| |  | |  | | כבר שנים רבות שלא ראה אור בספרות העברית רומן חניכה משמעותי כמו זה של משה סויסה המתרחש בשיכון שבו מתקבצים עולים חדשים מכל הגלויות. משה סויסה מתאר ברומן בעל סממנים סמי-אוטוביוגרפיים חיים ססגוניים בבלוק צפוף בבית שמש, על קשת דייריו המאוד צבעונית: רב אדוק המתגלה כפרח כמורה לשעבר, שמש של בית כנסת שנולד בקבר וכומס סוד שגיבור הרומן מנסה לפענח, ממזר שאינו ממזר, נזירה גרמניה, זונה שאינה זונה ועילוי תורני שהוא מעין אלישע בן אבויה מודרני, גאון שנכנס לפרדס, ומשפיע לא במעט בהשקפותיו על גיבור הסיפור, נער דתי-חרדי הצומח לעינינו.
אולם, ליבת הרומן המאוד ייחודי הזה הם לבטיו של הגיבור בעולם הישיבות ובעולם האמונה. "העילוי" מעלה שאלות הגותיות חשובות, פילוסופיות ואמוניות, ומזווית חקרנית. הרומן מתרחש בכמה מישורי זמן, והעלילה מסופרת בעיקר מנקודת מבטו של אדם במיטב שנותיו, השב ארצה מחו"ל אל השיכון שבו גדל כדי להיפרד מגיבור ילדותו, השמש שבו נפשו נקשרה, השוכב על ערש דווי, וכל זאת בתקווה לגלות סוף-סוף את סודו הכמוס.
"העילוי" משתייך לסוגה של ספרות אמונית, שאיתה מזוהים סופרים ידועים כמו חיים באר, הרב חיים סבתו, דב אלבוים ואחרים, אך הוא סולל לעצמו דרך עצמאית משלו וניכר שמדובר בכותב בעל 'קול' בשל וסגנון מושך והומוריסטי, העשוי לדבר אל מעגלי קוראים נרחבים.
משה סויסה, יליד מרוקו שגדל בבית שמש, הוא רב ישראלי החי כיום בארצות-הברית. בשעתו היה מקורב לכמה מגדולי התורה, ופרסם מאמרים רבים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". "העילוי" הוא ספרו הראשון.
|
| | | | |
| | |  | | מנורה בַּשמש? מדוע יש בה צורך? האין זה בזבוז? מדוע יש צורך לומר מילים כמו "הַנָּהָר וְהַגֶּשֶׁר / הֶהָרִים בִּתְחִלַּת דֶצֶמְבֶּר" מול נהר וגשר והרים בתחילת דצמבר? האין הנאמר ברור מאליו?
איתן בולוקן, שבדרכו אל השירה העברית חלף כמתרגם בשירה ובהגות היפניות הגדולות, מביא אל העברית ואל ישראל את המבט בעירומם היפה, העצוב והמסתורי של דברים עדינים, קרובים ופשוטים. דברים כמו "כַּפּוֹת יְדֵיהֶם / בַּתְּמוּנָה הַיְשָׁנָה / אוֹר סוֹף קַיִץ". של מי הידיים? (של מי לא?) האם כפות הידיים בתוך התמונה, או אוחזות בה, ובתמונה יש רק אור, אור של סוף?
נראה שאין תועלת במנורה בשמש. אבל המנורה דומה לשמש, מְחקה במעשיה את מנורת הכוכב הגדולה והרחוקה, מזכירה את קיומה, משתתפת לצידה במלאכת התאורה, תורמת אור. האומנם חסרת תועלת?
דרור בורשטיין
איתן בולוקן נודע כמתרגם מיפנית של שירת ריוֹקאן, מָסאוֹקה שיקי, מיטְסוּ סוזוקי ושיבָּטה טוֹיוֹ. הוא משלים תרגום למבחר מאוסף הכתבים 'שוֹבּוֹגֶנזוֹ' מאת מורה הזֶן דוֹגֶן, בן המאה ה־13. 'מנורה בשמש' הוא ספר שיריו הראשון.
