החושן. הספר נדפס אופסט

בגופן פרנק ריהל על נייר קרם

נטול עץ 100 גרם

 

 
"הפרגמנט הוא, למעשה, סוג של שבר,"
כותב המשורר, "רישום חלקי, או התחלה של דבר ללא אמצע או סוף מוגדרים. מחשבתנו עשויה לא אחת מ'שבָרים' כאלה. הפרגמנט איפשר לי להפסיק את הדיווח בנקודה, שבפרוזה משמשת לא פעם כתחילתו של סיפור עלילה. לא מצאתי עניין בעלילה במובן המקובל של המושג, דהיינו בהתרחשות שיש בה ראשית ואחרית במרחב של זמן מסוים. מבחינה זו לפחות הפרגמנט הוא המשך ישיר של הכתיבה השירית שלי ושלב מאוחר שלה."  

ספרים אחרים של ישראל פנקס:
 ארבעה עשר שירים , ארוחת-ערב בפרארה ושירים אחרים , אל קו המשווֶה ,
 בתוך הבית , הרצאה על הזמן , גנאלוגיה , בים העתיק שלנו


"החלו תחרויות הסוף"

 מאת: דרור בורשטיין, "מתחת לשולחן"

שלושה מארבעת הספרים היפים ביותר שקראתי השנה הופיעו בהוצאת "אבן חושן". הרביעי הוא "בעין החתול" של חביבה פדיה (עם עובד). שני הספרים הקודמים ב"אבן חושן" הם "זה" של צ'סלב מילוש בתרגום דוד וינפלד, ו"קש" של הרולד שימל. הספר השלישי יצא לאור היום או אתמול. קראתי אותו על הספסל ליד חנות הספרים, כדרכם של הספרים האלו שאתה מתחיל לקרוא בהם עוד בעמידתך ליד הדוכן, וכבר השיחה הקצרה שאתה מנהל עם המוכרת בחנות צבועה בצבעי המוסיקה של הספר, אתה כבר משלם עליו תחת ראשית השפעתו.

הספר הנהדר שאני מתכוון אליו הוא "אנטנות וחיישנים" של ישראל פנקס. הטקסט הראשון בו הוא, כמצופה, שיר, אבל אחר כך בא רצף של 99 רסיסי פרוזה שאורכם בין משפט קצר לסיפור קצר. הספר מסתיים על אי, אדם פורש מן החיים, בגיל לא מופלג במושגי תקופתנו (73), מתכונן אל הקץ. האי הזה מסביר בדיעבד את הטון של רבים מקטעי הספר. טון של סיום וסיכום. תמיד על סף הייאוש, לרוב עוצר רגע לפני שהרגל טובלת במים השחורים. קטעי חלום. קטעי זיכרון. חלומות ההופכים למשלים: "גזר-דין מוות הוצא כנגדי, אך לפי שעה הותר לי להתהלך חופשי". זה גזר דין מוות במובן של גורל חיי אנוש באשר הם, אבל גם הרגשה של משורר גדול שהוא אינו יכול לכתוב יותר שירה. הוא מכיר תקופות של הפסקת כתיבה, אבל הפעם הוא מרגיש שזה אחרת, הוא אינו יכול לומר מדוע אבל הוא מחליף את הדיבור. יש גזר דין מוות על השירה, אבל בינתיים הוא מתהלך חופשי, כותב דבר שהוא אחרי גזר הדין, אבל לפני המוות. זה הספר הזה.

יש לישראל פנקס ספר נהדר ושמו "הרצאה על הזמן". הזמן הוא גם גיבור ראשי בספר זה. "בידי פתק עם הספרה 23. אבל הסימטה נגמרת בבית מספר 19". הנה דרך לחלום ולכתוב את "אחרי הזמן", או "אחרי הקץ". רחוב שאומרים לך שיש לו עוד המשך, אבל אינך רואה אותו. הזמן שאחרי הזמן ככתובת רשומה על פתק, שאינך יכול עדיין להגיע אליה. אבל אתה יודע שביום מן הימים תוכל, ובית מספר 23 יהיה ביתך.

או הפרגמנט הקצר ביותר בספר, הקואן של ספר זה, שלוש מילים: "החלו תחרויות הסוף". ובניסוח קצת אחר: "לשם מה היה כל זה?", שואלת בועת הסבון רגע לפני שהיא מתפוגגת. השאלה הקשה. אולי התשובה: כדי שעוד מישהו ישאל את אותה השאלה. לא משנה אם יש תשובה.

