אנטנות וחיישנים הוא הספר ה- 46 בסדרת "פיטדה",

אבן מאבני החושן. הספר נדפס אופסט

בגופן פרנק ריהל על נייר קרם

את פרפר החיים לא תצוד לעולם אנטנות וחיישנים, ישראל פנקס

מאת ארז שוייצר

אנטנות וחיישנים ישראל פנקס. הוצאת אבן חושן, 71 עמ', 75 שקלים. "איזה ערך יש כאן לעדות, כשקולות הטאם-טאם החלו נשמעים סביבי?" ("אנטנות וחיישנים", פרגמנט 6) אבל כשתופי המלחמה אינם הולמים ברקע, מה שומעים אז? ישראל פנקס מסתכל לאחור על חייו ומציע שתי תשובות, הנגזרות זו מזו. "ככל שאנו שוקעים לתוך האין אשר ממנו באנו... כבר אין סיכוי כמעט שמישהו ישמע את קולנו. מודעים לכך, ואף כי משהו בנו עדיין צועק, אנו בוחרים איפוא בשתיקה. דרך אחרת של האזנה היא זאת. החלל הנפער לפנינו מצמיח ללא הרף אנטנות וחיישנים" (פרגמנט 4). חלומות, הגיגים, שברי זיכרונות, קטעי סיפורים סוריאליסטיים, מכתמי זן, ציטטות, פרקי התבוננות, הערות על התרבות, רשמי מסע. ב-99 פרגמנטים קצרים וארוכים, ליריים ופרוזאיים, המשורר ישראל פנקס, זוכה פרס ישראל לשירה ב-2005, מסכם את חייו. בעצם, הוא אינו מסכם את חייו, אלא מתבונן בצל המוות המוטל עליהם כעת, בראשית העשור השמיני לחייו. צל זה אינו מהלך עליו אימים. לעתים נדמה כי הוא דווקא משחרר בו מידה לא צפויה של הומור. "גזר דין מוות הוצא נגדי, אך לפי שעה הותר לי להתהלך חופשי" (פרגמנט 2). ובכל מקרה, כל עוד אדם חי, אין הוא יכול להכיר באמת במותו. "אנטנות וחיישנים" הוא לפיכך ספר של חיים. הרבה סיגריות מופיעות בספר היפה הזה, הרבה עישון. כלומר, אין בו ניסיון לדחות את הקץ. "לפתע נחצו יריעות פתח הכניסה והיציאה ולאולם חדר אור מבחוץ" (פרגמנט 1). הדובר בפתח הקובץ מגלה כי בקרוב יהיה עליו לעזוב את מקום עבודתו, את בניין התיאטרון שלא יצא ממנו מעודו. מונה לו מחליף צעיר. בקרוב ייצא אל העיר, שאיש לא חזר ממנה לאחר גיל הפרישה. הוא מודאג, אך גם סקרן. מהו הנמשל בווריאציה זו על משל המערה האפלטוני? נדמה כי אין זה המוות דווקא, אין זו הירידה השייקספירית מן הבמה, אלא שנות הזקנה, השנים שבהן המוות נעשה נוכחות קרובה שאין להתעלם ממנה עוד. בכפייה או מתוך מאמץ מודע, האדם עשוי אז להשיל מעליו את הפרסונה שלו, את תפקידיו, פרסומיו, מעשיו, ולהתבונן בעצמו כפי שהוא. האם יוכל לשאת את המראה? מה ילמד ממנו? פנקס אינו נותן תשובות, אבל נהנה מן השאלות. "אנטנות וחיישנים" הוא ספר משועשע; אם לא ברובו, לפחות בחלקו. אבל יש גם צער, ויש תהיות. לעתים פנקס מבטא אותם באופן ישיר: "בועת סבון הפוקעת אחרי שבעים או שמונים שנה. לשם מה היה כל זה? כל מעשיך, כל זיכרונותיך, כל משבריך וגליך... יורדים בבת אחת לטמיון. לשם מה היה כל זה?" (פרגמנט 49). אך יותר נוגעים ללב דווקא התיאורים העקיפים: "חוזי שכירות ישנים, תעודות אחריות וחוברות הדרכה למכשירים חשמליים, קבלות הביטוח הלאומי... מסמכים ישנים