גליונות 22-23 2010

דברים שבשירה | שריטה על דלת לבי

מאת ארז שוייצר | מוסף ספרים של עיתון הארץ 29/12/10

אפשר רק לנסות ולהמר, ולא יהיה זה הימור פרוע מדי: בשום מקום בעולם לא ראה אור ברבעון האחרון של 2010 כתב עת לספרות העולה באיכותו על "שבו". הכרזת-הימור זו נחוצה, ולו כדי להדוף כל תגובה אוטומטית, כל קבלה של גיליון "שבו" החדש כאירוע מובן מאליו. אין שום דבר מובן מאליו בהצטרפות הכישרון, הלהט, רוחב האופקים והמקצועיות המניבים אוצר ספרותי שכזה. ובעצם, גם אין בזה הימור: שימו את כספכם על "שבו". הרווח מובטח.

אורח מבחוץ - ממערב אירופה, מארצות הברית, מן העתיד - אשר ינסה ללמוד על דמותה העכשווית של מדינת ישראל עשוי לקבל מ"שבו" תמונה מטעה מאוד, ובכל זאת, זו תמונת שיש בה מן האמת. ישראל 2010 היא ארץ, מעצמה-זוטא, של שירה חיה - תופעה נדירה (בצרפת, למשל, השירה נחשבת אמנות מתה לחלוטין) ואולי אף מתמיהה בהתחשב בנתוניה הגיאו-פוליטיים.

אפשר שדווקא נתונים אלה מתסיסים את הפעילות הספרותית הרוחשת בה, אבל נדמה כי דווקא הנייטרליות היחסית של "שבו", הממוקם אי שם מעל נקודת האמצע שבין "מעין" התל-אביבי ונספחיו ובין "משיב הרוח", המזוהה עם הזרם הדתי-לאומי ומתנחליו, דווקא נייטרליות זו מדגישה את היקף התשוקה לשירה בישראל, וחשוב מכך, היא מבטאת איזו אהבה, איזו רגישות ואיזו כמיהה, המניעות את השדה המגוון הזה.

תרגומים, למשל. היכן עוד אפשר למצוא זה לצד זה, בשפה שאין בה דופי, תרגומי שירה מפולנית ומערבית, מספרדית-קובאית ומפרסית, מן הרוק הבריטי (רוברט וייאט בתרגום דרור בורשטיין) ומשירי טקסים אינדיאנים מסורתיים (שליקטה בשמורות ותירגמה פנינה עמית), מגרמנית מודרניסטית ומאנגלית ויקטוריאנית? הקוראים המקומיים כבר מורגלים, למשל, בתרגומיו של דוד וינפלד לשירי צ'סלב מילוש, אבל גם את ההרגל הזה יש לנער כדי לשוב ולראות את הפלא שבהם, ואפשר לעשות זאת בפתח הגיליון ממש. שכיחים פחות, ובחזקת גילוי, תרגומיו של רפי וייכרט לשירי ברנדן קנלי האירי: "המורה לעג, ?קרמודי, אני יודע שאתה סתום/ אבל נסה להשיב'... לגלוגםטימא את אוזנו/ שילח זעקות אימה במחשבתו/ או אז, בין קנטורים שהשפילו את נשמתו/ שמע את זרימת הנהר הברוכה/ אומרת לעצום את עיניו על כל בני מינו./ והנהר בכה ובכה ובכה".

