• אבן חושן

גליון 18 – 2008

אמן מלווה: ציפה קמפינסקי

 

רשימת משתתפים:

עוזי אגסי – פתח דבר: האם השירים שאנו קוראים שייכים לנו בזמן הקריאה?

ןיסלבה שימבורסקה – בתרגום דוד וינפלד

צבי אבינר ופני – סיפור

וולט ויטמן – בתרגום עודד פלד

ריינר מריה רילקה – בתרגום מרדכי גלדמן

מירון ח. איזקסון – שלושה שירים

ורד לוינשטיין – שיר

דבי סער – ארבעה שירים

אלישע פורת – שני שירים

זיוה פלדמן – קובנר: השוואת נוסחים

יקיר בן משה – מחזור

ויויאן אדן – בתרגום טל ניצן

אלישע פורת – שיר

אלחי סלומון – ארבעה שירים

אביטל גלוברמן – שלושה שירים

אופיר נוריאל – שירים

ננו שבתאי – שיר

פועה הרשלג – שני שירים

רחל חלפי – מתוך "ילדות במקסיקו"

איתי אלעד – חמישה שירים

יובל גלעד – שיר

דורית ויסמן – שלושה שירים

יחזקאל רחמים – שני שירים

יוסיף ברודסקי – בתרגום יעקב לח

ישראל נטע – ארבעה שירים

ליסה כץ – בתרגום שחר ברם

א. גרסיה אורטגה – בתרגום מואיז בן הראש

שלומית רינת גורביץ – שלושה שירים

אדוניס – הקדמה ותרגום: צבי גבאי

ז'אק פרור ונ. קבאני – הקדמה ותרגום: צבי גבאי

תמר רוה

תמי כץ לוריא – שישה שירים

שלמה אביו – שני שירים

רוני סומק – שיר ורישום

רוברט וייטהיל-בשן – שלושה שירים

נועם שדות – שיר

מולי פלג – ארבעה שירים

אנה אחמטוב – מחזור בתרגום מירי ליטווק

חמוטל בר-יוסף – שמונה שירים

חגית בת-אליעזר – שלושה שירים

משה גנן – חמישה שירים

אילן ברקוביץ' – חמישה שירים

תמי קאלי פיאלקוב – ארבעה שירים

תלמה דינשטיין – שלושה שירים

רות נצר – ארבעה שירים

ענבל כהנסקי – ארבעה שירים

נילי דגן – שלושה שירים

מרקו סרמונטה – שיר

דורי טרופין – ארבעה שירים

דפנה שחורי – שירים

סטיבן דובינס – שיר בתרגום משה דור

רון גרא – שני שירים

מאיה בז'רנו – שיר

אורן עילם – שני שירים

ג'ק פרלוצקי – שיר בתרגום אורן עילם

אביגיל גרץ – שישה שירים

נועם וואהל – שלושה שירים

טל ניצן – שלושה שירים

צבי לוז – אתגר היתרון המהותי לשיר

אהוד פדרמן – שלושה שירים

פיצ'י יהורם בן מאיר – שלושה שירים

שי אריה מזרחי – שלושה שירים

ים המאירי – שני שירים

 


פתח דבר

 

האם השירים שאנו קוראים שייכים לנו בזמן הקריאה?

 

או: ניכוסה של יצירת האמנות (או כל מידע אחר) בעידן המודרני

 

 

"האם דבר המצוי באוויר שאין סופו לנוח כמונח דמֵי או לא"

חיים באר, חבלים

 

עומד משורר וקורא שיר באחת מהשקות ספרי השירה, באחת מחנויות הספרים בארץ. הוא נרגש וקולו רועד, אך הוא מתגבר על כך, עומד וקורא. כולם קשובים, אולי אף נהנים, לפחות חלק מהם. השיר מתעופף לו באוויר, לעיתים נאבק בגלי האוויר של המאווררים (ובמקרה הטוב, במזגנים), אך לבסוף נוחת על אוזן קרויה. משתבלל בתוכה, עובר את אפרכסת השמע, את מחסומי עור התוף, ועל ידי עִצבוּב חשמלי מגיע למוח. נניח שהוא הגיע למוח (לא נתעכב על הפרטים הטכניים), מרגע זה, כאשר השיר 'נמצא' בְּמוחו של הקולט/המאזין – למי הוא שייך, לאחר שעזב את פיו של המשורר ונישא על גלי הקול לאוזניהם של המאזינים באותו הערב?

