פירוש הצורה על ידי התוכן, ולהיפך

הארץ 07/06/98

פירוש הצורה על ידי התוכן, ולהיפך

"הרעיון לערוך תערוכת ספרי אמן עלה על דעתי לפני שלוש שנים", מספרת רוזלין דרעי, מנספחות התרבות של צרפת בישראל, "כאשר פגשתי את אמן הספר הצרפתי מישל ניטאבה, המוציא ספר לשנה מתוך בית המלאכה שלו בעיירה אסנייר, על גדות הסיין.  האמת היא שלפני כן מעולם לא נתקלתי באמנות הזאת, אמנות הספר".

הסתבר לה שהישראלים גם הם ברובם לא שמעו על האמנות הזאת, בעלת המסורת הצרפתיות העתיקות.  מכאן ועד להתקנת התערוכה היפה, שאפשר לראותה באולמות התצוגה של המכון הצרפתי ברחוב גאולה בתל אביב, עוד ארכה הדרך, אך זו הייתה רצופה בגילויים נפלאים.  גילויים של אמני ספר צרפתיים, ולא פחות מכך, הישראלים.

שהרי אמנות הספר אינו חסרת מסורת עברית, ואפילו ישראלית.  בשעתו נועדה בירושלים הוצאת "תרשיש" של אמן הספר, הד"ר משה שפיצר, שיצר כמה ספרי מחמד (האם זהו המונח העברי לספרים ביבליופיליים? על כל פנים, דומני שלא המצאתי את המונח ברגע זה).  כיום מחייה את מסורת "תרשיש" אמן הטיפוגרפיה עוזי אגסי, שמבית מלאכתו ברעננה, הוא בית הוצאהת אבן-חושן, יצאו כבר כמה כרכי שירה יפהפיים, מעשה אמן.  בימים אלה רואה אור קובץ חדש של שירי דליה רביקוביץ, בליווי תחריטי העץ של פמלה לוי.

ואמנם ספרי אבן-חושן, לרבות ספרה של רביקוביץ, "חצי שעה לפני המונסון", מצויים גם הם בתערוכה, בצד ספריהם של שלושה אמני ספר נוספים, כגון אדם, ברג שעבד עם הוצאת הראל ביפו, וכמה ספרוני חמד בתוך קופסאות, מעשה ידיהם של אמני סדנת ההדפס בירושלים (בהנהלת אריק קילמניק).

את כל המחמדים הישראליים הללו אפשר לראות במקובץ בקומה השנייה של התערוכה.

אך הדגש, בהכרח, על האמן הצרפתי ניטאבה, שמוצאו ליטאי ואף יהודי.  דומה שרבים מן המו"לים הביבליופיליים במערב הם ממצוא זר, ועל הרוב יהודי (האם לא יהיה מופרז לדבר על הגנטיקה של אהבת הספר היהודית?).

וכך מישל ניטאבה הוא בעל ספר האמן לשירו של יהודה עמיחי "ומי יזכור את הזוכרים", ואף למהדורה המוזרה, היפהפיה, שנראית כפרח, של שיר מאת מישל ביטור ("שיר לאניה") שחמשת עלי הכותרת שלו מקדימים את הבא לתערוכה.  יש כאן החייאת המסורת של "שירי תמונה", כפי שאלה היו ידועים בשירה העברית הרנסנסית באיטליה.  ושוב: משורר ממוצא זר, פולני-איטלקי, הוא שהחייה את הסוגה בצרפת של המאה העשרים.  כוונתי לגיום אפולינר, בעל קובץ שירי התמונה, הקאליגראמות. 

היצירות המשמשות את אמני הספר הן חשובות, והספרים המוצגים הם מאת משוררים גדולים (גייוויק, ז'ראר מסה, פאול צלאן, מאיר ויזלטיר, אהרון שבתאי ועוד) וסופרים בולטים (ברנר, שמיר), אבל הדגש הוא לא על היצירה אלא על האות, על הנייר המיוחד תמיד, ועל התחריטים או הציורים של כמה אמנים גדולים (ליליאן קלפיש, מנשה קדישמן, משה גרשוני ועוד).

ניטאבה כתב על הצורך שלו באיחוד מיסטי עם היצירה לשם פירושה כביכול בספר שהוא מתקין מתוכה.

אכן, כשהמדובר בספרי אמן אינך יודע אם הספר מפרש את השיר, או השיר את הספר.  כאן אולי הגדרתו המלאה של הז'אנר החמקמק הזה של ה"Livre dartiste" : פירוש הצורה על ידי התוכן, וליהפך, מתוך הדדיות רבה ככל האפשר.  אך כלום הזיקה הזאת אינה הגדרתה של האמנות באשר היא? בשבוע של הספר העברי כדאי לתת הדעת גם על הממד הזה של הספר.