דברים שבשירה | עפעף נופל על עין רעבה 
מאת ארז שוייצר

אברהם בלבן, שירה בעיר זרה

פורסם בתאריך 18 ביוני 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"שירה בעיר זרה", שם ספר שיריו החדש של אברהם בלבן, אינו יכול שלא להזכיר את "מקום אחר ועיר זרה", שם ספרה הראשון של מאיה ערד, והאסוציאציה אינה מקרית: אברהם בלבן שייך לגל המשמעותי של ספרות ישראלית הנכתבת היום מחוץ לישראל, שערד נתפסת כאחת מנציגותיו הבולטות. חלק מהם שבים ארצה רק לביקורי מולדת קצרים, אחרים מחלקים את חייהם בין פה ושם, וכולם שומרים על קשר הדוק עם המקום שבו נולדו דרך העברית. זוהי תופעה מתבקשת, הקשורה בין השאר לכך שסופרים ומשוררים, כאנשי רוח בכלל, נוטים להגר ממולדתם מטעמים מקצועיים (כדי ללמד באוניברסיטה זרה, למשל), ומבחינה ספרותית זוהי אפילו תופעה מבורכת, משום שהיא מעניקה לספרות העברית הזדמנות להתמודד מחדש עם כמה מחוויות הבראשית השכוחות-למחצה שלה – עם גלות וזרות ונדודים, ועם סבך המפגשים הבין-תרבותיים שליוו את הספרות העברית מאז ומתמיד.

אברהם בלבן, יליד קיבוץ חולדה, מלמד ספרות ישראלית באוניברסיטת פלורידה, אלא שהעיר הזרה של "שירה בעיר זרה" אינה גיינסוויל – העיר הפלמונית שאוניברסיטת פלורידה שוכנת בה – אלא קיימברידג' אשר באנגליה, שאין צורך להציג. בלבן לימד שם כמה פעמים בעשור האחרון, בדרך כלל לתקופות קצרות של כמה שבועות או חודשים, והשהות באוניברסיטה העתיקה עשתה עליו רושם רב. את תמציתו של הרושם הוא מנסח במלים ברורות במוטו לספרו: "תייר ותושב לא יבינו. / רק הזר, / שנפתחה לו כאן לרגע דלת, / רק הוא יכיר / את עומק הניכר."

שירי "שירה בעיר זרה" הם איפוא שירים על זרות כפולה – שיריו של יליד חולדה המתגורר בפלורידה אבל נפגש במוזה העברית שלו לא פה ולא שם אלא דווקא בקיימברידג'. ולמה קיימברידג'? כי מדובר במקום שמצד אחד הוא מרוחק מאוד מהקו הדימיוני שמחבר את החוף המזרחי של הים התיכון עם החוף המזרחי של ארצות הברית – שני מוקדיה של הפזורה היהודית החדשה – ומצד שני (בדומה לאוניברסיטאות ימי-ביניימיות אחרות, כבולוניה, סלמנקה או אוקספורד) הוא אחד המקדשים העתיקים והמכושפים ביותר של התרבות הסבוכה והרב-ממדית שמקיפה את כולנו, ומקובל לכנות "תרבות המערב".

זוהי הדרמה ההיסטורית הגדולה שנחבאת בין השירים המכונסים ב"שירים בעיר זרה" – שיריו של יהודי בקיימברידג'. לא ברומא, גם לא במכה, ואפילו לא בפריז, ברלין, אתונה, איסטנבול או בייג'ינג – אלא בקיימברידג'. ומה שהופך את הספר לעדין וצלול כל-כך זו דווקא הצניעות המופלגת, הזהירות החיישנית והמופנמת, שבה בלבן מעצב את הדרמה-לא-דרמה הזאת – על ידי סוג של דו-שיח חרישי, כמעט בלתי נשמע, בין תמונות נוף מתוקות של עיירה עתיקה הרוויה בזכרונות היסטוריים מתפוררים לבין הרהורים עבריים על זרות וניכר, אטימות וריקנות.

אני יודע שפסקת הסיום של הטור תישמע משונה במקצת, אבל חרף כל מה שנכתב למעלה על חולדה ופלורידה ו"יהודי בקיימברידג'", הסיבה האמיתית לכך ששיריו החדשים של בלבן יפים בעיני קשורה לכך שאפשר לראות בהם גירסאות מעוברתות ומאונגלזות מאוד של שירה סינית קלסית. הזרם המרכזי בשירה הסינית נכתב על ידי מנדרינים, כלומר על ידי משכילים ששירתו כפקידי מדינה, ושתי תופעות בלטו בחייהם ובשירתם: ראשית תחושת ניכר עמוקה, כי ההיגיון האימפריאלי קבע שפקיד טוב הוא פקיד המשרת הרחק מעיר מולדתו, שם הסיכוי לשחיתות קטן יותר, ושנית אהבה גדולה לטיולי נוף ולציורי נוף הרוויים ברמזים תרבותיים עתיקים. האופי הכמו-סיני של "שירה בעיר זרה" מגיע לאחד משיאיו בשיר היפהפה המצורף לרשימה: נשורת של עלי כותרת לבנים וסגולים שנארגת לשטיח דק בין שתי גדותיו של הקם, הנהר של קיימברידג', ומצליחה לשקף הן את חידת הזמן החולף והן את האלכימיה של כתיבת שירה במקום זר, שאי אפשר לחוש בו כמו בבית, ובכל זאת קשה מאוד להיפרד ממנו.