וגם תרגומיה של רחל חלפי לשירי מרם אל מסרי, ילידת סוריה: "איזו טיפשות!/ השריטה הקלה ביותר על דלת/ לבי,/ והוא נפתח". או תרגומיה של טל ניצן לגאיטנו לונגו האיטלקי: "מלחמות צדק ומלחמות קודש/ יוקרות והוצאות להורג/ מתקפות ענק וטיהורים אתניים./ בנייד מודיעים לי שהגיע הזמן לצאת/ אני משקיף אל האופק המטביע את היקום/ ושונא את כל הגשם הזה/ שמוסיף לרדת לתוך הקפה שלי". בהיר ועדין גם תרגומו של בני הנדל ל"גבירת טירת שאלוט" הקלאסי של טניסון, ובהיר ומרגש תרגומה של אילנה לבוביץ ל"אני מרחמת על הגינה", קינה ארוכה ונפלאה של פורוק פארוחזדאד, משוררת ופמיניסטית נועזת ילידת טהראן, שמתה ב-1967, בת 32 בלבד: "לאף אחד לא אכפת מן הגינה/ לאף אחד לא אכפת מן הדגים/ אף אחד לא רוצה/ להאמין שהגינה הולכת למות/ שהלב של הגינה התנפח תחת השמש/ שהמוח של הגינה לאט-לאט/ מתרוקן מזיכרונות ירוקים".

הדגש על סקירת התרגום ב"שבו" מבקש לומר משהו על הריבוי וההיצע מעוררי ההשתאות של העושים במלאכת השירה מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, שאין בה רווח אישי, רווח לאני. ואולם אין בכך להמעיט בחיוניותה של שירת המקור בגיליון. אפשר לציין כמה שמות, מתוך הרבים הגודשים אותו; אולי את המפתיעים יותר (יובל פז, יוסי גמזו, עמיר עקיבא סגל, ורד לוינשטיין); אולי את הוותיקים והטובים (רחל חלפי מציגה בגיליון "אריה-ים" נפלא, מתוך "ספר היצורים" שלה, המתהווה לאורך שנים; וייכרט מציג שיר נוגע ללב לזכרו של חולה סופני; וגם סומק ורייך ואיזקסון ועוזר ושושנה אידל ורחל אשד); אולי את הצעירים וכבר מקובלים (גרוסמן ובהר ובן משה וזכריה). ואולם זו בחירה אקראית העושה עוול עם כל היתר, הראויים לקשב.

עם זאת, יצוין מאמרו של גלעד מאירי על "ניסוי באבולוציה", ספרו של המשורר בני להמן, שהתאבד ב-2004. מאמר זה שופך אור על יוצר מרתק, טראגי, כותבו של "מכתב לילדי שעדיין לא נולד", למשל: "אתה פצצת זמן מתקתקת/ אל תגלה להם דבר/ כשיחקרו אותך/ תתחפש לחרש ושוטה/ ותתעלף הרבה... ואז תשלוף מהכיס פתק מהוה/ ובקול רגוע מאוד/ תאמר להם: ?אבי'".

גם פרוזה יש ב"שבו" (ונדמה שכל דבר דפוס ובו תרגום חדש לסיפור מאת הרמן מלוויל, ראוי לתשומת לב) ולא מעט הערות על השירה עצמה. בהקשר זה, דווקא מאמר המערכת של עזי אגסי, המבקש לאתר בשירה את "יחס הזהב", את ההרמוניה המתמטית המדידה, אינו קולע דיו לרוח הגיליון, מעשה ידיו שלו כעורך. אולי קולעים יותר דבריה של המשוררת הקנדית מריאן מור, המובאים בו בתרגום נוית בראל ומבקשים ממשוררים דבר אחר: "גנים דימיוניים עם קרפדים אמיתיים בתוכם".

קו המשווה: הגשר הסורי-פרסי
תרגומי שירה מקסימים בחוברת "שבו" החדשה מעוררים אחוות עמים.

מנחם בן | 24/12/2010

נכון אמנם שמשהו בסיסי חסר בחוברת "שבו" החדשה, 22-23 (בעריכת עוזי אגסי),  כפי שהוא חסר גם בכל חוברות "שבו" הקודמות , ואני מתכוון בעיקר לאיזשהו ציר מרכזי של ביקורת שירה. כי אין כתב-עת אמיתי בלי ביקורת, הנותנת משמעות וקנה-מידה לכל מעשה האיסוף שסביבה.

