דו"ח קצר

דברים שבשירה | זיכרונות מתהומות האבסורד

היטב הגדירה המשוררת אגי משעול את "דו"ח קצר", ספר הבכורה של יונתן ברקאי, במלים "קריאת תיגר של כוחות החיים על המוות... ניצחון הארוס על התנאטוס". התנאטוס, דחף המוות, מובן לכל מי שמתוודע לביוגרפיה של ברקאי. הנה, כך הוא מסכם אותה בשיר קצרצר: "באביב 1941 אבי נרצח על ידי הגרמנים/ באביב 1942 אמי הפכה לחולדה רדופה/ באביב 1943 Natek התפוגג מתוך ארובת הכבשן/ באביב 2003 הסרטן התביית בתוך גופה של אורלי./ התחלתי בדיאטה".

הביוגרפיה הזאת, סיפור חייו של ילד יהודי בפולין בשנות המלחמה הגדולה, מציבה באור מיוחד את שירי הארוס שלו, האנרכיסטיים, הפרועים, הגסים ועזי המבע. צריך להאריך בציטוט כדי להעביר משהו מטיבם: "חי את הרגע/ מבזבז מתמכר/ מלטף את עצמי/ את כל הסובבים אותי/ איזה טירוף, שיגעון/ מה מצודד גופי/ כמה תמירים שרירי/ מה יפו פני/ אני מוצץ בשקידה/ ומלקק בתאווה... יש לי מיגרנה וכינים/ לא סובל את ריחי/ בז לדיאודורנט/ צריך שיננית/ להחליף את התסרוקת/ זקוק להקזה/ לחוט שדרה פוליטי/ רוצה להיות רמטכ"ל/ רוצה להיות משוחרר/ להזדיין עם גברים/ ללטף חתול/ להתגרות מכבשה/ מו מו/ האו האו/ מיאו מיאו/ כוס אמק/ קיבינימט".

זוהי לא עוד התרסה מתירנית. שיריו של ברקאי אינם עוד שלוחה מאוחרת של אוונגרד שובר מוסכמות שפה וחיים. הם לא עוד פרובוקציה לשם פרובוקציה. הרושם הבולמוסי שהם מעוררים נובע מרעב אדיר לחיים, מהיאחזות במה שנשאר אחרי שנשרפה הנפש, כלומר בבשר, אבל גם מחוסר יכולת להכיל עוד בכלים ראויים כביכול, מכובדים כביכול, מתורבתים, את מה שאין דרך לקבלו. על כן, ברקאי כמו מגחיך לעתים את מה שאי אפשר לסבול אחרת - "חייל עם נשק ושמו פריץ/ ליענקל הליצן מרביץ", או מכניס אותו למסגרת בדיונית כביכול, קברטית, תיאטרלית. "גווייה נאה מוצגת לעין כל/ והקצינים מתחרמנים/ וזועקים Ja Who! Ja Who... יש להרוג את המפיק!/ את הבמאי יש לתלות!/ ואת הכוכבת שהכזיבה/ ישר לתוך הלהבות".

אבל לפעמים ברקאי מדווח ישירות, בלשון יבשה, על קורותיו. "ממתינים בכיכר העיר./ מאתיים מטר מן הכיכר בורות./ לבורות זורקים את הגופות./ אני מוצא סכין גילוח חלודה./ אני מבקש מאמא שלי שתשחט אותי/ לפני הבור". לפעמים הוא גם מייבב ללא עיבוד, ללא בושה, "תנו לי יד/ אני רוצה את אמא/ אבא/ איפה הם?/ למה נטשו אותי?", ולפעמים הוא בכלל עוסק בדברים אחרים. כך הוא חורז לתומו שיר נונסנס ("קצת חושש אני על אמת/ מאפשרות של עסק ביש/ איך הרומן עם הסירנה/ יהפוך אותי גפילטע פיש"). או כותב ספק פלקט מחאה ספק סאטירה יעילה כמו "הם ישכירו לך מקום/ בו תזדייני מעת לעת/ ותתרמי קצבה טובה/ להשלמת הפרנסה/ כך יזיין אותך הבעל/ יזיין אותך האח ...זונה טובה זונה טובה".

כוחו הרב של "דו"ח קצר" נובע מהעמדתם של כל אלה במעמד זהה, במישור אחד, ללא שיפוט אסתטי או מוסרי, בטכניקה של קולאז' שירי חסר-הייררכיה. משהו בחייו של ברקאי התנפץ ואין להרכיבו מחדש או לנסות להציב אותו בסדר הרמוני. לאחר התמוטטות העולמות אין תוקף להבחנות כמו "יפה" ו"לא יפה", "ראוי" ו"לא ראוי", "נעלה" ו"נקלה". ברקאי רק שועט בין תמונות חייו, רדוף, ועל כן גם מונע בתנופה עזה; מומת, ועל כן תאב חיים; נושא זיכרונות מתהומות האבסורד והרוע שברוח האנושית, ועל כן ניהיליסטי וחסר גבולות, "שם זין על הכל", כלשונו.

אולי לא במקרה שירתו של ברקאי מזכירה כל כך, בכל זאת, את רוחו של האוונגרד המודרני בשעת פריצתו, את פואמות הנעורים של בלז סנדראר הצרפתי, למשל. האוונגרד הזה ביקש, בין השאר, לתת ביטוי לשוני לאובדן האמונה בסדר הבורגני ובהיגיון שבקדמה ולהתערערותה של תחושת הביטחון באירופה של בין המלחמות. לברקאי כל אלה היו למציאות חיה, הנחקקת בבשר וברוח. על כן, האנכרוניזם לכאורה שבשירתו הוא בעצם ביטוי מדויק, לא רק של העבר החי לנצח בתודעה הלכודה בטראומה, אלא גם של המאבק המקצין בין אסתטיקה לאתיקה ושל משוואת הברבריות הנמתחת ביניהן. במלים אחרות, "דו"ח קצר" אינו ספרות יפה. הוא אינו מבקש ואינו צריך להיות כזאת. דווקא משום כך, הוא מעמיד תרומה משמעותית למה שמכונה "מדף ספרות השואה".

אגב כך, ספרו של ברקאי נולד, בין השאר, בסדנאות שירה בהנחיית אגי משעול. במובן מסוים, הוא מזכיר ספר אחר שגובש בשיתוף משעול, את "אחרי זה" של גיורא פישר, בוגר סדנאות כתיבה אף הוא. שני אלה הם ספרי בכורה של משוררים מבוגרים יחסית ושניהם נולדו מתוך אובדן (פישר שכל את בנו, מרום, בפעולה של צה"ל בג'נין). על הדעת עולה אפוא כי סדנאות השירה הפופולריות כל כך בישראל משמשות לא אחת ככלי לעיבוד טראומות ולהקלה של כאבי נפש. יש המלינים על כך, אולי בשם הטהרנות הספרותית, אבל נדמה כי גם זו משימה חשובה וברוכה מאוד.

"דו"ח קצר". יונתן ברקאי, הוצאת אבן חושן, 62 עמ', 54 שקלים