ועוד ניסוח נהדר, ציטוט משיר של מונטאלה: "היכן אטמון את הזהב שאני נושא בתוכי?". או במילותיו הפשוטות יותר של מילוש, בספר הנ"ל: "מי ייתן ואוכל להגיד את הרוחש בתוכי".

כמה ייאוש יש בשאלה הזו: "חדרי שכירות ישנים, תעודות אחריות וחוברות הדרכה למכשירים חשמליים, קבלות הביטוח הלאומי משנות השישים והשבעים, קטלוגים, דוחות ומכתבים, מסמכים ישנים של הוריי מחוץ לארץ – לשם מה כל זה נשמר?". אבל אולי יש כאן פתח תקווה. כי למשל, את הספר הזה אי אפשר למנות עם החשבונות והמסמכים. וזה שאי אפשר לכלול אותו בנשימה אחת עם ניירות חסרי ערך אלו, אולי זו כבר תשובה לשאלה שהפרגמנט הזה מציג.

החיים כתיאטרון. חוקים פנימיים, ידיעת החוץ כל הזמן. כמו ציורים מסוימים שיש בהם פתיחת מסך, רק כדי לראות מסך נוסף בעומק הציור. הרצון שהמסך שיורד יהיה חלק מן ההצגה, לא תחילת הלא-הצגה. כל מחווה היא יפה ועצובה מפני שכל מחווה היא צעד המקרב את הסיום. ויש חשש שהסיום יהיה "לא טוב", כמו סופו של ידיו של פנקס, דן צלקה, שמת "בשעת צהריים סתמית, בקיץ האחרון". אבל האם זה כך? האם עצם זה שדן צלקה מת באותה שעה לא הופך את השעה ללגמרי לא סתמית?
 פורסם ב 4 בדצמבר 2008 


הארץ – 24/12/2008

פותחים ספר

 

אנטנות וחיישנים, ישראל פנקס

 

מאת ישראל פנקס

בימים אלה רואה אור בהוצאת אבן חושן "אנטנות וחיישנים", ספרו השמיני של ישראל פנקס, זוכה פרס ישראל לשירה ב-2005. הספר כולל 99 פרגמנטים, המשלבים בין פרוזה לשירה. פנקס רואה בכתיבה הפרגמנטרית "המשך ישיר של הכתיבה השירית שלי". אלה שלושת הפרגמנטים הפותחים את הספר:

תגיות: ישראל פנקס

 

 

1.

לפתע נחצו יריעות פתח הכניסה והיציאה ולאולם חדר אור מבחוץ, ולו אך לשנייה. כך יכולתי לדעת שקיים איזה חוץ, שיש, כמו שסיפרו, הוויה אחרת מעבר לכותלי התיאטרון, אמרו זאת מציאות, אבל בעיני היא נותרה איכשהו עלומה, או זכתה לנוכחות קלושה בחלומותי בלבד. הבמה החשוכה, השחקנים, התפאורות, התלבושות והאביזרים, וכמובן אולם התיאטרון, הקהל בכיסאות והסדרנים, היו המציאות שלי, כל עולמי והווייתי, וכל כך הייתי שקוע בהם (הייתי ממונה אז על אפקט הקול בהצגות וכן על תזמון שינוע התפאורה), עד שבתום המשמרת הייתי צונח עייף ותכף נרדם.

ברבות השנים התחתנתי בתיאטרון, נולדו לי שני בנים, שהיו לשחקנים, ולי שלושה נכדים. הנעשה מחוץ לכותלי התיאטרון נעלם לגמרי מידיעתי. נודע לי, אמנם, כי מאחורי העיר שבה הייתי תושב, עיר התיאטרון, משתרע חלל עצום ובלתי נחקר, אבל הוא הצטייר בדמיוני כדבר-מה שמעבר להשגתי ועם הזמן גם חדל להעסיק אותי. את כל חיי נתתי בתיאטרון. נשמתי את האוויר הדחוס בו, את ריח הריפוד הכבד של המושבים באולם ואת אבק המסכים, תיבות התלבושות והאביזרים, וזה של קרשי הבמה. כך מלאו לי שבעים שנה. מונה לי מחליף צעיר, נעשיתי מיותר. שמעתי אומרים כי בקרוב יהיה עלי לעזוב את התיאטרון. מובן שזה הדאיג אותי. כיצד נראית שם העיר, מה מאחוריה ואיך אנהל בה מעתה את חיי? רבים עזבו כך לאחר שהגיעו לגיל הפרישה ומאז לא שמענו עליהם דבר.