מה היתה, למשל, חוברת "עכשיו" 3-4 בלי מאמרו המפואר (אם גם השגוי מאוד)  של זך על אלתרמן, ומה היו חוברות "יוכני" הנפלאות, שזך וברנשטיין ערכו בשעתו,  בלי מאמרי השירה שעמדו במרכזן?  נכון גם שחוברת "שבו" הנוכחית, כמו קודמותיה, גדושה בחומרים שרק חלקם מעולה באמת , ויתרם בינוני (אם גם תמיד ראוי לדפוס) , ובכל זאת, "שבו" היא אכן אבן טובה בבית המקדש של השירה הישראלית, כשמה שבלט לעיני במיוחד בחוברת זו הוא שפע תרגומי השירה , וביניהם כמה נדירים ביופיים, כמו תרגומי  זנייבסקי ומילוש של וינפלד, מפולנית , תרגומי איוואן גול של אשר רייך, מגרמנית, תרגומי וייכרט לברנדן קנלי, מאנגלית, רוברט וויאט בתרגום דרור בורשטין מאנגלית, גאיטנו לונגו בתרגום טל ניצן מאיטלקית ועוד ועוד. חבל שרק על חלק מן המשוררים המתורגמים ניתנת אינפורמציה כלשהי.

ובאמת, אין כמו השירה המתורגמת במיטבה כדי לעורר בנו אחוות עמים כשאנחנו נוכחים עין בעין עד כמה נפש האדם מורכבת ומשוכללת בכל מקום, ודומה לנו לגמרי. הנה למשל משוררת ערבייה בשם מרם א-מסרי, ילידת סוריה, שעברה לצרפת בגיל 20 והיא כותבת שירה נהדרת באנושיותה (בתרגום רחל חלפי): ""מישהו דופק בדלת./ מי זה?/ אני מחביאה את אבק הבדידות/ מתחת לשטיח./ אני מסדרת את החיוך,/ ואני פותחת". אפשר לא להתאהב בה?

ומה על משוררת פרסיה מעניינת כמו פורוק פארוחזאד, הכותבת בעד הגינה ונגד המלחמה (בתרגום אילנה לבוביץ): "שכנינו בגינה שלהם במקום פרח/ שותלים תותחים ונשק אוטומאטי/ שכנינו מכסים את בריכות החרסינה שלהם" וגו', ומספרת באותו שיר על אחיה המכור לפילוסופיה ועל אחותה שהיתה "החברה של הפרחים", ובכל פעם שאמא היתה מרביצה לה , היתה יוצאת אל הגן "ומדי פעם היתה מזמינה את משפחת הדגים/ לשמש ועוגיות...". הרעיון שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו מפציצים את אחינו ואחיותינו, כל המשוררים האלה , שאין אוהבי עולם ושלום ואהבה יותר מהם, הוא זוועה מוחלטת.

אלי הירש קורא שירה
פורסם בתאריך 15 בינואר 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אנחנו נכנסים במהירות לעידן הספר הדיגיטלי, שבו ספרים לא יהיו בהכרח חפצים עשויי נייר שמניחים על השולחן או מעמידים על מדף אלא יצורים חמקניים יותר. הספר יתרחק מדמותו המוכרת אך אולי יתקרב אל מהותו העמוקה יותר: מלים. פשוט מלים. הרבה מלים זו אחר זו, וביניהן סימני פיסוק ורווחים וכותרות בגדלים שונים, שאפשר להדפיס על נייר אבל אפשר גם לקרוא על מסך. בעולם החצי-עתידני הזה הוצאת "אבן חושן" היא התרסה נחוצה מאוד, כי בעיני המו"ל שלה, עוזי אגסי, ספר הוא קודם כל חפץ רב יופי שהתענוג הכרוך בו קשור אמנם למלים ולמשמעותן, אך לא פחות מכך לאיכות הנייר שעליהן הן מודפסות, הדפוס עצמו והכריכה.