|
| | | | |
| |  | | "נטועה באדמה אצמיח כנפיים" – במילים אלה שמקורן בארבע סימניות סיניות, מילים שנילי ארד בחרה לחתום בהן את ספרה החדש, אפשר לחוש היטב בנגינה המיוחדת של שירתה, המשלבת אדמה ושמיים, שלווה ומעוף, היאחזות מלאת חיים בעולם הזה ודהרה פרועה למחוזות חפץ רחוקים. הדהרה, כמו ששם הספר מעיד, היא בראש וראשונה דהרתו של הזמן על כל ממדיו – המשחית, המחייה, המנחם – זמן המתגלה לא פעם בשיריה של ארד בדמות הים שתל אביב שוכנת לחופו, ים שוקט וסוער חליפות שהמשוררת כרתה עימו ברית של אוהבים. אלא שעם הזמן והגלים דוהרות גם רוחה ומילותיה של המשוררת, ולפעמים הדהרה הזאת מטילה עליה אימה. "אֵיךְ זֶה שֶׁאַתְּ מְעִזָּה לִכְתֹּב שִׁיר שַׁעֲרוּרִיָּתִי / כָּזֶה / מְשַׁלַּחַת בְּחֶדְוָה אֶת סְפִינָתֵךְ עַל פְּנֵי מַיִם / רַבִּים?" היא שואלת באחד משיריה, ומוסיפה מייד הצעה: "מוּטָב שֶׁתְּכַסִּי בִּכְלִמָּה אֶת פָּנַיִךְ / וְתִתְנַצְּלִי בִּפְנֵי עוֹלָם / וּבוֹרְאוֹ." ההצעה אולי כנה, אבל ברור שהיא נדחית: נילי ארד לא מתנצלת ולא משתתקת אלא מתמסרת לשליחותה כמשוררת, ומגייסת לשם כך לא רק אומץ יוצא דופן אלא גם עדינות וחוכמה, שבעזרתן היא ממריאה פעם ועוד פעם, וחושפת בפנינו נופי נפש עוצרי נשימה של יופי וכמיהה.
נילי ארד, שכיהנה כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, היא כיום יו"ר עמותת שקיפות בינלאומית ישראל. ספר השירים דהרת הזמן הוא השלישי בטרילוגיית ספרי השירה שלה. קדמו לו "על גב הנמר" (2016) ו"סוסי פרא" (2018).
|
| | | | |
| | |  | | כף רגל במים הוא קובץ שירה מגנטי, המכיל שני קטבים מנוגדים, הדוחים האחד את האחר: האישי והאוניברסלי, הפרטי והקולקטיבי, הלוקלי והאוניברסלי. השירים משקפים התחבטות וקונפליקט בין מנוסה לקיפאון, בין ריחוק לדוחק ובין שלווה לטלטלה עזה. זהו ספר דו-פרצופי, חייכן וזועף, נזירי ונואף, מאופק ושואף, שבחובו מצוי משורר במצוקה שמנסה להימלט, אך אינו יודע לאן.
ד"ר מולי פלג הוא מרצה למדע המדינה ויחסים בינלאומיים ופעיל למען צדק חברתי ושיוויון. תחומי ההתמחות שלו הם חקר וניהול סכסוכים ודימניקות של בניית שלום וקיימות חברתית. מולי פרסם ספרים ומאמרים מקצועיים רבים. בנוסף, הופיעו שני ספרי שירה שכתב קור אות חיים (1997, זוכה פרס רון אדלר) והתרחשות (2012, זוכה מענק השירה של הקרן הקיימת לישראל). ב-2015 פרסם מולי את הנובלה האוטוביוגרפית שלו דור הפלקט, או איך ניצלתי מכור ההיתוך. כך רגל במים הוא ספר השירה השלישי שלו.
|
| | | | |
| | | .png) | | 'נהר הפה' הוא ספר מסע אוטוביוגרפי, שעיקר עלילתו מתרחשת בטורינו. המחבר יוצא למסע חיפוש אחר דמות האב תוך כדי שיטוטיו ברחובותיה של העיר, מחד חיפוש אחר האב הביולוגי ומאידך אחר האב המיתולוגי. את שיטוטיו של המחבר מלוות שתי דמויות שסיימו את חייהן בנסיבות טראגיות בעיר טורינו, וששתיהן קשורות לדמות האב המיתולוגית, פרידריך ניטשה ופרימו לוי, הראשון הכריז על מות האלוהים והשני טען שלא ייתכן קיומו של האל אם ישנו מקום כמו אושוויץ. במהלך השיטוטים מתעמת המחבר בזכרונותיו עם דמותו הטראגית של אביו, ודרכה משתקפת מולנו גם דמותו הטראגית של האלוהים שאחרי השואה. היצירה כתובה כפואמה בפרוזה לירית, זו אוטוביוגרפית מסע, הממשיכה את סגנון כתיבת אוטוביוגרפיות המסע של המשורר והסופר בנימין שבילי.