נניח שאתה מאזין למוסיקה טובה. לדוגמה, שפר גורלך ושמעת כיתת-אמן בניצוחו של המנצח הצעיר והמדובר גוסטבו דודמל (שחרזאדה – התזמורת הפילהרמונית), וכך שמעת, ונהנית (אגב, אתה לא חייב ליהנות מיצירת אמנות כדי לנכס אותה לעצמך); אך הנה הוא עוצר את התזמורת, מסביר ומדגים כיצד לנהוג בכינור ומשנה במקצת את ביצוע הקטע. הקטע השני כבר אינו הקטע הראשון; האם יחליף במוחך את הקטע הראשון? המוח לא שאל: "האם ברצונך למחוק את הקובץ הראשון? האם ברצונך לשמור את הקובץ? הקובץ הקודם יימחק? כן? לא?". ובאמת, עד כמה אנו יודעים מה קורה במוחנו. האם זה אפשרי שאנו אוגרים כל מידע? האם יש מחיקה של מידע קודם? הרי ברור שאין מדובר בשיטת FIFO (First In First Out). ואם לא, אזי מי מחליט מה למחוק ומה להשאיר? הרי ידועים לנו אנשים שזוכרים את טעם ממרח השוקולד שהיה מרוח על הלחם בכיתה א', אך שוכחים את נוסחת השורשים לפתרון משוואה ריבועית שלמדו לפני שבוע.

תהליך התפתחותה של השאלה הזאת ופתרונה האפשרי נוצר אצלי לאחר קריאה בספרו של חיים באר, חבלים. מתוך הכנה לקריאת ספרו האחרון, לפני המקום, החלטתי לעיין בספרו הקודם – אולי כדי להיזכר בחבטת-העט שלו, אולי כדי להיכנס לאווירת המילים שלו. על כל פנים, קראתי בו ונתקלתי בסוגיה שבה בחר לסיים את ספרו חבלים – שאלת "הבעלות על ארנק שנזרק לתוך חללו של בית מבעד לפתח אחד ויצא מבעד לפתח אחר. האם תוך כדי מעופו הארנק נעשה רכושו של בעל הבית או לא". נרחיב קצת בנושא, מכיוון שאימוצה של הסוגיה לצורך מאמר זה משמעותה ניכוסה של יצירת אמנות.

יצירת האמנות נמצאת סביבנו ומקיפה כל חלק מחיינו. והתשובה לשאלה מתי יצירת אמנות הופכת להיות שלנו היא עצם השימוש בה. אמנם הסוגיה מנסה לדון בדבר אחר לגמרי (ראו בבא מציעא, פרק א דף יב), וקרוב לוודאי שכלל לא הבנו במה עסקה, אך אנו פעלנו כאמו של המחבר חיים באר (דמות משמעותית בספריו ובחייו), שאומרת כי "הצירוף הנפלא הזה, אוויר שאין סופו לנוח, כל כך הפעים אותי עד שכל הדיון התלמודי הזה בעצם כבר לא עִניין אותי". ואכן, הדימוי הנהדר של ארנק המתעופף באוויר ואינו שייך, 'אינו מונח' עדיין, מקביל ליצירה שאין לה 'בעלים' עדיין. המידע שאנו אוגרים הופך לשלנו רק ברגע שהשתמשנו בו. לא השתמשנו – הוא לא שלנו והוא עתיד להימחק. (האמת היא שאינני בטוח בכך שהוא עתיד להימחק, אך מי יוכל להזים את טענתי?)