2.
גזר-דין מוות הוצא נגדי, אך לפי שעה הותר לי להתהלך חופשי. בעירנו אין בתי-כלא כאותם שקראנו עליהם בספרים. במקרים יוצאים מן הכלל, כאלה שיש בהם סכנה לציבור, נשלחים הנידונים לבתי-מחסה מיוחדים שיועדו לכך. חרף גזר-הדין הקשה, נראה כי אין זה המקרה שלי. נאמר לי שגם אם אעזוב את העיר, או אפילו אסע אל מחוץ לארץ, ישיג אותי גזר-הדין בכל מקרה. והיה בכך משום היגיון, לנוכח העובדה שהרשויות שלנו כול-יכולות הן. לא נמסר לי על מועד לביצוע גזר-הדין, אבל הובהר לי היטב כי מעתה יכול הדבר להתרחש בכל עת, אפילו ללא התראה.

אני מוסיף לחיות את חיי כמקודם, איני נוקט שום אמצעים ואיני עסוק בהכנות. וכי אילו הכנות יכול לעשות אדם שגזר-דין מוות הוצא נגדו? אני מבקר בקביעות אצל רופא המשפחה ואצל רופא השיניים, נוטל תרופות שרושמים לי והולך ברצון לבדיקות. אני מרבה לעשן, מרבה לישון, קורא הרבה, ספרי היסטוריה בעיקר, משוחח בטלפון, יושב בבתי-הקפה היפים של עירנו ועונה על מכתבי ידידים. מחלון הדירה שלנו אני רואה בכל יום את הים.

3.
כמה העיר שלנו יפה! כלומר, לא יפה ממש כמו פריס או כמו סן-פרנסיסקו, אבל יפה כרעיה אהובה, שפריס, או סן-פרנסיסקו לא תצלחנה להתחרות בה לעולם. היא לבנה, יש בה שדרות ארוכות עם עצים ירוקים וספסלים לנוח בהם, והכחול של הים, המשתנה בכל פעם, מציץ לעיתים מן הרווחים שבין הבתים. בבוקר של סוף אוקטובר, למשל, ואחרי הגשמים הראשונים, היא יפה שבעתיים. היום טיילתי ברובע שלי ופגשתי מכרים שלא ראיתי זמן רב, ששמחו איתי ושמחתי אני בהם. אחד מהם סיפר כי ביקר לאחרונה בסין והשביע אותי לנסוע לשם ויהי מה. האזנתי לו בתשומת לב, אך כשנפרדנו חשבתי ששום עניין אין לי בסין, וכי העיר שבה אני חי טובה מכל מסע לארצות ולערים שטרם הכרתי. אילו מכרים אפגוש בסין? עם מי אשוחח שם, באיזו לשון, ומי יספר לי סיפורים מרתקים כל כך על סין הרחוקה? סין נמצאת בדיוק במקום שאתה נטוע בו הכי עמוק, המקום שאין לעקור אותך ממנו.

עדכון אחרון - 08:28 24/12/08

 


ידיעות אחרונות – 7 לילות – 26/12/2008

אלי הירש  קורא שירה

 

חיים מהירים

ישראל פנקס חוזר אחרי שתיקה ממושכת עם יצירת מופת מעוררת השתאות

 

לכבוד ספרו החדש של ישראל פנקס, 'אנטנות וחיישנים', שכבש אותי מיד, שבתי ודפדפתי בכרך המכנס את שירתו, 'בים העתיק שלנו', וגיליתי ששיריו, שכמעט תמיד היכו אותי בתדהמת יופי כשקראתי אותם לראשונה, לא רק שומרים על יופיים אלא אף מצטללים ומעמיקים בחלוף השנים. ההסתייגויות המודעות-למחצה שאולי היו לי בעבר – רתיעה מפני משהו שנראה כהתייפייפות, או איזה פער בין חוויית החיים שלו ושלי (פנקס מדגיש מאוד את החילופיות של חיי אדם, והטון שלו בהקשר זה הוא לעיתים אלגי, כמעט נוסטלגי) – התפוגגו כמו אופנה חולפת, ונותרה רק הנחמה הגדולה שבשירה גדולה.