|
| | | | |
| | | | | .png) | | שמונים ושמונה שירים כולל הספר "פאפא", שמונים ושמונה - כמספר שנות חייו של אביה המנוח של המשוררת.
ספרה החדש של ללי ציפי מיכאלי הוא עבודת אבל שירית רבת-עוצמה, שנכתבה כמעט בהינף אחד, מיד לאחר מות האב.
"פאפא" הוא אלגיה כואבת וחשופה המציגה יחסי בת-אב מורכבים, ומעיזה להיישיר אל חייו של האב מבט אמיתי ונוקב,
מבט מלא אהבה, אך חף מכל רגשנות. זהו מעין קדיש לפאפא, מצבה לאב הפרטי שהיא גם ייצוג שירי רגיש ועז מבע
למצב ההיעדר האוניברסלי.
|
| | | | |
| | |  | | מתוך בשר ודם נהיה דבר רך. שהם, הבשר והדם, לא רכים, נהיים מדבר מר כלענה. ולא שנעשה כאילו, כמו, מין הסוואה, אלא דבר רך. ולמה? כי לא עוסקים במה שיש, כי כל עניינם של החיים הוא מה שאין. ואיזו מין הסוואה וכמה היא מצחיקה.
משורר בן ארבעים ואחת, שניתנה עליו דעת, חתן פרס היצירה לסופרים עבריים על־שם לוי אשכול לשנת תשע"ו.
אני מתחיל מציטוט שיר קצר, ובכל זאת, אפשר להדגים באמצעותו את ההולכה מן היש (האב), דרך הבן (המשורר), עד האין
ראו יצחק לאור, "אֲנִי יָדִית שֶׁל דֶּלֶת שֶׁל חֶדֶר שֶׁבּוֹ זוּג עוֹשֶׂה אַהֲבָה", 'הארץ', "תרבות וספרות", 27.2.15 - מאמר על ספרו של שגיא אלנקוה 'אפור נוצץ' (אפיק 2015).
|
| | | | |
| |  | | בספרו על אנה סווירשְצ’ינסקה (1984-1909) כותב צ’סלב מילוֹש, שתירגם את שירתה לאנגלית: “היא היתה בעלת אישיות סוערת, עזת יצר, גאה, ענווה, חוטאת, רחמנית, אוהבת, שגעונית”,
וכן: “משוררת שמפרסמת את קובץ שירי האהבה הראשון שלה בגיל 66! יש בזה טעם של שערורייה. חצופה”.
קודם לשירת אהבה עסקה סווירשְצ’ינסקה בין השאר גם במרד הפולני נגד הגרמנים בוורשה ב–1944 שבו השתתפה כאחות.
שירתה “הרחיקה עד מאוד את מיקומן של אבני הדרך על מה שראוי לאישה לכתוב עליו”.
השכנה אמרה לשכן
הַשְּׁכֵנָה אָמְרָה לַשָּׁכֵן:
מֵאָז שֶׁבַּעֲלִי נֶהֱרַג אֲנִי לֹא יְשֵׁנָה,
כְּשֶׁיּוֹרִים, אֲנִי שָׂמָה שְׂמִיכָה עַל הָרֹאשׁ.
כָּל הַלַּיְלָה אֲנִי רוֹעֶדֶת תַּחַת הַשְּׂמִיכָה הַזֹּאת.