 

בתקופה הנוכחית, בעידן האינטרנט, כמויות המידע עצומות ואנחנו בעצם 'בעלי הבית' של מידע ושל אמנות כלשהי, במהירות רבה יותר מאי פעם. ה'ארנק' שעף אל תוך המחשב שלנו מצוי באותו הרגע בתוך ה"אוויר שאין סופו לנוח". אך עדיין המחשב הוא כלי בלבד, ממש כמו שדפי הספר הם הכלי להעברת השירה או הסיפור, והכינור – להעברת הצלילים אל המוח שלנו, אל השכל שלנו (עדיין לא מצאו מילה טובה לתאר את ה-mind); אך דווקא בעידן הנוכחי יש להבין שאנחנו נהפוך לבעלי הרכוש שנכנס למוחנו רק בזמן שנשתמש בו. אם לא נעשה בו שימוש, כאילו שלא היה קיים. יבוא יהודי אחר ויטען, "אני רואה נוף ואינני משתמש בו. אז מה, הוא לא קיים?" לא, הוא לא קיים. הוא יתקיים רק בדרך של העברה – כתוֹב על הנוף שיר, צַייר אותו, תאר למישהו אחר את שראית. רק אז תהיה בעל הבית של מה שראית, מה שחשת.

הדוגמה של החלום מבהירה היטב את משמעות ההיעלמות של דימוי, שאם לא עשית בו שימוש נעלם ואיננו. חלמת חלום ומייד כשהעוררת לא 'דיברת' אותו, לא כתבת אותו או סיפרת אותו למישהו אחר – הוא נעלם כלא היה.

לפיכך – קִראו שירה, שִמעו מוסיקה, ראו אמנות, תיהנו מפתרון של נוסחה מתמטית, הטמיעו חוויות – אך העבירו אותן הלאה לכלי אחר, לאדם אחר או לשפה אחרת; רק כך תישמר האנרגיה של הדימוי.

מכל שנכתב, נבקש שתיקחו איתכם את המשפט שבמוטו (וגם אם נגרם לכם הצורך לבדוק את הסוגיה במקור – דיינו). הַטמיעו אותו, הבינו אותו והעבירו הלאה. כי הרי "המביא דברים בשם אומרם, מביא גאולה לעולם".

עוזי אגסי


 

היכן את מניחה את יופייך כשאת הולכת לישון 

משורר בשטח
מאת אילן ברקוביץ

 

הגיע אלי הגיליון החדש של כתב העת לשירה "שבו" (מספר 18, 2008, עורך עוזי אגסי; אמנית מלווה ציפה קמפינסקי). אני מפרסם משירי ב"שבו" וגם ספרי ראה אור בהוצאת הספרים האמונה על כתב העת, "אבן חושן". ואם שאלתם את עצמכם מדוע לא התפרסמו כמעט ביקורות מעמיקות על כתב העת בשנים האחרונות, הרי שהדבר נובע מתפישתו האסתטית של העורך: תדבר השירה ולא אני. הדרך של אגסי איננה לוחמנית ואיננה צעקנית כשל כמה מכתבי העת הצעירים מהשנים האחרונות, ולכן היא גם מתקשה להגיע אל המבקרים קצרי הרוח והמקום. היא פשוטה אבל מעמיקה: תדבר השירה הטובה, מוגשת בעטיפה אמנותית ומהודרת, המכבדת את קוראיה.

אם רצוני ללכת בדרך השגורה, עלי לתאר את המצאי השירי בחוברת החדשה, לרטון מעט על הערב הרב של המשוררים, להזכיר כמה מהם בשמותיהם (ושימו לב, רק בשמותיהם) ולקנח בציטוט אקראי משיר אחד, של משורר אחד שאהבתי. אך זה בדיוק הניוון הביקורתי שאליו אינני רוצה להגיע, שממנו אני מבקש להימלט לדרך חדשה. בואו נחזור לאחור, לגיליון מוקדם יותר של "שבו", מספר 12 מ-2004 (אמן מלווה יעקב פינס), שהוא לטעמי אחד הגיליונות הטובים והחשובים שראו אור כאן בשנים האחרונות בשדה הפורה של כתבי העת לשירה. ומדוע? בין השאר בשל רשימת הפתיחה המופיעה בו מאת עוזי אגסי עצמו, וגם בשל שני מחזורי שירה מצוינים שגיליתי בו, פרי עטם של שניים מהמשוררים הטובים ביותר שלנו, יקיר בן משה ורונן אלטמן קידר.