ילד קטן ומבוהל

מאת אברהם בלבן

תיאורי העצים אדירי הממדים של אמריקה טורדים את המנוחה

למי שהאמין בילדותו באמת ובתמים שאנחנו בונים כאן חברה שוויונית וצודקת, למי שהאמין בנעוריו בשירה ובכוחה ("שירה יכולה" קראתי לספר שירי הראשון) - מספקת המציאות הישראלית העכשווית די והותר מעגלים של גלות. הגלות הגיאוגרפית רק נוספת למעגלים האלה, ואיני בטוח שהיא החוויה המרכזית בהם. אני מלמד ספרות עברית באוניברסיטת פלורידה, ושנת הלימודים האקדמית הקצרה מאפשרת לי לחלק את השנה בין ישראל לבין ארצות הברית. בעשור האחרון ביליתי גם תקופות ארוכות באנגליה. מי שחי כך, בשתיים-שלוש יבשות, בשתיים-שלוש תרבויות, גוזר על עצמו חיים של חיכוך מתמיד עם העולם ועם הלשון. דוגמה קטנה: אתה יודע מניסיונך הישראלי מהם דולב ואלון, ואתה מגיע לאנגליה ומגלה שכלי התפישה שלך וכלי הלשון שלך אינם עשויים להכיל את עצי הדולב האדירים הגדלים שם בכל כיכר. מי כמוני אוהב את הנופים הישראליים, את הברושים ואת האקליפטוסים ואת עצי הזית, אבל העצים האלה הם כמו ידידי ילדות, שנעים להיפגש אתם אבל הם אינם מרעישים אותך. לעומת זאת, לדולב האנגלי או לעצי האלון העתיקים של פלורידה, איני מצליח להתרגל. שוב ושוב שולחים אותי נופיהם לדף הנייר, כאילו שרק אם אצליח לתאר במדויק את העצים האלה (או את חוויית העצים האלה) יניחו לי. יש נושאים שלמקום מגוריך אין שום השפעה עליהם. כתבתי את זיכרונותי מהקיבוץ שבו נולדתי כששהיתי חמישה חודשים ביארנטון הסמוכה לאוקספורד, ואחר כך במשך שנתיים בפלורידה. אבל כשכתבתי את הספר הזה לא הייתי "סופר ישראלי החי בחו"ל", אלא קודם כל ילד קטן, מבוהל, המנסה לשווא להירדם בבית הילדים החשוך שבקיבוץ חולדה. ובכל זאת, בסופו של דבר, החיים הכפולים משפיעים גם על נושאי הכתיבה. הרומאן האחרון שלי, "אומרים אהבה" (הקיבוץ המאוחד), תיאר את המפגש של הגיבור עם אוקספורד, ואחר כך את המפגש המחודש שלו עם תל-אביב, שעל רקע אוקספורד נראתה לו רועשת ומכוערת מתמיד. גם ספר השירים שאני מפרסם בימים אלה ("שירה בעיר זרה", הוצאת אבן חושן) קשור לחיים הכפולים האלה. השירים מתארים את המפגש שלי, כישראלי, עם קיימברידג', עם אנשיה ונופיה. לימדתי בשנים האחרונות באוניברסיטת קיימברידג', וכל פעם שעברתי ברגל על הגשר שעל נחל הקם, בדרך למשרד שלי, לא יכולתי שלא להתעכב על יד עץ ערבה ענק שעל יד הגשר, לנסות למצוא את המלים המתאימות לתיאור צמות-הגזע המפותלות שלו, למצוא מלים שיתפשו את ההשתקפות החמקמקה שלו במים. במחשבה שנייה, נדמה לי שהניסיון ללכוד בעזרת מלים עבריות את הנופים האנגליים הוליד את ספר השירים הזה. לא במקרה גם הרומאן האחרון של רחל גיל, אשתי, מתרחש בעיר קטנה בפלורידה, ובמרכזו החיכוך שבין הישראליות לבין התרבות האמריקאית. אני משער שחוויית השהות בחו"ל שונה לסופרים שהיגרו בצעירותם, ודאי לגבי סופרים החיים כל השנה בחו"ל. באתי לראשונה לארצות הברית בגיל ארבעים, מאוחר מכדי לאמץ שפה אחרת כבת תחרות לעברית. העובדה שאני עושה כאן את ארבעת חודשי הקיץ, בצירוף תקופות קצרות יותר במשך השנה, עולה בקנה אחד עם המצב הזה ומשלימה אותו. מצד אחד, סופר ישראלי בן דורי שחי בחו"ל חי חיים קרועים, חיים כפולים. מצד אחר, חיים קרועים אף פעם לא הזיקו לספרות.

שירים בעיר זרה - אברהם בלבן (ספר שירה)