של הורי מחוץ לארץ - לשם מה כל זה נשמר?" (פרגמנט 41). ומצד אחר, "שוב איני נאבק בעולם ואיני מנסה להוכיח את חפותי. כמו העלים החדשים, הירוקים, שדבר נשירתם טרם נודע להם" (פרגמנט 39). כמי שאינו מנסה עוד להוכיח דבר, פנקס כולל בספר זה לא מעט חלומות, סיפורים לא שלמים, רישומים אגביים, חסרי משמעות לכאורה, ואפילו ניסויים במדע בדיוני פיוטי. כל אלה משרים על הספר אווירה סוריאליסטית, אבל אינם מבקשים קריאה פסיכולוגיסטית, החידה אינה מבקשת להתפענח. זה סוד קסמה. או במלותיו של פנקס: "את הפרפר הזה, החיים, לא תצוד בעצם לעולם" (פרגמנט 88). אבל החיים הם גם זיכרונות, הורים שנפטרו ונכדים שיישארו. הפרגמנטים שבהם פנקס מתיר למציאות המוחשית לחדור לאווירת החלום ולהשתלט עליה אמנם נטולי מטאפורות ומשקל אליגורי, אבל הם מן היפים והנוגעים ללב בספר: הזיכרונות שהוא כותב באופן ישיר, תיאורי נעוריו ובני משפחתו, עלייתו לארץ ישראל, תל אביב ההיסטורית ושל ההווה, אפילו הערותיו על הקהילה הספרותית בעיר. אבל כיצד לקרוא קטע כזה? "בעל הבית השאיל לנו את מעון הקיץ שלו על שפת האגם, ליד יער עצי אשוח עמוק. כשאמרנו לעזוב, נזכרתי ששמו וכתובתו אינם ידועים לי. עם הילדים ציירנו שלט צבעוני גדול שתלינו במרכז בסלון: 'תודה לך, בעל הבית!'" (פרגמנט 12). האם זה רישום מסע של פנקס, או שמא פרגמנט תיאולוגי? תודעתו של פנקס ספוגה בתרבות המערב, בזהבה. האם היא שהעניקה לחייו את משמעותם? האם היא מקלה את הפרידה מהם? מקשה אותה? מכל מקום, טוב להיתקל בה שוב ושוב: "אם אני יוצא מכאן עם דבר מה ממשי, הרי זה עם ההכרה הזאת, ועם באך, עם מוצרט, עם בטהובן"; "ומנגד, השורה של מונטאלה, 'היכן אטמון את הזהב שאני נושא בתוכי?'" (פרגמנטים 9, 10). וקפקא, שוב ושוב קפקא, נוכחות שאין להתעלם ממנה במשליו, בחלומותיו, בהגיגיו. אבל לא רק קפקא, גם צלקה. המבט הנלהב, הסקרנות שאינה יודעת שובע, אהבת ההיסטוריה, החוכמה, הגיאוגרפיה, המוסיקה, החברים, הנשים, המסעות. רוחו של דן צלקה שורה על הספר הזה כולו. אין זה מקרי שהפרגמנט האחרון בספר מוקדש לזכרו. והוא אולי הנפלא שבהם. חופשה בעיירה קידוניה שבכרתים: "באתי לכאן מתוך כוונה לשכוח הכל, לעזוב את הכל, להתכונן למותי". האומנם? בתום שלושה ימים רצופים של שינה בלתי מוסברת, קם פנקס ויוצא אל הרחוב. "צהריים אני אוכל במסעדת הדגים על החוף אצל קוסטה, ובערב אני מכין לעצמי כריכים וטועם איזה פרי. הימים דומים למחרוזת אלמוגים ארוכה וחומקים כלהקת דגיגים במים הצלולים. שום מחשבה אינה מעיקה עלי... איני חש צורך מיוחד בקרבת בני אדם, אם כי כאשר התהלכו כאן התיירים, קשרתי קשר מזדמן עם צעירה אנגלייה... עכשיו קרבים ימי החורף והים כבר רוגש. אני אוהב את שאונו". בתום שלושה ימים של שינה בלתי מוסברת, ישראל פנקס קם אל החיים, לא אל המוות. אחרי הכל, זהו פרגמנט מספר 99 לא 100, וגם לא 120.