אֲנִי אֶשְׁתַּגֵּעַ אִם אֶשָּׁאֵר הַיּוֹם לְבַד,
יֵשׁ לִי אֶת הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁל בַּעֲלִי. אֲדוֹנִי, בְּבַקָּשָׁה,
תִּכָּנֵס בָּעֶרֶב.
|
| | | | |
| | | .jpg) | | במשפט הפותח את השיר הראשון בספר הזה מבקש המשורר מגיבורת שירו :"סַפְּרִי לִי עַל הָאוֹקְיָנוֹס שֶׁלָּךְ". האוקינוס, כפי שיתברר בהמשך, הוא מטאפורה ארוטית .הבקשה ,בווריאציות שונות, תחזור גם בשירים אחרים , ועל מימיו של אותו אוקינוס מושיט דני נגר סירות נייר רבות יופי. סירות אלה הן סירות הא"ב, והא"ב הוא הא"ב של האהבה. לכאורה קיים ניגוד בין רוחב האוקינוס לסירות הנייר הצרות. למעשה, ברווח הזה, על המים הטריטוריאליים שהם רק שלו, מסמן המשורר טביעת אצבעות מקורית מאד.
רוני סומק
'בשביל תנועת מתניך', ספר שיריו הראשון של דני נגר, מקפל בתוכו עולם עשיר, רב גוני ועמוק. אלו שירים הכתובים ביד אמן, בלשון חושנית עד קצה, ובוקעים לכל אורכם מתוך היומיומי אל המופלא – מן הגוף הפיזי, הממשי והרגעי, אל המטפיזיקה הגדולה של הארוס והאהבה. על הרצף הדמיוני של כתיבת שירי אהבה, מ'שיר השירים', דרך ספפו ועד נרודה, שיריו של דני נגר שומרים על שיווי משקל מופתי בין נועזות לאיפוק, מצליחים בו בזמן לגעת בגוף האהבה, להקיף את העולם כולו, ולברוא שירה טובה.
יקיר בן-משה
|
| | | | |
| | |  | | המבחר "הבהובים של זמן" כולל חמש חטיבות של שירי אהבה. השירים הנעים בין זיכרונות לפנטזיות כתובים בשלל צורות שיר: דו-טורים, בתים, חרוזים ושירה חופשית, שירים בפרוזה ועוד.
רומנטיקה, ריאליזם, סוריאליזם ואגדה נמזגים לכלל אודיסיאה על ימיה הסוערים של האהבה |
| | | | |
| | | | | | | |  | | שיריו של יהודה ויצנברג ניב פורסמו במהלך השנים במרבית כתבי העת הספרותיים, במוספי הספרות של העיתונים היומיים ובאתרי יצירה שונים באינטרנט, חלקם תחת שם־עט. ספרו הנוכחי, השביעי במספר, יוצא לאור לאחר פסק זמן ממושך ומשקף בשלות יצירתית המתבטאת במזיגה ספרותית ייחודית ומגובשת המהלכת בנתיבות של שיגרה ומציאות החולין היומית מחד גיסא, ומעפילה אל מרומי האהבה, הכאב והתקווה מאידך גיסא. יהודה ויצנברג ניב, דור שני לשואה, הוא בנקאי בהכשרתו ובעיסוקו.
|
| | | | |
| | | | | |  | | ׳קנה נשימה׳ הוא מבחר של יותר ממאה שירים בפרוזה העוסקים בנושאים מגוונים. |
| | | | |
| | | | | | | | | | | |  | | 'תַּחְזוּקָה שׁוֹטֶפֶת' הוא ספר השירים השישי של לאה זהבי. בטון לירי, השזור לא אחת באירוניה דקה, באים לידי ביטוי חומרי שירתה העיקריים: גלגולי הזמן החולף, האני והעולם, יחסי זוגיות, צער האובדן וחרדה קיומית לצד רגעי מלאוּת. |
| | | | |
| | |  | | יפעת גלבר, ילידת 1976, היא מטפלת במוזיקה, מוזיקאית ויוצרת, נשואה ואֵם.
שיריה שואבים השראה מעולם המוזיקה, הטיפול ובית המדרש.
אוקיינוס צלילי הוא ספר שיריה הראשון, והוא מלוּוה בלחנים ובעיבודים לפסנתר מפי עטה.
|
| | | | |
| | |  | | 'יומן מטע', בעריכת דוד וינפלד, ראה אור לראשונה בשנת 1986 (כתר) והיה ספרה הראשון של אגי משעול |
| | | | |
| | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | |
|
.png)
.jpg)
.jpg)