נפתח ברשימה "רוחק אסתטי בשירה הישראלית העכשווית" (עמ' 5-6). הטענה הבסיסית ברשימה היא שהמטען התרבותי של משוררי ההווה בשירה העברית החדשה מצומצם יותר מזה שהיה בנחלתם של המשוררים שעלו לארץ-ישראל מרוסיה ומגרמניה בדורות הקודמים. זו טענה רווחת, אבל הייחודיות של המאמר היא דווקא בקביעתו: "אין כאן טענה כאילו השירה הישראלית העכשווית טובה פחות מקודמתה. ייתכן שבמצב שתואר לעיל דווקא קל יותר להגיע למצב של 'רוחק אסתטי' ביצירת האמנות: אולי, בנסיבות מסוימות, היוצר יוצא נשכר מצמצומם של מקורות ההשפעה" (עמ' 5). האפשרות שהשירה שנכתבת כיום היא לא פחות טובה מזו שנכתבה כאן בעבר היא כמעט דבר שלא ייאמר במחוזותינו. אמנם אגסי מדבר על חסר במטען תרבותי מגוון ונגיש אצל ילידי הארץ, בני הדור השני והשלישי, לעומת קודמיהם ששלטו גם בספרויות הנכר וגם במקורות היהודיים, אבל הוא לא קורא לשימור המצב אלא לפעולה רב-מערכתית (חינוכית ופואטית) שתוביל למילוי העושר הפואטי ביצירה האמנותית.

זו אכן אחת המטרות המרכזיות של שירת הדור החדש: לא להסתפק רק במה שיש ונגיש לנו אלא לחתור אחר הלמידה התרבותית עוד ועוד. נכתבת כאן ועכשיו שירה נפלאה. היא תהיה נפלאה עוד יותר ככל שניטיב ללמוד ולמלא אותה בתכנים נוספים, כמובן מתוך חישה אישית ומקורית. זה מה שאנו חייבים לקוראינו. שני משוררים לומדים שכאלה הם יקיר בן משה ורונן אלטמן קידר. מחזור השירים של בן משה, המוקדש ליפעת גלעדי, "בלי רקיע, מרעיד את סודותי" (עמ' 63-66), כולל שמונה שירי אהבה של אוהב לבת זוגו, ואפשר בהחלט לראות בו מדגם מייצג לשירת הדור החדש בשירה העברית, פורצת הגבולות והנועזת בביטוייה.

השירים מחזיקים 11-15 טורים לשיר, להוציא אחד מהם המובא באמצע המחזור, ומעמיד את שני הטורים הארוטיים-הדרמטיים האלה: "עכשיו מעל האגם הלח נמתחת רשת געגועים / ואני, דייג תועה, ממתין לך". אין באמת המתנה במחזור הזה, שכן הכל נמצא בתנועה, הן האוהבים הנסערים והן העולם שסובב אותם: דירתו של האוהב "פוצחת את לסתותיה / לשיר את פזמון החדר הנטוש", וכאשר הוא בא אל בית אהובתו "האדמה נוקשת את ביאתו" והוא נכנס אל הבית כענק מיתולוגי ששמו "אדון המרחקים". גם האהובה היא גיגנטית, הנושאת בידה את "פרגול המרחקים". למחזור איכויות שירה אלתרמניות: "האדמה נודדת תחת הרקיע, תחת ישבנו / הכחלחל של הלילה", והאהובה היא קדושה ונשגבת, כמו בשאלה היפה כל כך, החד-פעמית, שהאוהב שואל אותה באחד השירים: "היכן את מניחה את יופייך כשאת הולכת לישון?" הנה מלאכת הפירוק וההרכבה של יקיר בן משה במלוא תפארתה, הנה הליריקה המדויקת של שירה גדולה. הרי היופי לא באמת נפרד מהאהובה אבל הוא נשגב כשלעצמו, ולכן אפשר לדבר עליו ועליה בשני מישורים שהם למעשה אותו מישור של ההתאהבות. הייחודיות של המחזור נובעת גם מהסימביוזה המוכרת של האוהבים, המוצגת כאן במערומיה ובהתפלשותה: "את גבר ואני אשה" ו"אני בורא אותך בתוכי... מתגעגע ללשון שלי בתוך הפה שלך". הגוף אמנם מרעיד את סודותיו בסערת התשוקה, אבל גם בן משה יודע היטב את הסוד הטרגי של האהבה, שבו האוהב הוא לעולם "רגע" והאהובה היא לעולם "הנצח".