שיריו של פנקס, חתן פרס ישראל לשנת 2005, נעו תמיד בין הממשי והלא ממשי, בין מה שהיה או נדמה שהיה והעובדה שהוא איננו אולי לא היה מעולם, רק נחלם או נהזה. כרבים מבני דורו הוא מהגר – הוא נולד ב- 1935 בבולגריה ועלה ארצה ב- 1944 – וקשה להתעלם מהקשר בין חוויית החיים הבסיסית הזאת לבין עניינו בחולף ובכוח המילים לבורא אותו מחדש. את הפער הבלתי ניתן לגישור בין מה שאבד ומה שתפס את מקומו, בין ילדות ובגרות, בין אירופה והבלקן והמזרח התיכון, ניסתה שירתו להמתיק באמצעות בריאתו של מרחב היסטורי ותרבותי אלטרנטיבי, ים תיכוני, שאפשר אולי לכנותו אירופי-דרומי, רווי בזיכרונות הלניסטיים, רנסנסייםונציאניים, עותומאניים. המפגש הפורה בין המרחב המפונטז-למחצה הזה לבין העברית של פנקס – הישראלית כל כך למרות משיכתה אל הזר והנשכח – הוא שהוליד את יופייה יוצא הדופן של שירתו.

ועוד יתרון יש לפנקס: כרבים ממשוררי 'דור המדינה' הוא ידע לשמור על איזון בין היבטיה האישיים של שירתו לבין השלכותיה הרחבות, התרבותיות. החזון הים-תיכוני התעצב אצלו בעיקר כמשהו פרטי מאוד, אינטימי, משפחתי, שיש בו לצד אינטנסיביות רגשית גם ספקות רבים, ולא כתכנית פוליטית. "איטליה", הוא כתב באחד משיריו, "הייתה, איך להגיד זאת, מידה: מקום קצת שולי, לא מדאיג במיוחד, ובלי הבטחה וזעקה וקריעה, מקום משומש, מקום כללי, היתולי, שאפשר לאכול בו טוב, וגם להתבדח". יש לומר שהזהירות הזאת לא הופכת את שירתו לפחות רלוונטית, להיפך, אם כי ייתכן שהיא פגעה במידה מסוימת באופנתיותה, שכן השירה הישראלית של עשרות השנים האחרונות, אולי בעקבות ההוויה הישראלית בכללה, קידשה ערכים הפוכים לאלה של פנקס – העלתה על נס את הצדקנות הפוליטית ואימצה את גסות הרוח כעמדה ואת הכיעור כאידיאולוגיה.

האם ניגוד הערכים הזה הוא שגרם לפנקס להשתתק ב- 15 השנים האחרונות, וכמעט לא לפרסם שירים חדשים? אני לא יודע. אבל אין ספק שהשתיקה הזאת נשברה בספרו החדש בדרך מעוררת השתאות. הקול המשורר שקע וצלל איפשהו, וקול חדש צמח מתוכו – קול צלול ומהדהד של פרוזאיקון. 'אנטנות וחיישנים' הוא יצירת מופת מתעתעת שהסעירה אותי בשלוש דרכים שונות: קודם כל כשלעצמה: שנית כתחנה חדשה, רבת השראה, בביוגרפיה של פנקס כמשורר: ונוסף על כל זה כמסמך שמגלה רגישות חריפה למתח או לפתח (הגדולים יותר ממה שנדמה) שבין שירה לפרוזה.

זו אינה פרוזה מהסוג שאנחנו רגילים אליה, כלומר לא רומן, אלא מהסוג הכי בסיסי וקשה לכתיבה שיש: יומן עשוי פרגמנטים שמורכב מזכרונות, חלומות ומשלים כמו-פילוסופיים במסורת הנמשכת מאפלטון עד קפקא ובורחס, משהו שמזכיר אולי את 'ספר האלף בית' של דן צלקה, אם כי הולך בדרכים שונות בתכלית. הנושא הגדול של היומן הזה מוכר לנו היטב משירתו של פנקס – הזמן החולף והיחס הסבוך שהוא יוצר בין ממש והיעדר ממש, מציאות לא מפוענחת וחלום מתפוגג. ובכל זאת הכל שונה, אולי משום שהחזון הים תיכוני על צבעוניותו הלשונית פינה את מקומו למופתיות מסוג חדש, אפלה וקונקרטית יותר, שמעניקה לנו דיוקן עצמי בלתי נשכח של משורר מיוחד במינו בראשית העשור השמיני לחייו.

אנטנות וחיישנים // ישראל פנקס } אבן חושן } 71 עמודים


את פרפר החיים לא תצוד לעולם

אנטנות וחיישנים, ישראל פנקס

מאת ארז שוייצר
אנטנות וחיישנים
ישראל פנקס. הוצאת אבן חושן, 71 עמ', 75 שקלים.

"איזה ערך יש כאן לעדות, כשקולות הטאם-טאם החלו נשמעים סביבי?" ("אנטנות וחיישנים", פרגמנט 6)

אבל כשתופי המלחמה אינם הולמים ברקע, מה שומעים אז? ישראל פנקס מסתכל לאחור על חייו ומציע שתי תשובות, הנגזרות זו מזו. "ככל שאנו שוקעים לתוך האין אשר ממנו באנו... כבר אין סיכוי כמעט שמישהו ישמע את קולנו. מודעים לכך, ואף כי משהו בנו עדיין צועק, אנו בוחרים איפוא בשתיקה. דרך אחרת של האזנה היא זאת. החלל הנפער לפנינו מצמיח ללא הרף אנטנות וחיישנים" (פרגמנט 4).

חלומות, הגיגים, שברי זיכרונות, קטעי סיפורים סוריאליסטיים, מכתמי זן, ציטטות, פרקי התבוננות, הערות על התרבות, רשמי מסע. ב-99 פרגמנטים קצרים וארוכים, ליריים ופרוזאיים, המשורר ישראל פנקס, זוכה פרס ישראל לשירה ב-2005, מסכם את חייו. בעצם, הוא אינו מסכם את חייו, אלא מתבונן בצל המוות המוטל עליהם כעת, בראשית העשור השמיני לחייו. צל זה אינו מהלך עליו אימים. לעתים נדמה כי הוא דווקא משחרר בו מידה לא צפויה של הומור. "גזר דין מוות הוצא נגדי, אך לפי שעה הותר לי להתהלך חופשי" (פרגמנט 2). ובכל מקרה, כל עוד אדם חי, אין הוא יכול להכיר באמת במותו. "אנטנות וחיישנים" הוא לפיכך ספר של חיים. הרבה סיגריות מופיעות בספר היפה הזה, הרבה עישון. כלומר, אין בו ניסיון לדחות את הקץ.

"לפתע נחצו יריעות פתח הכניסה והיציאה ולאולם חדר אור מבחוץ" (פרגמנט 1). הדובר בפתח הקובץ מגלה כי בקרוב יהיה עליו לעזוב את מקום עבודתו, את בניין התיאטרון שלא יצא ממנו מעודו. מונה לו מחליף צעיר. בקרוב ייצא אל העיר, שאיש לא חזר ממנה לאחר גיל הפרישה. הוא מודאג, אך גם סקרן. מהו הנמשל בווריאציה זו על משל המערה האפלטוני? נדמה כי אין זה המוות דווקא, אין זו הירידה השייקספירית מן הבמה, אלא שנות הזקנה, השנים שבהן המוות נעשה נוכחות קרובה שאין להתעלם ממנה עוד. בכפייה או מתוך מאמץ מודע, האדם עשוי אז להשיל מעליו את הפרסונה שלו, את תפקידיו, פרסומיו, מעשיו, ולהתבונן בעצמו כפי שהוא. האם יוכל לשאת את המראה? מה ילמד ממנו? פנקס אינו נותן תשובות, אבל נהנה מן השאלות.

"אנטנות וחיישנים" הוא ספר משועשע; אם לא ברובו, לפחות בחלקו. אבל יש גם צער, ויש תהיות. לעתים פנקס מבטא אותם באופן ישיר: "בועת סבון הפוקעת אחרי שבעים או שמונים שנה. לשם מה היה כל זה? כל מעשיך, כל זיכרונותיך, כל משבריך וגליך... יורדים בבת אחת לטמיון. לשם מה היה כל זה?" (פרגמנט 49).

אך יותר נוגעים ללב דווקא התיאורים העקיפים: "חוזי שכירות ישנים, תעודות אחריות וחוברות הדרכה למכשירים חשמליים, קבלות הביטוח הלאומי... מסמכים ישנים של הורי מחוץ לארץ - לשם מה כל זה נשמר?" (פרגמנט 41). ומצד אחר, "שוב איני נאבק בעולם ואיני מנסה להוכיח את חפותי. כמו העלים החדשים, הירוקים, שדבר נשירתם טרם נודע להם" (פרגמנט 39).

כמי שאינו מנסה עוד להוכיח דבר, פנקס כולל בספר זה לא מעט חלומות, סיפורים לא שלמים, רישומים אגביים, חסרי משמעות לכאורה, ואפילו ניסויים במדע בדיוני פיוטי. כל אלה משרים על הספר אווירה סוריאליסטית, אבל אינם מבקשים קריאה פסיכולוגיסטית, החידה אינה מבקשת להתפענח. זה סוד קסמה. או במלותיו של פנקס: "את הפרפר הזה, החיים, לא תצוד בעצם לעולם" (פרגמנט 88).

אבל החיים הם גם זיכרונות, הורים שנפטרו ונכדים שיישארו. הפרגמנטים שבהם פנקס מתיר למציאות המוחשית לחדור לאווירת החלום ולהשתלט עליה אמנם נטולי מטאפורות ומשקל אליגורי, אבל הם מן היפים והנוגעים ללב בספר: הזיכרונות שהוא כותב באופן ישיר, תיאורי נעוריו ובני משפחתו, עלייתו לארץ ישראל, תל אביב ההיסטורית ושל ההווה, אפילו הערותיו על הקהילה הספרותית בעיר.

אבל כיצד לקרוא קטע כזה? "בעל הבית השאיל לנו את מעון הקיץ שלו על שפת האגם, ליד יער עצי אשוח עמוק. כשאמרנו לעזוב, נזכרתי ששמו וכתובתו אינם ידועים לי. עם הילדים ציירנו שלט צבעוני גדול שתלינו במרכז בסלון: 'תודה לך, בעל הבית!'" (פרגמנט 12). האם זה רישום מסע של פנקס, או שמא פרגמנט תיאולוגי?

תודעתו של פנקס ספוגה בתרבות המערב, בזהבה. האם היא שהעניקה לחייו את משמעותם? האם היא מקלה את הפרידה מהם? מקשה אותה? מכל מקום, טוב להיתקל בה שוב ושוב: "אם אני יוצא מכאן עם דבר מה ממשי, הרי זה עם ההכרה הזאת, ועם באך, עם מוצרט, עם בטהובן"; "ומנגד, השורה של מונטאלה, 'היכן אטמון את הזהב שאני נושא בתוכי?'" (פרגמנטים 9, 10). וקפקא, שוב ושוב קפקא, נוכחות שאין להתעלם ממנה במשליו, בחלומותיו, בהגיגיו.

אבל לא רק קפקא, גם צלקה. המבט הנלהב, הסקרנות שאינה יודעת שובע, אהבת ההיסטוריה, החוכמה, הגיאוגרפיה, המוסיקה, החברים, הנשים, המסעות. רוחו של דן צלקה שורה על הספר הזה כולו. אין זה מקרי שהפרגמנט האחרון בספר מוקדש לזכרו.

והוא אולי הנפלא שבהם. חופשה בעיירה קידוניה שבכרתים: "באתי לכאן מתוך כוונה לשכוח הכל, לעזוב את הכל, להתכונן למותי". האומנם? בתום שלושה ימים רצופים של שינה בלתי מוסברת, קם פנקס ויוצא אל הרחוב. "צהריים אני אוכל במסעדת הדגים על החוף אצל קוסטה, ובערב אני מכין לעצמי כריכים וטועם איזה פרי. הימים דומים למחרוזת אלמוגים ארוכה וחומקים כלהקת דגיגים במים הצלולים. שום מחשבה אינה מעיקה עלי... איני חש צורך מיוחד בקרבת בני אדם, אם כי כאשר התהלכו כאן התיירים, קשרתי קשר מזדמן עם צעירה אנגלייה... עכשיו קרבים ימי החורף והים כבר רוגש. אני אוהב את שאונו".

בתום שלושה ימים של שינה בלתי מוסברת, ישראל פנקס קם אל החיים, לא אל המוות. אחרי הכל, זהו פרגמנט מספר 99 לא 100, וגם לא 120.


ספרים ביבליופילים
ספרים במבצע

ברוכים הבאים לאתר המחודש שלנו!

מקווים שתיהנו מהגלישה ומעגלת הקניות החדשה.
לפרטים בנוגע לאופן רכישת הספרים באתר לחץ כאן 

עבור לתוכן העמוד