אם היה חשש ש"אבן חושן" תתמסר להדפסת מהדורות מצומצמות של שכיות חמדה ביבליופיליות המיועדות לאספנים הוא התגלה כמופרך, שכן אגסי אינו רק חובב דפוס מסור אלא גם אוהב שירה נלהב, ו"אבן חושן" הפכה למו"ל משמעותי של שירה. מדובר באירוע שמבחינת אוהבי השירה העברית הוא בגדר נס, שכן מצבה של מו"לות השירה בהוצאות המסחריות כל-כך רע, שרק בזכות קומץ מו"לים משוגעים לדבר כאגסי (וראוי לשבח בהקשר זה גם רפי וייכרט מ"קשב") עולם השירה עדיין נושם בקצב סדיר יחסית.

לאגסי יש חיבה מיוחדת לחושן שחבש הכוהן הגדול כשבית המקדש עמד על תילו: סדרת ספרי השירה בעריכתו מכונה "פטדה", סדרת ספרי הקליגרפיה "ברקת", וכך הלאה – כולן אבנים מתריסר אבני החן שהיו משובצות בו. "שבו", גם היא מאבניו, הוא שמו של כתב עת שאגסי עורך למעלה מעשור, ושהפך עם השנים לאחד מכתבי העת המרכזיים לשירה עברית. ובעוד רוב כתבי העת האחרים מתגאים באסתטיקה הסגופה במתכוון שלהם, ומשתדלים בכל כוחם להכות גלי אבק של חדשנות ואוונגרד, שומר "שבו" על שלווה צוננת ואלגנטית: אחת לחצי שנה או שנה רואה אור גיליון חדש שלו, תמיד באותו פורמט מעודן והדור, ארוך ודק כצוואר ברבור, והוא גדוש בשירה עברית המודפסת באחד הפונטים החביבים על אגסי, "דרגוליין", המשלב ניחוח עתיק עם ניקיון מודרניסטי.

היתרון החשוב ביותר של אגסי כעורך היא פתיחותו המבורכת לכל הדורות והסגנונות ושוויון הנפש המלאכי שלו להבחנות בין מעודכן ומיושן, אין ואאוט. הגיליון הוא רצף בלתי פוסק של שירה המופרע רק לעתים רחוקות בהדפס אמנות צנוע או בקמצוץ פרוזה באות זעירה: משוררים ידועים מתחככים בו עם יוצרים אלמוניים, וצעירים אופנתיים עם מי שנחשבים למאובנים פרה-היסטוריים – בולט מכולם מבחינה זו הוא יוסי גמזו, אמן גדול של שירה הגותית מחורזת ושקולה בנוסח שנעלם כבר בדור הפלמ"ח (ושקטע משירו המודפס ב"שבו", פואמה כואבת ומרשימה על התייתמות מאם בגיל רך, מצורף לרשימה). הפתיחות, המניפה הרחבה והשמרנות שאינה מתרשמת ממרוץ האופנות המתחלפות מעוררות בי אמנם כבוד, אבל אז אני שואל את עצמי לאן כל זה מוביל, ולא מוצא תשובה .

ההרגשה היא שהשירה זורמת לפתחו של אגסי, שיש לו אמות מידה סבירות בהחלט שבעזרתן הוא מבחין בין ראוי ובלתי ראוי, ומה שעובר את המסננת פשוט מודפס באות דרגוליין ונכרך יחד. אלו הן אסופות שירה המלמדות יותר מכל על אהבת השירה הגדולה שלו ומיועדות לאוהבי שירה כמותו. האם העובדה שבכל זאת חסר לי משהו – אמירה כלשהי שמחברת בין השירים או איזה רמז לקונפליקט פנימי או חיצוני שבחירתם משקפת – מעידה על כך שמשהו באהבת השירה שלי פגום? אולי. שירה כשלעצמה אף פעם לא הספיקה לי. תמיד היה נחוץ לי עוד משהו: מינימום של הקשר או חזון שיקפיץ אותה ממרחבי הנצח של הטעם הטוב אל תהפוכות הזמן החולף. ב"פטדה", סדרת ספרי השירה שאגסי עורך, אני מזהה לעתים קרובות חזון כזה. ב"שבו", כתב העת בעריכתו, יש הרבה שירה ולא יותר.

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 612

* * *

דוד אדלר

תגובה לפואמות "שירים לנערה בגדות הלטה" ו"לא כולי אמות"

ליוסי גמזו שלום!

פנייתך בסיום הפואמה "שירים לנערה בגדות הלטה", שהתפרסמה בפתח "חדשות בן עזר" 608 – "קוראים רגישים, אוהבי אדם ושירה, שֶמה שיצא מלִבִּי נכנס גם ללִבָּם, מוזמנים בּזה לחלוק עימי גם את הפּואמה החדשה הזאת," – לא נפלה, מבחינתי לפחות, על אָזניים ערלות. מה גם שהתרשמתי עמוקות, עוד לפני כן, מהפואמה הנפלאה "לא כולי אמות" שהתפרסמה בשבו 22-23, שגם אותה אתה מזכיר בפנייתך האמורה ב"חדשות בן עזר".

שתי הפואמות שלך הן שירה במיטבה. כמו כל פואמה טובה הן כתובות בתנועות רחבות, נדיבות, מקיפות וחובקות-כל. הפואמות מהלכות בגדולות. למרות שהן שזורות בדמויות ודימויים רבים מעולם המיתולוגיה (שאני אישית לא חסיד גדול שלה), הן אינן נופלות ב"בור" הפומפוזיות הנבובה, הודות לכישרון הפואטי הניכר שלך (שלא להזכיר את רוחב ידיעותיך המרשים). בקיצור: הן שירה "גדולה".

אף ששתי הפואמות "נגעו בי" כל אחת בדרכה, הפואמה ב"שבו" נגעה יותר לליבי כי היא יותר אישית ומכמירת-לב. ברשותך אציין לטובת הקוראים שלא קראו את הפואמה ב"שבו", שהפואמה הפותחת ב"אני זוכר ילד קטן אחד, בגבע / אבוד כזה... היא פואמה בת שישה פרקים ארוכים שכולה געגועים שלא גוועים, אולי אפילו מתעצמים גם אחרי שבעים שנה. אציין גם שלמעשה שני הפרקים הראשונים, ובעיקר הפרק השני ב"שירים לנערה בגדות הלטה" שהתפרסמו בבמה זו – ראויים היו להיכלל בפואמה הנפלאה הזו "לא כולי אמות" שהתפרסמה ב"שבו", והם יכולים לתת לקוראי המכתב העיתי מושג-מה על אופייה האינטימי האנושי ומכמיר-הלב (כן! מכמיר הלב פעם שלישית ואחרונה, אך גם פעם רביעית, לו היתה, לא היתה מוגזמת בנסיבות העניין).

בקריאה בפואמה זו (ב"שבו") החילותי לסמן קטעים שהפעימו אותי מבחינה פואטית במיוחד כמו:".....לכסוף אל / כל מה שלא-היה-עוד ושרק אליו גואים / גליו ומשבריו...." או את הבית השני כולו, שתחילתו "על קסילופון גגות העיר מקיש הגשם / ..." אך אחר-כך חדלתי כי היו קטעי השיר המפעימים רבים, רבים כל כך, עד שמצאתי זאת כמיותר אם לא יהיר.

לאוהבי שירה מומלץ לרכוש את החוברת הן בשל הפואמה והן בשל שירים מעולים רבים אחרים שנדפסו בחוברת זו.

לסיום, אף שאיני מכיר אותך אישית (גם אם למדתי דרך שירתך, להכיר אותך מעט) שירתך חדרה אכן לליבי והיא אף הפעימה אותי. תודה.

בהערכה

דוד אדלר

ירושלים