זו שירה שיכולה להעמיד תחרות ראויה לכל שירת אהבה גדולה שנכתבה כאן בעבר. היא חושנית ומוסיקלית כמו "עגלון ההפתעה החולף פנימה בתוכי / לוחש זמר אהבה רוסי, ענוג עד טרוף", והיא מעמידה את האוהבים במקום הראוי להם, "באופל הזריחה". רונן אלטמן קידר מציג בחוברת עשרה שירים, ובהם שני מחזורים ("מחלות" ו"לואיזה") החותרים תחת השירה הנהנתנית שהכרנו כאן קודם, ומציגים דווקא את הקשיים שיש ברצון להנאה אצל האדם המודרני. בצימר באמירים מתוארת סיטואציה משעשעת שמדגימה את זה יפה: "בערב הראשון היתה לנו הצפה. / 'תאר לעצמך כמה היית מתרגז אם זה היה קורה לנו בבית'". כך שואלת בת הזוג את הנופש ה"מסדר זוגות גרביים לחים על מרפסת האבן, מביט אל תוך הלילה המכוכב ומרחרח בו בעדינות" (עמ' 91). מי מאתנו לא מסוגל לשמוע את שאלתה מופנית אליו? יש שירי נופש רבים בשירה העברית החדשה. אלה של קידר קצת טורדים את מנוחת הנופשים, וזה מה שמעניין בהם. הם נעים על המתח בין זמן החופשה וזמן היבשה.

אני רוצה להתעכב כאן דווקא על שיר אחר של קידר, לכאורה מלא בפחדים אבל למעשה כל כולו אומץ לב של המשורר לגעת בעמקי נפשו. כך נפתח השיר הזה: "הפחד מגברים משתלט עלי שוב / בזכרוני הם מתארכים ללא גבול / צבעם ירוק זית / וריחם זיעה. / בלילות הם חולפים על פני / בריצה קצבית צפופה" (עמ' 89). השיר מתאר את פחדו של הדובר מהדמויות הגבריות הסטריאוטיפיות בצורה כל כך עזה, עד שעצם חשיפתו היא ההעזה שבו. "בבואי לומר דבר הם (הגברים) לועגים לקולי המצפצף, לירכי הרופסות / לכפות רגלי הכושלות מן הדרך". הנה החסרונות, לכאורה, המתוארים כאן ללא כחל וסרק, וזו הדרך לשירת אמת, שבה המשורר מישיר מבט אל המקומות הרגישים ביותר של נפשו כדי לחלץ מהם תובנות מקוריות, שהן חד פעמיות לפי הגדרה. השיר מסתיים בכניעה, כביכול, לעוצמה הגברית (הישראלית-הצה"לית?): "נגד רצוני אני מצטרף לריצתם, / צועק בקצב צעדם / רווח והפסד! / שכר ועונש! / טוב ורע!"

 

 

 

מחיר קטלוגי: 62.00 ש"ח
מחיר באתר: 49.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד