רדיו חזק / מרדכי נאור

לרגל צאת הספר, אנו מעניקים לרוכשים דרכנו הנחה של 29% ודמי המשלוח עלינו .
כלומר עלות הספר כולל המשלוח תהיה:  60 ₪ .

 

תחנת השידור הצבאית גלי צה"ל היא תופעה יחידה במינה בתולדות השידור במדינת ישראל ואולי אף בעולם כולו. דומה, שאין עוד תחנת שידור צבאית, במדינה דמוקרטית, התופסת מקום כה חשוב במערך התקשורת הלאומית ופועלת בצורה ייחודית זה שנים רבות, למעשה כמעט בכל שנותיה של המדינה. על הנושא הזה דובר ונכתב כבר לא מעט, וספר זה בא להשלים את התמונה, אך מנקודת־מבט מיוחדת, של מי שעמד בראש התחנה במשך יותר מארבע שנים וחי את חייה עוד כשלוש שנים, ובסך הכול שבע שנים בדיוק.
נאור נמנה עם חבורת גלי צה"ל במהלך תקופה ארוכה, החל משנת 1971 ועמד בראשה בשנים סוערות, השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת אגרנט, המהפך הפוליטי של 1977 והסכם השלום עם מצרים.
זהו סיפור כללי, על אחד מאמצעי התקשורת הבולטים בישראל, ועם זאת בעל נופך אישי. הסיפור של מרדכי נאור . אלה הם זיכרונותיו ובהם משולבים אירועים כלליים של ה"סבנטיז": המלחמות, אירועים פוליטיים מרכזיים, אירועי תרבות ועוד.

 

ד”ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל. כתב וערך ספרים רבים. בין ספריו: ספר המאה  - היסטוריה מצולמת של ארץ ישראל במאה ה  –20; ירושלים - עיר ועם;  הטור השמיני - מסע בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן וביוגרפיות של הברון רוטשילד ושל הרמטכ"לים יעקב דורי וחיים לסקוב.

זכה בפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה (2002), פרס הרצל (2006), פרס בן-גוריון (2007), פרס נשיא המדינה לציון זכרו של זלמן שזר (2012) ופרס יצחק שדה - ציון מיוחד (2013).

בעבר, איש התקשורת הכתובה והמשודרת. ערך תוכניות ברדיו ובטלוויזיה, וכיהן כמפקד גלי צה”ל במשך יותר מארבע שנים.
על שנותיו בתחנה הצבאית נסוב הספר הזה.

 

 

--------------------------------------------------------------------------------

 

מבוא

 

תחנת השידור הצבאית גלי צה"ל היא תופעה יחידה במינה בתולדות השידור במדינת ישראל ואולי אף בעולם כולו. דומה, שאין עוד תחנת שידור צבאית, במדינה דמוקרטית, התופסת מקום כה חשוב במערך התקשורת הלאומית ופועלת בצורה ייחודית זה שנים רבות, למעשה כמעט בכל שנותיה של המדינה.

על הנושא הזה דובר ונכתב כבר לא מעט, וספר זה בא להשלים את התמונה, אך מנקודת־מבט מיוחדת, של מי שעמד בראש התחנה במשך יותר מארבע שנים וחי את חייה עוד כשלוש שנים, ובסך הכול שבע שנים בדיוק.

התמזל מזלי וזכיתי להימנות עם חבורת גלי צה"ל במהלך תקופה ארוכה. הכרתי מקרוב את התחנה ועובדיה ועמדתי בראשה בשנים סוערות, השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת אגרנט, המהפך הפוליטי של 1977 והסכם השלום עם מצרים. כמעט כל אחד מהימים ההם היה סוער ומרתק. לא היה לנו בתחנה אף רגע אחד של שקט. גליה של תחנת גלי צה"ל היו גבוהים תמיד. קשה? בוודאי. מאתגר? ללא ספק.

זהו סיפור כללי, על אחד מאמצעי התקשורת הבולטים בישראל, ועם זאת בעל נופך אישי. הסיפור שלי. עשיתי מאמץ להקיף את שבע השנים שלי בגלי צה"ל, מהן ארבע ורבע בראש התחנה, מכל זווית אפשרית, כפי שהדברים נראו לי. ייתכן שאחרים, שהיו באותה עת בתחנה זוכרים את הדברים אחרת. אני מבקש מראש את סליחתם והבנתם: אלה הם הזיכרונות שלי.

משולבים בזיכרונות האישיים אירועים כלליים של ה"סבנטיז": המלחמות, אירועים פוליטיים מרכזיים, אירועי תרבות ועוד. לעתים הרשיתי לעצמי לחרוג מעט מהמסגרת. כך עשיתי, למשל, בתיאור פעילות התחנה בעקבות מותו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון. הרחבתי את היריעה וסיפרתי על פגישותי אתו, שכל אחת מהן הייתה מעניינת ומאלפת.

רוב אנשי התחנה, וכל אלה שהיו קשורים אליה באותן שנים (1978-1971), מוזכרים בשמותיהם. עם זאת, ראיתי לנכון במספר מקרים – בעיקר קשים ומסובכים – להעלים שמות או לטשטש זהויות. מי שהכיר את הדברים יֵדע במה ובמי מדובר ולגבי האחרים החידות יישארו בלתי־פתורות.

הדברים נכתבו לפי מיטב זיכרוני תוך היעזרות במסמכים ובדיווחים בני הזמן. הסתייעתי ברבים מאנשי התחנה ומאלה שליוו אותה באותן שנים, נפגשתי איתם ורעננתי את הפרטים. ייתכן שפה ושם נפלו טעויות. כל האחריות עלי, כמובן.

הוספתי גם תמונות ומסמכים המרחיבים – כך אני מקווה – את היריעה. ועוד הרחבה – בפרקי הנספחים, המאירים את התחנה באור כללי יותר.

שם הספר לקוח משירהּ של להקת "תיסלם" אשר חובר על־ידי שלושה מבוגרי גלי צה"ל – דורי בן־זאב, יאיר ניצני, יזהר אשדות (וכן יושי שדה), והולחן על־ידי ניצני ואשדות, כך שהוא בהחלט "נשאר במשפחה". השיר אף הוקלט באולפני גל"צ.

אני מבקש להודות לכל מי שעזר בכתב ובעל־פה. תודה מיוחדת לד"ר
רפי מן ולציפי גון־גרוס, שכתבו וערכו את שני הספרים – "גלי צה"ל –
כל הזמן" ו"גלי צה"ל – מדברים מהשטח". הם ניאותו לקרוא את כתב־
היד, העירו והאירו ותרמו לשיפורו. יצחק לבני, מפקד גלי צה"ל בשנים 1974-1967, קרא, העיר והעשיר את הספר.

מספר הספרים העוסקים בתקשורת הישראלית לסוגיה וגווניה אינו רב. אני מקווה שספר זה יעלה תרומה נוספת לתחום זה ובד־בבד ישפוך אור על תקופה מרתקת בתולדות המדינה.

 

ד"ר מרדכי נאור

--------------------------------------------------------------------------------

"השידור החי יוריד אותנו שאולה"
עופר אדרת | 22.12.13, הארץמרדכי נאור, שפיקד על גלי צה"ל בשנות ה–70, חוזר בספר חדש לקפריזות של שר הביטחון עזר ויצמן, לאנטיפתיות של אלוף פיקוד צפון רפאל איתן, לפליטת הפה הקולינרית של יוסף לפיד ולברווז העיתונאי שגעגע 15 שניות בשידור

 

בניין מגורים ישן ומתפורר, שדרש תחזוקה שוטפת ושיפוצים בלתי פוסקים, קיבל את פניו של מרדכי נאור ב–1 ביולי 1971. נאור, שהיה בן 36, נכנס בשעריה של תחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל ברחוב יהודה הימית ביפו, לאחר שמונה לסגן המפקד שלה. בשבע השנים הבאות, שבהן היו במדינה אירועים דרמטיים - מלחמת יום הכיפורים וההתאוששות ממנה, המהפך של 1977 והסכם השלום עם מצרים - הוא היה שותף למהפכה הרדיופונית של גלי צה"ל.

כשפרש ב–1978, הותיר אחריו תחנת רדיו המשדרת 24 שעות ביממה, מתהדרת בחדשות ובתוכניות אקטואליה לצד תוכניות ייחודיות כמו האוניברסיטה המשודרת ומהווה מתחרה קשה לקול ישראל.

35 שנה חלפו מאז, וכעת התפנה נאור, סופר וחוקר תולדות ישראל, לפרסם את זיכרונותיו מתקופתו בגלי צה"ל. ספרו החדש, “רדיו חזק" (הוצאת אבן חושן), מאפשר הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של כלי התקשורת הייחודי והשנוי במחלוקת הזה. נאור מתאר בו מפגשים יוצאי דופן עם מנהיגי המדינה, עימותים עם רמטכ"לים ועם שרי ביטחון, עבירות צנזורה, פליטות פה משעשעות ומאבקי כוח, יוקרה ושליטה, שהיו מנת חלקה של גלי צה"ל מימיה הראשונים.

בין כל אלה בולט במיוחד העימות החזיתי והקולני שפרץ ב–1977 עם שר הביטחון עזר ויצמן, שאיים לסגור את התחנה הצבאית. הרמטכ"ל מוטה גור הזהיר את נאור כי "בעל הבית השתגע", אבל אמר כי ידיו כבולות. הפגישה עם ויצמן התקיימה באחד מימי שישי בחודש אוקטובר. “תהיה גבר ותודיע עכשיו שאתה סוגר לגמרי את התחנה", אמר לו נאור, שהרים את קולו.

נאור, שנערך מראש למפגש הטעון, הצטייד בנשק ייחודי וכיוון אותו לבטן הרכה של וייצמן, שהיה בעבר מפקד חיל האוויר. “זה כאילו שתיתן הוראה לחיל האוויר להחזיר את מטוסי הבוכנה ספיטפייר ומוסטנג של שנות ה–40 וה–50, ותוותר על מטוסי הסילון של ימינו. אנחנו בנינו, מבחינת השידור, את מטוס הקרב המשוכלל ביותר, ואתה רוצה להחזיר אותה ל'פרימוסים' של 1948”, הטיח בפני שר הביטחון.

ידו של נאור היתה על העליונה לבסוף, אבל ויצמן לא ויתר על זכותו לומר את המלה האחרונה. “אני לא מתערב, אבל אני מחכה לכם, אתם בתחנה, מעבר לפינה. פספוס אחד ואני סוגר אתכם. הישיבה הזו נעולה", אמר.

מפגש טעון נוסף התקיים בין נאור לרפאל איתן (רפול), כשהיה אלוף פיקוד צפון. נאור עשה מאמצים להכיר את המפקדים הבכירים של צה"ל, וב–1974 נקבעה לו פגישה עם איתן באחד מימי שישי, ב–7:30 בבוקר, בלשכת האלוף בנצרת. “אז אתם מגלי צה"ל?" פתח איתן. “עם מי יש לי הכבוד?" לאחר שנאור הציג את עצמו ואת שותפיו תהה האלוף: “אז למה באתם?".

נאור והצוות שלו ניסו לברר מה אלוף הפיקוד היה רוצה לשמוע ברדיו. תשובתו היתה: “שירים רוסיים". כשהתבקש להרחיב, אמר: “למה לא? אלה שירים יפים. הייתי במוסקווה לפני הרבה שנים, במשלחת של הצנחנים, ומכל רדיו ואפילו רמקול בתחנת הרכבת בקעו השירים היפים האלה".

בהזדמנות אחרת הוזמן רפול להתארח בתוכנית "אוהב־לא אוהב", בעריכת עדנה שביט, שבה אנשים מוכרים הציגו למאזינים את השירים האהובים עליהם. כשהגיע תורו של רפול, הוא "טרף את כל המערכות... והוציא ממש את המגישה מדעתה", כותב נאור. השיחה, שאמורה היתה להימשך כ–20 דקות, הסתיימה אחרי ארבע דקות בלבד. על רוב השאלות השיב איתן ב"כן", “לא" או ”לפעמים". כשהמגישה התריעה בפניו שלא תוכל לשדר את התוכנית אם לא יאריך בדיבור, הוא אמר: “זה אכפת לי כמו שלג דאשתקד". בהמשך הוסיף: “את רוצה שאני אעשה לך את החיים קלים. זה לא תפקידי כלל", ואף הציע לה להתאבד.

גם הפגישה עם מפקד חיל האוויר בני פלד היתה טעונה. “עם כניסתנו הוא התפרץ כלפינו: 'האם יש לכם בכלל זכות לשדר לחיילי צה"ל?' בקושי התיישבנו סביב השולחן", כותב נאור. פלד דרש מנאור ומשותפיו לספר בקצרה על דרכם בצה"ל והוסיף: “נראה אם אתם ראויים לתפקידכם".

בשנים הבאות היו לנאור כמה היתקלויות לא נעימות עם פלד. “הוא לא היסס לטלפן כאשר שיר כלשהו ששמע בעת שנסע במכוניתו לא נראה לו", כותב נאור. יחסיהם של מפקד חיל האוויר וגלי צה"ל הגיעו לשפל כשפלד הטיל חרם מוחלט על כניסת כתבי התחנה לבסיסי חיל האוויר, בעקבות כתבה שלא מצאה חן בעיניו.

נאור זוכר גם כמה מהטעויות המביכות שהתרחשו במשמרת שלו. הבולטת היתה תקלה שאירעה בעטיו של שידור תוכנית על "גשר הגלילים", גשר רב־פרקים, שאמור היה לסייע לכוחות צה"ל לחצות את תעלת סואץ. זה היה פרויקט סודי של חיל ההנדסה, שפותח בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. צוות של גלי צה"ל הקליט תוכנית בהשתתפות יוזמי הגשר, בוניו ומפעיליו. אחרי כמה חודשים התקבל סוף סוף האישור המיוחל לשדרה, בכפוף לתיקוני צנזורה. עורכת התוכנית קיבלה לידיה רשימה ארוכה של תיקונים ושינויים, טלפנה לחיילת בתחנה והכתיבה לה את השינויים שעליה להכניס להקלטה.

למחרת השידור הוזעק נאור ללשכתו של קצין חינוך ראשי, שרתח מזעם. התברר שהחיילת סימנה את התיקונים באדום, אבל מסיבה לא ברורה אישרה את הקטעים שנפסלו ופסלה את אלה שאושרו. כך שודרו דווקא הקטעים שנפסלו, ואילו רוב החומר שאושר נעדר מהתוכנית. הפרשה התגלגלה לפתחו של הרמטכ"ל גור, שביקש לדעת אם השידור "הדפוק" הזה, כדבריו, היה בשוגג או במזיד.

תלונה אחרת על שידור בעייתי התקבלה בעקבות תוכנית שהגיש יוסף לפיד, שהיה אז עיתונאי. ללפיד היתה תוכנית שבועית בשם "הלילה", שבה התארחו אישי ציבור ואמנים. אחרי מלחמת יום הכיפורים ביקש נאור להיעזר בו גם ביום. הוא קיבל בשמחה את הצעת לפיד להגיש פינה שבועית, שבה יינתנו לטבחים צבאיים עצות לשיפור התפריט, שהורכב מלוף ומשעועית. באחד הימים הציע לפיד לטבחים לתבל את בשר הלוף בשמנת. “לא חלפו אפילו עשר דקות ומלשכת הרב הראשי לצה"ל בקעו הצווחות עד לב השמים, ואנו הוזהרנו לבל נחטא ונחטיא שוב", נזכר נאור.

תוכנית נוספת שסיבכה את נאור היתה "בוא נדבר", שבה שוחח נתן דונביץ' עם מאזינים בלילה. באחד מימי חמישי ב–1971 עלה לשידור מאזין מחולון, שבחר לדבר על תפקוד ח"כ ישראל ישעיהו. “מר ישעיהו לא מצליח בתפקידו, בגלל שהוא הנגטיב של בן־גוריון", אמר, בהתייחסו למוצאו של ישעיהו, יוצא תימן, ולמראה החיצוני שלו - נמוך קומה ובעל רעמת שיער מתנפנפת, שהזכירה את זו של דוד בן־גוריון.

המנחה הוריד את המאזין מהשידור, אבל למחרת זומן נאור ללשכת קצין חינוך ראשי, יצחק ארד, בעקבות תלונה שהגיש ישעיהו ליו"ר הכנסת, ראובן ברקת. “אמרתי אלף פעמים שהשידורים החיים האלה יורידו אותנו שאולה", נזף ארד בנאור. “אם יום אחד יחליטו לסגור את התחנה, זה יהיה בגלל השידורים החיים".

קצין החינוך הראשי דרש שגלי צה"ל תצטייד במכשיר היוצר השהיה בשידור, הגורם לפער של עשר שניות בין ראשית השיחה עם המאזין לכניסת דבריו לשידור. המכשיר אפשר להוריד מהקו מאזינים שהשתמשו במלים לא נאותות, או אמרו דברים פוגעים.

אבל לא כל הזיכרונות היו קשים. אחרי מלחמת יום הכיפורים הפעילה התחנה אולפן בבסיס גדול בעבר המערבי של תעלת סואץ, בפאיד, ששימש את הצבא המצרי עד המלחמה. 20 מאנשי גלי צה"ל, חיילים בסדיר ובמילואים ואזרחים עובדי צה"ל, הוצבו שם ויצאו לסיקור. “האווירה באולפן פאיד היתה סואנת ועליזה. נהגי האולפן גידלו לצדו ברווזים והבמאי יוסי יזרעאלי, איש מילואים של גל"צ, הצליח לגרום לאחד הברווזים לגעגע בשידור 15 שניות, ב'אייטם' שזכה לשם 'ברווז עיתונאי מעבר לתעלה'”, כותב נאור.

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן
להאזנה לראיון המוזכר בכתבה עם רפול לחץ כאן

 

--------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

--------------------------------------------------------------------------------

 

"אף רגע אחד של שקט"

ד"ר מרדכי נאור משחזר בספרו החדש "רדיו חזק" את שנותיו כמפקד גלי-צה"ל, שכללו לא רק את השקת "הטלפון האדום" ו"האוניברסיטה המשודרת", אלא גם מאבק חזיתי מול שר הביטחון

רפי מן | העין השביעית, 20.1.14

הסוציולוגית האמריקאית גיי טוכמן הגדירה לפני כמה עשורים את עבודת ארגוני התקשורת כתהליך שבו הופכים את הבלתי צפוי לעניין שבשגרה. זה תיאור מדויק של המציאות היומיומית בעיתונים ובתחנות שידור, שם טורפות במפתיע ידיעות דרמטיות על פיגועים, משברים מפלגתיים ודרמות אחרות את כל התוכניות שהוכנו והופקו מבעוד יום. בשנים האחרונות נוסף עוד מימד לאי-הוודאות המלווה את אנשי התקשורת – החשש מסגירה של הארגון שבו הם מועסקים או מפיטורים נרחבים.

לפחות בארגון תקשורת אחד אין זו מציאות חדשה. עובדי גלי-צה"ל חשים את האיום הזה כבר עשרות שנים. מי שקמים על התחנה מפעם לפעם אינם אזרחים הקובלים על עצם קיומה של תחנת שידור צבאית המשדרת לאזרחים במדינה דמוקרטית, אלא בכירי מערכת הביטחון. היו אלה שרי הביטחון עזר וייצמן ומשה ארנס, רמטכ"לים כמשה לוי, אהוד ברק ואחרים, שביקשו, בתדירות כמעט קבועה, לקצץ את שידורי התחנה, לסגור אותה או להפריטה.

"רדיו חזק", ספרו החדש של ד"ר מרדכי נאור (בהוצאת אבן-חושן), מתאר בין היתר את הדרך שבה הצליחה התחנה יותר מפעם אחת להתמודד עם האיומים על קיומה. נאור, מי שהיה מפקד גלי-צה"ל בשנים 1974–1978, משחזר, לדוגמה, את מתקפת הנגד שניהלה התחנה נגד תוכניתו של שר הביטחון וייצמן להשתיק את משדרי גל"צ או להחזיר אותה "למשבצת המצומצמת של ארבע-חמש שעות שידור בשבוע, לשמש לוח מודעות רדיופוני עם מעט ידיעות צבאיות המתובלות בשירים עבריים".

בכירי התחנה לא רק ערכו שיחות עם אלופים במטכ"ל כדי לגייס אותם להצלת התחנה. נאור עצמו הגיע עד ללשכת ראש הממשלה ושוחח באופן דיסקרטי עם מנחם בגין. בחוגים מסוימים בצמרת מערכת הביטחון, כך אמר לבגין, "נושבת כלפינו רוח מקפיאה [...] רק רציתי שתדע שיש לנו בעיה קשה". דבר השיחה דלף רק לעיתון אחד, לשבועון "העולם הזה", שדיווח כי נאור הצביע בפני בגין על שידורים שונים שהיו לדברי נאור "ציוניים" ואשר שיבחו את ממשלת הליכוד והאיש העומד בראשה.

שיא המערכה היה ב"קרב האחרון" בלשכת שר הביטחון. בדיון הזה הופתע וייצמן לגלות שרוב אלופי המטכ"ל תומכים בהמשך קיומה של התחנה. גם הרמטכ"ל מוטה גור חלק מחמאות לגל"צ כ"תחנה הטובה ביותר בארץ". וייצמן הבין שהרוח נושבת נגדו, אבל הבהיר שהחרב תמשיך להתנופף מעל ראשיהם של אנשי גל"צ.

כך, על-פי עדות נאור, סיכם וייצמן את הדיון: "אם אתם חושבים שניצחתם אותי – אתם טועים. לא שיניתי את דעתי בעניין גלי-צה"ל. לדעתי צריך לצמצם את השידורים, לבטל את הפוליטיקה והטינופות האחרות, ולהשאיר רק מוזיקה והודעות לחיילים. אבל כיוון שאף אחד בחדר הזה אינו מסכים, כנראה, איתי, הנה ההחלטה שלי: תחנת גלי-צה"ל תמשיך לשדר במתכונת ששידרה עד עכשיו. אני לא מתערב, אבל אני מחכה לכם, אתם בתחנה, מעבר לפינה. פספוס אחד ואני סוגר אתכם. הישיבה הזו נעולה".

לא רק מאבקים מול השר הממונה הם חלק מ"הסוד והקסם של גלי-צה"ל", כלשון כותרת המשנה של הספר. גם בעניינים אחרים, שבהם היוזמה והאלתור של אנשי התחנה חורגים מהכללים. נאור מתאר לפרטים כיצד באה לעולם הפרסומת הראשונה, ככל הידוע, ששודרה בגלי-צה"ל. היה זה בדצמבר 1977, כאשר משלחת ישראלית ראשונה יצאה לשיחות בקהיר, שבועות אחדים לאחר ביקור סאדאת בירושלים. זה היה, ללא מליצות, אירוע היסטורי: בפעם הראשונה נחתה משלחת ישראלית רשמית בקהיר כדי לנהל שיחות שלום.

את ההיסטוריה הזו היו חייבים לשדר. אבל מחירו של קו שידור שיחבר את אולפני גל"צ ביפו אל מלון מינה-האוז, למרגלות הפירמידות בגיזה, שבו נערכו השיחות, עמד על 1,000 דולר. מערכת הביטחון לא הסכימה לשלם. בתחנה לא ויתרו. המפקד נאור יצא לקושש מימון. המטרה – לשדר – קידשה כמעט את כל האמצעים.

בתיווכו של איש הפרסום אליעזר ז'ורבין נוצר קשר עם בנק דיסקונט, שמנהליו הבינו את הפוטנציאל הפרסומי הטמון בקו השידור והסכימו לכסות את מלוא ההוצאה. המחיר שנדרש מגל"צ היה הודעת חסות בתום כל שידור. זה היה חידוש בתחנה הצבאית, שעד אז לא נשמעו בה תשדירים כאלה. אבל הפרויקט החלוצי הזה לא האריך ימים. למעשה הוא עבד כמה שעות בלבד, ונקטע בהוראה נזעמת מצה"ל, שציווה להפסיק את מתן הקרדיט לבנק.

במערכת הביטחון הבינו שאי-אפשר שלא לשדר מקהיר, והסכימו לממן את קו השידור. אך במקביל מינה הרמטכ"ל קצין בודק לחקור את הקשר החריג עם הבנק. בסופו של דבר ספג נאור "נזיפה אדמיניסטרטיבית" מראש אגף כוח אדם על חריגה מסמכות וגם על "קבלת טובת הנאה ממוסד שאינו צבאי עבור יחידה צבאית". מבחינת נאור, היתה זו הצלחה: "הקו פועל, הכתבות מועברות מקהיר, ותחנת גלי-צה"ל יצאה שוב כשידה על העליונה".

כאן מתבקש מה שקרוי גילוי נאות: כותב שורות אלה היה שליח גל"צ ששידר מקהיר באמצעות הקו בחסות הבנקאית. עבדתי בתחנה תחת פיקודו של נאור, כחייל וכאזרח. קראתי את הספר לבקשת המחבר עוד בשלב כתב היד; ביותר ממקום אחד בטקסט מוזכר שמי, וגם מצוטטים שני הספרים שבהם, יחד עם ציפי גון-גרוס, תיעדתי את תולדות התחנה. על כן השורות הללו אינן בחזקת ביקורת בלתי תלויה. אלו, אם תרצו, הערות של קורא שמכיר את המחבר ואת התחנה.

סיפור הקו לקהיר הוא רק אחד מרצף אנקדוטות שמביא נאור מזכרונותיו מארבע שנים ורבע כמפקד, ועוד שלוש שנים כסגנו של קודמו בתפקיד, יצחק ליבני. זה אינו חיבור אקדמי בתחום חקר התקשורת, גם לא ספר היסטוריה. הוא שייך לסוגת הכתיבה המכונה "זכרונות מקצועיים" (professional memoirs). איכותו, כמו ספרים אחרים בז'אנר הזה, נמדדת ביכולתו של הכותב בחיבור נקודות קטנות לקו אחד. ואולי להפך, בפירוק האמירות הכוללניות על התחנה הצבאית לפרטים הקטנים שמהם מורכב סיפורה של התחנה.

אחרים כבר תיארו את השילוב בין אזרחים ותיקים ומנוסים לבין צעירים מלאי אנרגיה ויוזמה; את תהליכי המיון של התחנה; את היכולת ליזום ולפעול במהירות, ללא ביורוקרטיה מסורבלת – כפי שבאו לעולם "הטלפון האדום", מבזקי החדשות, "האוניברסיטה המשודרת" ועוד תוכניות רבות אחרות שהקנו לתחנה יוקרה ורייטינג כאחד; את היד החופשית שניתנה לאנשי המקצוע כמעט ללא התערבות של הממונים בצה"ל בתכנים. נאור מציג בזכרונותיו את כל המרכיבים האלה לפרטיהם, ומוסיף לכך את נקודת המבט האישית של מי שהוטלה עליו האחריות לנווט את הספינה הזו ושעמד במוקד התהליכים הללו.

האתגר שקיבל על עצמו נאור כמפקד גל"צ היה מורכב: לשמור על קיומה של התחנה ובה בעת לחדש ולפתח אותה. זו היתה משימה לא פשוטה, בעיקר אחרי קודמו בתפקיד יצחק לבני, שהזניק את התחנה משולי הסקאלה של הרדיו למרכז הזירה התקשורתית. אולי נאור מבקש בספר, בין שאר דברים, גם לקבע בזיכרון את חלקו בפיתוח התחנה, בין לבני שקדם לו, כאמור, לבין יורשו צבי שפירא וסגנו אלון שליו, שגם תקופתם זכורה כקפיצת מדרגה חשובה בדברי ימי התחנה.

ד"ר נאור הוא היסטוריון פורה שכתב עשרות ספרים על תולדות ישראל, בהם ביוגרפיות של הרמטכ"לים חיים לסקוב ויעקב דורי, וזכה בשורה של פרסים. אחרי שהנציח אישים ואירועים רבים כל-כך, החליט שהגיעה העת לכתוב גם על חלקו שלו בהיסטוריה של התקשורת בישראל, והוא הראשון במפקדי התחנה שכותב ספר כזה.

נאור מכיר את היתרונות של ספרי זכרונות מסוג זה, שלא רק מנציחים את הכותב ומעשיו, אלא גם משמשים מקור מידע לחוקרים שיעסקו בעתיד בתחנה ובתפקודה. גם לחסרונות הוא מודע. ייתכן שאחרים, כך כתב במבוא, זוכרים את הדברים אחרת. כמו בכל ארגון תקשורת, גם בגל"צ היו ויהיו מלחמות אגו ומאבקי כבוד בשאלות מי הציע, מי יזם ומי דחף לתוכניות מוצלחות. מן הסתם יהיה גם עכשיו מישהו שיחמיץ פנים למקרא תיאור כמה מהאירועים. אבל מי שמבקש להבין את דרך ההתנהלות של ארגון תקשורת, ובמיוחד כזה שעצם קיומו מוטל מדי פעם בספק, ימצא עניין בתיאור השגרה המטלטלת של ניהול גלי-צה"ל. כלשונו של נאור: "כמעט כל אחד מהימים היה סוער ומרתק. לא היה לנו בתחנה אף רגע אחד של שקט".

לקריאת הכתבה באתר העין השלישית לחץ כאן

--------------------------------------------------------------------------------

פרקים נבחרים מתוך "רדיו חזק" מאת מרדכי נאור
"כיום מערכת המיון והבחירה מסתמכת על מבחני אישיות ומקצוע. בזמננו היתה הבחירה, אם ניתן לומר זאת – ידנית"

העין השביעית | 20.1.14

תורת הקבלה

זו היתה אחת התורות העיקריות בתחנה – תורת הקבלה או ההתקבלות לשורותיה.

מעלתה הבולטת של גל"צ – שלעתים עמדה לה בכל זאת לרועץ – היתה התחלופה הגדולה. התחנה נראתה כל העת כתחנת רכבת. מדי שנה באו והלכו עשרות – לרוב חיילים וחיילות, אולם גם אזרחים. לי היה ברור שהיתרונות בשיטה זו רבים לאין שיעור מהחסרונות, שכן כל העת הוזרם לעורקי גלי-צה"ל דם רענן.

החיילים שירתו ארבע שנים (שלוש שנות שירות חובה ושנת קבע), החיילות שלוש (1+2), ועובדים אזרחיים זכו לקביעות כבר אחרי שנה, מה שגרם לנו לא אחת להחליט על קבלה או אי-קבלה של עובד חדש בשלב מוקדם מדי. על עובדים שעזבו ניתן היה להצטער, ואני סברתי שהצער לא חייב להיות גדול מדי, שכן המחליפים מילאו במהירות את החללים שנוצרו.

בשנים שמ-1974 ואילך עזבו אותנו תקוה מרוז, יונדב נבון, ישראל וינר ואחרים, ונוספו שמות ודמויות שהטביעו חותם לא מבוטל על עבודת התחנה, כגון אבשלום קור, פנחס עידן ועוד. עמוד השדרה של גל"צ באותן שנים היתה קבוצה קטנה למדי של עובדים אזרחיים, שביניהם היו יצחק בן-נר, אהוד גרף, תרצה יובל, אליעזר דר, ציפי גון, בתיה שושני, דניאל כהן-שגיא, עשי בילסקי, אבינועם קורן, מולי שפירא, אלון שליו, וכמובן, סגן המפקד צבי שפירא.

כמה וכמה מהחיילים של תחילת שנות ה-70 השתחררו ונקלטו בתחנה כאזרחים. אשר לחיילים, נראה שבאמצע שנות ה-70 הצלחנו לבסס נבחרת של ממש, שעימה נמנו מיכאל הנדלזלץ, מיכה לבינסון, יובל מסקין, אורלי לובין, נאוה ארצי, ענת דוידוב, אוד גונדר, עודד שחר, יואב קרני, רוני תורן – אם להזכיר רק מקצת מהשמות.

מחלקת הקריינים כללה באותה תקופה שמות כגון שרה דורון, אלכס אנסקי, פנינה בת-צבי, יעל דן, מיכל רמות ורם תדמור. בין העורכים המוזיקליים ראוי לציין את עמליה רוזן הוותיקה, דובי לנץ, שהלך ותפס מקום מרכזי, וניר חכלילי. הסיפור בה"א הידיעה במחלקה זו שייך ליואב קוטנר, והוא יובא בהמשך [הסיפור אינו נכלל בפרק המובא כאן, באתר "העין השביעית"]. בראש המחלקה הטכנית עמד אריה עציוני, ולצדו פעלו בני איליה, שלמה כסיף, דוד גביוס, שלמה ורבנר וצעירים כדוגמת דני שולר, שאיתו היו לי קשרים מיוחדים והוא יצא איתי לרבות מהקלטות של התוכניות שערכתי.

וכמובן, אי-אפשר שלא להזכיר את קצינת הארגון תמי צור ואת עשרות אנשי המילואים שתרמו ימים ולעתים שבועות לפעילות בתחנה.

כבר בימים רחוקים, עוד כשהיתה התחנה זעירה ושולית, השירות בגל"צ היה מחוז חפץ של צעירים וצעירות שלפני גיוס. הדבר התעצם והלך ככל שהתחנה כבשה מקום בולט ולאחר מכן מרכזי בתקשורת הישראלית בפרט ובמדינה בכלל. בכל שנה התדפקו על דלתות גל"צ עשרות ולאחר מכן מאות – ובתקופה מאוחרת יותר אף אלפים – והבעיה הראשונה היתה איך למיין ולהעריך את כישוריהם.

כיום מערכת המיון והבחירה מסתמכת על מבחני אישיות ומקצוע. בזמננו היתה הבחירה, אם ניתן לומר זאת – ידנית. היו לנו עשרות מועמדים בשנה – לתפקידי כתבים, קריינים ועורכים. המדובר היה במה שקרוי כיום מלש"בים – מועמדים לשירות ביטחון – כלומר צעירות וצעירים לפני גיוס לצה"ל. לעתים רחוקות יותר ערכנו מבחנים גם למועמדים בוגרים יותר, לאחר שירות צבאי.

שיטת המבחנים היתה כזו: המועמדים עברו סינון ראשון על-ידי ועדה, שהורכבה מכמה עובדים אזרחיים וחיילים בולטים. לאחר שנותרו כ-15 עד 20, הם זומנו למפגשים עם הנהלת התחנה – המפקד, סגנו ולרוב גם מנהל היומן ועורכים בכירים. נהגנו להכניס 5–4 מהם לשיחה, שנמשכה כחצי שעה ולעתים אף יותר מכך, ובה נשאלו בזה אחר זה שאלות בנושאי אקטואליה, צבא, ספרות ומוזיקה (אם היו מועמדים לתפקיד עורך מוזיקלי).

בתקופת יצחק לבני עסקו מרבית השאלות בנושאי ספרות, ומי שרצה להתקבל ידע שעליו להיות מוכן לענות על שאלות בתחום ספרי פרוזה ושירה, ובמיוחד החדשים שבהם. בתחילת שנות ה-70 כיכב אצלנו, בכל מפגש כזה, בעיקר, ספרו של גבריאל גרסייה מרקס, "מאה שנים של בדידות", והשמועה עברה מפה לאוזן, וממועמד למועמד, שמי שאינו יודע לענות על פרטי פרטים מהספר, מוטב שלא יגיע. בנושאי אקטואליה נשאלו רוב השאלות על בעיות בוערות בישראל ועל קשריה עם ארצות-הברית. מועמדים לקריינות נבחרו במבדקים מיוחדים, שעליהם היו ממונים קריינים מנוסים כגון דניאל פאר ודן כנר מקול-ישראל – אנשי מילואים של גל"צ. טכנאים נבחנו ונתקבלו על-ידי הקצין הטכני.

מטרתנו במבחנים אלה היתה לגלות צעירים וצעירות יוצאי דופן, מיוחדים. לא חששנו מ"גאונים מופרעים". להפך, חיפשנו אותם בנרות, וגם מצאנו. כך הלכה ונבנתה במשך שנים חבורה של צעירים מוכשרים במיוחד, שנתנה לגלי-צה"ל עם השנים את אופייה המיוחד.

שלוש דוגמאות יכולות להמחיש את דרך העבודה שלנו.

בתחילת 1973 התפנה תקן עורך מוזיקלי (במעמד אע"צ, אזרח עובד צבא). העורך הקודם, אבנר רוזנבלום, נסע לארצות-הברית – ולא חזר. חיפשנו מועמד מתאים, והגיעו חמישה מועמדים. התלבטנו ביניהם וביום הקובע, 31 במרץ 1973, הצטרף למירוץ צעיר בן 27, בריא גוף וחייכן – דובי לנץ שמו. ערכנו לו מבחן בזק והוא קנה את עולמו כשנשאל איזה ספר קרא לאחרונה, וענה שהוא בדיוק קורא את ספרו של היינריך בל, "הליצן", בעברית, תוך כדי השוואת התרגום למקור בגרמנית. יצחק לבני שכח שהוא צריך להיות עורך מוזיקלי – וקיבלו מיד. למחרת בבוקר הוא החל לעבוד בתחנה כעורך מוזיקלי, ועד מהרה קנה לה מקום מרכזי בתחומים מוזיקליים רבים הן בתחנה והן מחוצה לה – בארץ ובעולם.

יואב קרני היה מוכר לי עוד לפני שהתגייס. עוד כנער התכתב איתי והתגלה כאחד הלוחמים למענה של השפה העברית, הנמצאת בסכנה לדבריו, וכן ביקש להנציח בכל דרך את אליעזר בן-יהודה, מחדש השפה העברית המודרנית. בהגיעו למבחנים הפתיע אותנו באומרו שהוא מעוניין לשמש ככתב החוץ של מחלקת החדשות. עד אז לא היה תפקיד כזה. הוא הבטיח לנו ששליטתו בנעשה בעולם היא כמעט אבסולוטית. החלטנו לערוך לו מבחן-בזק: באותם ימים נערכו בחירות כלליות בקנדה. ביקשתי ממנו פרטים על המפלגות שהשתתפו בבחירות ועל הישגיהן. יואב שאל אם אני רוצה לקבל את הרשימה מהמפלגות הגדולות אל הקטנות, או להפך, ומיד זרמו מפיו כל הנתונים על המפלגות הקנדיות. ניסיתי לראות מה הוא יודע גם על המפלגות בהודו, וקיבלנו אשד ממש של מידע פוליטי מהודו.

הוא התקבל – ולא איכזב, אם כי לא אחת הדעתנות שלו גרמה לחיכוכים הן במערכת החדשות והן בתחנה.

במקרה אחר הגיע נ' (שאת שמו המלא אני לא מוסר), ובעת המבחנים אמר שהוא מוכן לענות על שאלות רק בנושא אחד – אמנות (ציור ופיסול). כל שאר התחומים לא מעניינים אותו. ככל שניסינו להציג לו שאלות בנושאים אחרים – קיבלנו תשובה שלילית. בסופו של הראיון לא נותרה לנו ברירה אלא להודיע לו שלא נוכל לקבלו עקב התחום הצר מאוד של עניין שהוא מתעקש עליו.

לאחר שהלך לא הייתי שקט. זכרתי שלא אחת קיבלנו "גאונים מופרעים" שהוכיחו את עצמם בהמשך. ביקשתי משלושה מפיקים-חיילים, מהמוכשרים שבחבורה, לערוך איתו מפגש נוסף ולתהות על קנקנו. אולי בני גילו, פחות או יותר, יצליחו לפרוץ את החומה שמאחוריה התבצר.

הפגישה היתה קטסטרופלית: השלושה ניסו, פעם אחר פעם, לשוחח עם המועמד על נושאים שונים פרט לציור ופיסול, והוא הדף אותם. הם התרגזו עליו, הרימו קול, והוא קם והלך. לכאורה הסיפור נגמר, אבל היה לו המשך מפתיע. אני לא הייתי שקט גם לאחר הפיאסקו השני. ביקשתי מחייל נוסף, אחד הבולטים בתחנה, שלא השתתף במפגש הקודם, להיפגש עם הבחור בארבע עיניים, ואמרתי לו במלים אלה: אני נותן לך את מלוא הסמכות לקבוע אם הוא מתאים או לא, למרות העקשנות שהציג. אם תגיע למסקנה שהוא מתאים לנו – נקבל אותו.

השניים נפגשו למשך שלוש שעות ושוחחו על נושאים רבים, ללא קשר לשירות הצבאי. כשחזר אלי החייל הוא אמר לי רק שתי מלים: קח אותו. קיבלתי את עצתו, וכיוון שהיו לו נסיבות מקֵלות בנושא הצבתו אצלנו, הוא הגיע לתחנה, ועד מהרה הפך לאחד מעמודי התווך של מערך ההפקה. שני המפגשים העיקריים בראשית הדרך נשכחו עד מהרה.

כאן המקום לציין שבשנות ה-70 לא סבלנו יתר על המידה מלחצים פוליטיים ואחרים לקבל מועמדים-חיילים, למשל את בנו של חבר-כנסת פלוני או של עיתונאי בכיר אלמוני. בשנים הבאות ידוע לי שמספרם גדל.

כבר הוזכר שלא תמיד הבחירה שלנו הספיקה. עם בנות היה העניין פשוט למדי: אם היה לנו תקן, ואיתרנו בת מתאימה, בדרך כלל לא התעוררו קשיים מיוחדים בהצבתה אצלנו. אבל קרה, גם עם בנות, כששלטונות הצבא התעקשו משום מה. כך היה עם ציפי גון, שנשלחה לקורס כתבניות, ורק לאחר מאמצים כבדים הגיעה לתחנה. היו גם מקרים שכל התקנים היו תפוסים, ולמרות זאת רצינו להבטיח את הגעתם של חייל או חיילת שעברו את המבחנים בהצלחה. או אז חיפשנו נתיבים עוקפים, בעזרת חילות ופיקודים שאליהם הוצבו אותם מועמדים. לעתים הצלחנו להביאם ולעתים לא.

מסובך במיוחד היה נושא המועמדים-החיילים. כאן לא עזר אפילו התקן. לפי הנחיות הצבא, להוציא מקרים בודדים בשנה, לא הותר לנו לגייס מה שזכה אז לכינוי "כּף-קוּפִים", כלומר בעלי כושר קרבי, אלא רק "כַּף לָמֶדים" – בעלי כושר לקוי. אבל מה לעשות שלא אחת ולא שתיים מצאנו מועמד מתאים, בעל כישורים מיוחדים ו/או קול ערב במיוחד, והבחור ניחן בכל המעלות, לרבות כושר גופני מעולה. בעניין זה היו כמה הקלות, כגון היותו של המועמד בן יחיד או בן למשפחה שכולה. בין המועמדים הסתובבו אמירות מקאבריות בנוסח: מה אתם רוצים, שאהרוג את אחי החייל כדי להתקבל?

בגלי-צה"ל, מאז ומתמיד, לא מיהרו לוותר על מועמדים ראויים אף לאחר שהתברר, לכאורה, שאין כל סיכוי להביאם, ושהם כבר הוצבו ביחידות לוחמות בסיני או ברמת הגולן. כוח משימה מיוחד, שבדרך כלל מפקד התחנה שימש בו חוד המחץ, פעל ללא הפוגה להביא לשינוי ההחלטה. מה לא עשינו? פנינו לדרגים השונים באכ"א, תרנו אחר כל סדק אפשרי, ובעיקר ניסינו ליצור קשר עם מפקד היחידה שבה שירת אותו חייל.

רמת המפקדים היתה כמעט תמיד בכירה – מח"ט, מפקד אוגדה ואף מעבר לכך. לא אחת נמשכה הפעילות הזאת שישה חודשים ואף שנה שלמה, ומי שלא מאמין יכול לשאול את עודד שחר (שאז נקרא עוד שכנר, עד ששינה את שמו בהתאם להוראותינו), לימים כתב, עורך ומנחה מוערך במיוחד בערוץ הראשון של הטלוויזיה, איזו תקופה ארוכה הוא שירת בגולני עד שקיבל צו תנועה בכיוון לגלי-צה"ל. והיו עוד מקרים כאלה, ואפילו לא מעטים.

א-פרופו שינוי השם. בתקופה האמורה, אמצע שנות ה-70, היה שינוי שם משפחה לועזי במדינה בכלל ואצלנו בפרט בבחינת מושכל ראשון. בן-גוריון הוא שהנהיג זאת, מיד לאחר קבלת העצמאות, בהסבירו שבמדינת היהודים המתחדשת לא ייתכן שאנשים יישאו על גבם כחטוטרת את שמות המשפחה הלועזיים שלהם שהביאו מארבעת קצווי תבל. כל מי שיצא את גבולות המדינה, בשליחותה, ידע שעליו לעברת את שמו. כך עשו גם שגרירים. בארץ פנימה הפעיל בן-גוריון לחץ כבד על הקצונה הבכירה בצה"ל להמיר את השמות הלועזיים כמו פייקוביץ', סוקניק ורוֹכְל – באלון, ידין ואבידר. היו שהתעקשו, ומסיבות שונות שהתקבלו על-ידי בן-גוריון, המשיכו להחזיק בשמותיהם הישנים. שתי דוגמאות: רב-אלוף חיים לסקוב ואלוף דן טולקובסקי.

בגל"צ, כל השנים, היתה הקפדה שמי ששמו נזכר ברדיו, חייב לשאת שם עברי. לנושאי שם לועזי הוגשו מיד עם הגיעם לתחנה הצעות לשינויים. כך הפכה יעל הורביץ מקיבוץ דן ליעל דן, רם גרינבאום לרם תדמור, יוסי פרומוביץ ליוסי פריאל ויוסי ליכטנשטיין ליוסי ליאור. אלה שהגיעו עם שמות עבריים מן המוכן היו פטורים, כמובן, מבעיה זו. כמו אצל בן-גוריון, גם אצלנו היו יוצאים מן הכלל, ומיכאל הנדלזלץ קיבל אישור להמשיך לשאת שם משפחה לועזי, המעיד על סחר במלח, ואילו מיכה לבינסון המשיך גם הוא לשאת שם זה, ועמד על כך ששמו לבינסון ולא לוינסון.

לעתים הצלחנו להביא חיילים לתחנה בשיטה פשוטה של תן-וקח. היה לנו מה לתת, ובתמורה ביקשנו לקבל. כך היה במקרה של טכנאי-גאון, כפי שהגדירו אריה עציוני, הקצין הטכני, שמועמד ודאי שלו הוצב לשירות בגייסות השריון. הסיכוי להוציאו משם לא היה גבוה, אך צירוף מקרים נדיר איפשר את ההעברה.

בסתיו 1974, כשנה לאחר מלחמת יום-הכיפורים, צילצל יום אחד הטלפון במשרדי. על הקו היה אלוף משה (מוסה) פלד, מפקד גייסות השריון. היכרותנו עד אז נמשכה לא יותר משעתיים, זמן הביקור שערכנו בלשכתו בקסטינה, במסגרת סבב הפגישות שלנו עם המפקדים הבכירים של צה"ל שעליו סיפרתי לעיל. מוסה נשמע ידידותי במיוחד ועד מהרה הבינותי מדוע. הוא אמר בערך במלים אלה: רק אתם יכולים להציל אותנו. קרתה לנו תקלה גדולה. מחר עומדת להיערך עצרת גדולה של השריון, ולקראתה הוכנה תוכנית אורקולית מורכבת במיוחד. בשלב מאוחר זה התברר שיש צורך להקליט את רוב החומר מחדש. את ההקלטות המקוריות עשינו באחד האולפנים בתל-אביב, ועכשיו צריך להתחיל מבראשית, אלא שאותו אולפן נמצא בעיצומה של הקלטה אחרת, שלא ניתן להפסיקה, ורק אולפני גלי-צה"ל יכולים להציל את המצב.

כמה זמן יש לנו? שאלתי. מוכרחים לעשות זאת עוד הלילה, כיוון שמחר יש עוד מספיק עבודה על התוכנית, אמר פלד. הזעקתי אלי את אריה עציוני ושאלתי אותו אם יוכל לבצע את המשימה במהלך כל הלילה. הוא התפתל והסביר לי את הקשיים ואת המחסור הכרוני בשעות נוספות, הגורם לכך שאינו יכול להעסיק את העובדים הבכירים שלו, והטכנאים-החיילים הרי לא מתאימים לעבודה מורכבת מעין זו. הבטחתי לו שאמצא לו שעות נוספות. הטכנאים שלנו נחלצו לעזרת השריון, ועד אור הבוקר סיימו את המלאכה. מוסה פלד היה אסיר תודה. הוא אמר לי במלים חד-משמעיות: כל מה שתרצה מאיתנו – תקבל.

לאחר שבועיים עלה העניין של אותו טכנאי-גאון, שהוצב לשריון. אריה עציוני שכח כנראה את התרומה שלנו לעצרת של גייסות השריון. אני לא שכחתי, וכשהוא אמר לי שמוכרחים לחלץ את הבחור מהשריון, הבטחתי לו שבתוך שבוע הוא יגיע אלינו. והוא אכן הגיע, כי כך הורה מוסה פלד. לימים זה היה אחד הטכנאים הטובים של גל"צ, והתפתח גם בכיוונים אחרים, עד שנעשה אחד הידועים בארץ בתחומו.

פרשה בפני עצמה היתה גיוס הקריינים. כאן הקושי למצוא מועמדים ראויים היה גדול במיוחד, שכן בעלי קול רדיופוני המתאים לקריינות נדירים למדי, ומבין 100 מועמדים לא תמיד מצאנו אחד מתאים. כך קרה שהבוחנים ערכו עוד ועוד מבחנים, וללא תוצאות של ממש. וכשכבר התגלה קריין מעולה, התברר שהוא בעל כושר קרבי מעולה, והחלה פרשה חדשה של נסיונות להביאו אלינו.

פעם אחת כמעט שנפלנו בפח. במבחני קריינות שבהם השתתפו עשרות, לא נמצא אף מועמד מתאים. והנה, דווקא המועמד האחרון ברשימה הפתיע. היה לו קול בריטון נעים, והוא אף עבר בהצלחה את מבחני הידע, שבדרך כלל כללו שמות של מדינאים, חתני פרס נובל וקומפוזיטורים כגון שבן דלמס (ראש ממשלת צרפת לשעבר), ברז'נייב (נשיא ברית-המועצות באותה עת), פלמינג (ממציא הפנצילין), צ'ייקובסקי ורימסקי-קורסקוב, שרוב הנבחנים שברו את שיניהם כשנדרשו לקוראם, וללא ניקוד.

דן כנר, שעמד באותו יום בראש צוות הבוחנים, הזעיק אותי. הוא השמיע לי את הקלטת המועמד, וגם אני הסכמתי שהפעם האיר לנו המזל. הכנסנו אותו לאולפן וביקשנו לעמוד על טיבו מקרוב. עד מהרה החלה נורה אדומה להבהב אצלי. התברר שהמועמד, בחור מגודל ומדובלל למראה, הוא בן 23, ועדיין חייל בשירות חובה. כשביקשנו ממנו הסבר לתופעה הלא רגילה, אמר ששירת שנה וחצי ולאחר מכן קיבל דחייה של שנים אחדות. כשביקש להשלים את שלוש שנות השירות, נאמר לו שאם ימצא יחידה שתהיה מוכנה לקבלו, יוחזר לשירות. כך בדיוק אמר, ולנו היה ברור שאם תימצא יחידה כזו, זו לא תהיה גלי-צה"ל.

שילחנו את הבחור לביתו והבטחנו לו תשובה בתוך שבוע. במהלך הימים הבאים ערכנו בירורים ובאופן בלתי רשמי נמסר לנו שנעזוב אותו לנפשו. הוא, אכן, שירת שנה וחצי וקיבל דחיית שירות בשל סעיף פסיכיאטרי. רק זה היה חסר לנו: להעסיק מין בלאומילך אצלנו, שאמנם לא יחצוב תעלה באולפן, אך יחזיק בידו מיקרופון בשידור חי ורק אלוהים יודע מה הוא עלול להגיד.

היו גם מקרים מוצלחים יותר. מדי שנה או שנתיים הצליחו צעיר או צעירה להגיע אלינו שלא בדרך המלך, ובכל זאת שרדו. כלל ברזל אמר שלתפקידים מקצועיים יתקבלו רק כאלה שעברו את המבדקים המתאימים. בשל כך הדפנו פעם אחר פעם נסיונות, הן מלמטה והן מלמעלה, לעקוף את כלליה הנוקשים של המערכת. מלמטה – הכוונה לחיילים ולחיילות שבצורה לא ברורה לנו הגיעו לתחנה ובידם צו הצבה. מלמעלה – חיילים שנשלחו אלינו מיחידות אחרות, בצירוף המלצות, לרוב של קצינים מעוניינים.

ככל שהקצין המשגר היה בדרגה בכירה יותר, גדלה ההסתבכות. במקרים כאלה נהגנו לשלח את החיילים למקום שממנו באו. אבל היו מקרים בודדים שחיילים שהגיעו, או שהוצבו אצלנו בתפקידים לא מקצועיים, פרצו לעצמם דרך והגיעו אל הפסגה של עריכת תוכניות וכתבות.

 

עניינים של אתיקה

המבחנים נערכו בדרך כלל באביב, לקראת גיוס הקיץ של צה"ל, ובסתיו, לקראת גיוס האביב הבא. או אז היו מציפים אותנו מאות מועמדים, שעברו סינונים מחמירים. כיום אני שומע שהמספר מגיע לאלפים.

רוב המועמדים הלכו בדרך המקובלת – ניגשו לבחינות, עברו אותן (מעטים ביחס) או לא עברו (הרוב הגדול). מעטים ניסו להפעיל פרוטקציה ישירה ועקיפה, שלא אחת הידרדרה למחוזות השוחד. כך היה באחד הימים של שנת 1975. חזרתי לביתי בהרצליה. היתה לנו אז חצר גדולה ובה ריהוט גינה, לרבות כיסא-נוח שהיה כשמו, נוח עד מאוד. בצעדי בשביל המוביל ממגרש החניה לבניין, הבחנתי שאת כיסא-הנוח ממלא גופה של אשה לא מוכרת, כבדה ומבוגרת למדי, שהחזיקה חבילה בידה. ניגשתי אליה והתפתח בינינו הדו-שיח הבא:

אני: שלום, את מחכה כאן למישהו?

האשה: אתה הוא מר נאור, נכון?

אני: ומי את?

האשה: שמי כך וכך (היא אמרה שם פרטי ושם משפחה, שבתוך שנייה הדליק לי נורה אדומה. זה היה שם נדיר, ובאותו זמן היה לנו מועמד לכתב ביומן, שנשא שם דומה, כך שהאסימון נפל מיד).

אני: במה אני יכול לעזור לך?

האשה: אתה יכול. קודם כל הבאתי לך משהו קטן (וניסתה לדחוף לעברי את החבילה שהחזיקה. דחיתי אותה). וחוץ מזה, רציתי שתדע שיש לנו חנות גדולה למוצרי חשמל בחולון, ואם יהיה חסר לך משהו...

אני: גברת, אני מציע שבזאת נסיים את הפגישה ואת החבילה תסלקי מיד. את עושה דבר חמור מאוד, ואני חושש שהמעשה שלך מסכן את המועמדות של... (כאן הזכרתי את שם הבחור). מה הוא, הבן שלך?

האשה: כן, ילד טוב מאוד ומוכשר.

אני: הוא יודע שבאת לכאן?

האשה: לא, לא... אסור שיידע.

אני (בתקיפות): עכשיו את קמה מהכיסא, אומרת שלום והולכת. ויותר את אף פעם, לעולם, לא עושה דברים כאלה. זה ברור?

האשה: (קמה בכבדות): בסך-הכל מה אמרתי?

נכנסתי לביתי מזועזע לגמרי. הסתכלתי מהחלון כיצד היא צעדה באטיות בשביל המרוצף המוביל אל הרחוב ונעלמה מן העין. לא סיפרתי לאיש בתחנה על האירוע, אבל נמנעתי בכל דרך לעסוק במועמדות הזו. הבחור עבר דווקא את המבחנים, אך באותה עת לא היה לנו תקן פנוי, והוא הגיע לתחנה רק לאחר כשנתיים. לימים נעשה איש תקשורת ידוע למדי.

והיו מקרים, כפי שכבר הזכרתי, שמאן דהוא לחץ עלינו כדי שנקבל בן/בת/אחיין/קרוב משפחה לתפקיד בגל"צ. ומעשה שהיה באדם ידוע שהגדיל לעשות וכיוון את ביקורו בתחנה לצורכי השתתפות בתוכנית כלשהי, לשעה המדויקת של ראיון הקבלה הסופי של בתו.

בדיוק בעת שהיא נבחנה בחדרי, נפתחה הדלת והאב הטוב הזה התייצב בפני כולנו – הבוחנים והנבחנים – ואמר משפט מחוכם מאוד: "אז מה שלומכם היום?!". אמר, סגר את הדלת בזהירות והסתלק. היינו המומים. הבת המסכנה הסתירה את פניה בידיה. לאחר כמה שניות של תדהמה חודש המבחן, ובסיומו של אותו יום התברר כי אותה מועמדת לא נמנתה עם הנבחרים. לדעתנו היא היתה פחות טובה מכמה מעמיתיה, ואולי ההתפרצות של אביה הזיקה לה.

הזהירות המופלגת שלנו לא לחטוא בפרוטקציה התנגשה לעתים עם העובדה שבנים ובנות של עיתונאים, סופרים ואנשי תיאטרון שביקשו לשרת בתחנה סבלו מ"העדפה מקלקלת", דהיינו כמעט שנפסלו על הסף בשל שיוכם המשפחתי. זאת, בניגוד למצב העובדתי שבנות ובנים אלה נהנו מיתרון התחלתי ברור בשל חייהם בבית ההורים, וללא מעטים מהם היה ניסיון וידע רבים מהממוצע. קבעתי אז כלל: אין לפסול מועמד רק משום שאביו או אמו הם עיתונאים, סופרים, שחקנים או במאים. יש לתת לו הזדמנות מלאה ולהתייחס אליו באובייקטיביות. ואכן, כמה "בנים של" הגיעו לתחנה, והיה עלי להדוף, כמעט בכל מקרה, את ההאשמות בדבר פרוטקציה.

לקריאת הפרקים באתר העין השביעית לחץ כאן

--------------------------------------------------------------------------------

קריאת קרב
מתן מלמד | במחנה, 13.12.13

 

 

 

 

 

 

 

 

--------------------------------------------------------------------------------

 

 

גלי צה"ל – מנקודת מבטו של מפקד התחנה

 

ד"ר מרדכי נאור (79), תושב הרצליה, מדבר בספרו החדש (הוצאת "אבן חושן"): " הסוד והקסם של גלי צה"ל", על תקופה סוערת במיוחד בתחנה הותיקה – שנות ה-70, בהן שירת כמפקד גלי צה"ל, וקודם לכן כסגן המפקד. יום הכיפורים מבצע אנטבה, המהפך, ביקור סאדאת בראי גלי האתר

נועם לנדמן | 19.12.13, קול הרצליה

 

"התמזל מזלי וזכיתי להימנות עם חבורת גלי צה"ל במהלך תקופה ארוכה. הכרתי מקרוב את התחנה ועובדיה ועמדתי בראשה בשנים סוערות", כך מתוך המבוא בספרו של ד"ר מרדכי נאור, מפקד תחנת גלי צה"ל בשנים 1974-1978 (שירת בתחנה מ-1971-1978). מרדכי מציין כי, הספר ברובו אישי ומסופר מנקודת מבטו האישית, על ההתנהלות באותם הימים בתחנה, ומחוצה לה בישראל של שנות ה-70, הכול כך סוערות: "מבצע אנטבה למשל, אף אחד לא ידע מה קורה מאחורי הקלעים. בלילה בין השעה 3-4, קיבלתי טלפון מדובר ראש הממשלה דן פתיר כי מטוסינו חוזרים מאוגנדה בשלום. באותה תקופה רק גלי צה"ל שידרו בשעות הקטנות, ומדהים איך תוך חצי שעה כל המדינה ידעה על המבצע דרכינו".

מרדכי החל את דרכו בגלי צה"ל (שירת כאזרח, יש לציין) בשנת 1971 כסגן מפקד התחנה עד שמונה למפקדה בשנת 1974: "אני הגעתי בזמן המהפכה בתחנה, שכבר החלה מיד בעקבות מלחמת ששת הימים, אז התמנה יצחק לבני למפקד התחנה, והרחיב את שעות השידור בתחנה ל-12 שעות. הצבא לא אפשר יותר מזה. גם התוכן השתנה באותן שנים למה שנקרא: שיטת הסנדוויץ' – תוכניות קלות לצד תוכניות כבדות, בדמות מוזיקה לועזית (ביטלס של אותן שנים) לצד מוזיקה עברית, ולצד תוכניות אקטואליה". השינויים הפוליטיים שהביאה עמה מלחמת יום הכיפורים כמובן לא פסחה על גלי צה"ל, כפי שמציג זאת מרדכי: "המלחמה פתחה הכול לגל"צ. למשל, התחלנו לשדר 24 שעות ביממה (בזמן המלחמה נמסרו אין-סוף ד"שים אל חיילים ומחיילים, באמצעות הקלטות ואלפי גלויות). שידרנו ביום שבת עם פרוץ המלחמה ביום הכיפורים, על-פי בקשתו של דובר צה"ל, תחת פיקוח של צנזורים בתוך האולפן (זו אומנות לדעת איך לעבוד איתם) ואיחדנו לראשונה את השידורים עם קול ישראל, במעין אולפן משולב (פעם נוספת הייתה במלחמת המפרץ ב-91). מאז, גלי צה"ל כבר לא חזרה להיות קטנה, ובמינוי שלי ב-1974 האחריות על התחנה גדלה". פרק מיוחד בספרו של מרדכי מוקדש לשידור בזמן מלחמת יום הכיפורים.

ד"ר מרדכי נאור נולד בשנת 1934 וגדל בעיר רחובות, עד גיוסו לנח"ל בשנת 1952: "הייתי בגרעין המייסד של קיבוץ נח"ל עוז (בעזה), היאחזות הנח"ל הראשונה, ומה שנקרא אז – נחלאי מול עזה". אחרי שלוש שנים בקיבוץ, עבר מרדכי לתל אביב, שם עסק בעיתונות צבאית: "ערכתי שנים רבות שני עיתונים צבאיים ואף עבדתי בקול ישראל, לפני שהגעתי לגלי צה"ל. האמן לי, התחרות בין שתי התחנות עשתה להו רק טוב, ואני מאד אוהב, מוקיר ומעריך את שתי התחנות הללו". מרדכי נשוי ללאה (עליה נרחיב מעט בפרטים), להם שלושה ילדים ו-9 נכדים. מרדכי הוא דוקטור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, שם עבד לא מעט שנים, כתב מעל ל-100 ספרים (מוצגים באתר הבית שלו באינטרנט) ואף שימש כראש החוג לתולדות ארץ ישראל במשך 9 שנים בבית ברל. מרדכי עטור פרסים על כתיבתו ועל הישגיו העיתונאיים, ערך בעברו תוכניות רדיו וטלוויזיה, וכיום ממשיך בכתיבה, ומשמש חבר בועדות ציבוריות שונות.

בקיבוץ הכיר מרדכי את אשתו לעתיד – לאה (78), עליה אפשר להרחיב בכתבה נפרדת. לאה היא סופרת (כתבה מעל ל-100 ספרים), פזמונאית, מחזאית, תסריטאית ומתרגמת מוכרת בתעשייה, אשר גדלה בהרצליה. מי מאיתנו לא מכיר את שירי הפתיחה של תוכניות הילדים – נילס הולגרסון ואווזי הבר, הבית של פיסטוק, פרפר נחמד, קישקשתא ועוד ועוד ועוד, אותם כתבה לאה נאור (פרטים נוספים מוצגים באינטרנט, באתר הבית של לאה). אבל לאה מחזירה אותי לנושא שלשמו
התכנסנו: "תתמקד בבקשה בבעלי", ומכוונת אותי לסוגיה הבאה, הפחות נעימה בניהול גלי צה"ל: "זה פלא שהתחנה החזיקה מעמד עד היום, כי בכל דור ודור מישהו אחר מנסה להוריד אותה".

 

מרדכי, תוכל להרחיב בנושא?

מרדכי: "עזר ויצמן ז"ל, אז כשר הביטחון בשנת 1977, רצה לצמצם את התחנה ושנשדר רק לחיילים כמו פעם. אנחנו התנגדנו למהלך שכזה, ואני הצעתי לו להחזיר לשימוש מטוסים משנת 1948, כי פעם הם היו טובים. במילים אחרות, ניסיתי להסביר לו, שמה שהיה טוב בתקופה קודמת, לאו דווקא מתאים לימינו. למזלנו היה לנו תומך גדול, והוא הרמטכ"ל דאז – מוטה גור, והוא ביקש מעזר ויצמן לרדת מהעניין. הרמטכ"ל ממש גיבה אותנו".

מה משמעות שם הספר?
מרדכי: "שם הספר לקוח משיר של להקת "תיסלם" – "רדיו חזק", שחבריהם גדלו בגלי צה"ל, וכך בעצם הכול נשאר במשפחה. "הסוד והקסם", זהו הדבר החמקמק הזה, שנקרא גלי צה"ל, כי אין בעולם דבר כזה - תחנה צבאית במדינה דמוקרטית שתופסת מקום חשוב כל כך בתקשורת ופועלת בצורה כה ייחודית, ולאורך שנים כה רבות (משנת 1950). הנוסחה להצלחת התחנה היא, דם צעיר שמתחלף כל הזמן, בחירה טובה של האנשים ורוח הגייסות. כל חייל שהגיע לתחנה, בא עם הרבה רעב ומוטיבציה, לפעמים אפילו יותר מדי (מרדכי מזכיר את ביקור סאדאת בארץ, במהלכו אחד הכתבים של גלי צה"ל לא התאפק, ופרץ מחסום על מנת לראיין את סאדאת, כשכוחות הביטחון חוששים כי הוא רץ לעברו על מנת לפגוע בו). זה היה מסוכן". לאה מציינת כי בעלה היה מפקד מצוין ופקודיו לשעבר עדיין שומרים עמו על קשר. מרדכי: "בשבע השנים שלי שם, היו ימים טובים, ימים קשים, אך אף לא יום רע".

מלבד מלחמת יום הכיפורים, במהלכה גדלה השפעתה של גלי צה"ל בתקשורת, הייתה זו שביתת הטכנאים בקול ישראל, שנמשכה 17 שנים, עד שנת 1991, ששינתה את יחסי הכוחות בין שתי התחנות: מרדכי: "בעקבות השביתה בקול ישראל פסקו שם השידורים בלילה, ומישהו היה חייב לשדר בשעות הקטנות. מכאן התחלנו לשדר 24 שעות ביממה".

עודד בן עמי, ארז טל ואברי גלעד, אילנה דיין, סיוון רהב מאיר, יונית לוי, יואב קוטנר, יזהר אשדות ויאיר ניצני, הם חלק מהשמות שצמחו בתחנה. מרדכי: "כל כך אהבתי לעבוד בתחנה ולפקד עליה. לדעתי, מי שעומד בראש התחנה חייב להוביל, אך גם להקשיב לפקודיו (אצלי כל חייל רשאי היה להיכנס לדלתי ולשוחח עמי) ולדעת להעביר הלאה את הלפיד כשמגיע הזמן. אני מרוצה מהתחנה גם היום. בכל דור ידעו להסתגל לתנאים המשתנים, לדוגמא, הקמת גלגל"צ בשנת 1990, או לפני זה, בשנת 1976, כשהייתי המפקד, הבאנו מסוק משטרתי שידווח על התנועה בכבישים, מה שהתפתח מאז ונמשך עד היום כסימן היכר של התחנה".

מתוך אפילוג הספר שנמצא בחנויות הספרים מזה שבוע: "אני מסתכל על שנות גלי צה"ל שלי – בחיבה גדולה. אני מאמין שעשיתי עבודה טובה והותרתי חותם על התחנה. אני מקווה שגם אחרים חושבים כך".

מרדכי: "חשוב להגיד - גלי צה"ל היא של כולם".

 

לקריאת הראיון באתר המקומון לחץ כאן

 

--------------------------------------------------------------------------------

"רדיו חזק" – פגישה משעשעת עם רפול

בימים אלה ראה אור, בהוצאת "אבן חושן" ספרו של ד"ר מרדכי נאור, "רדיו חזק" – הסוד והקסם של גלי צה"ל,  המספר על גל"צ בכלל, ועל התקופה שהמחבר היה מפקד התחנה, בשנות ה-70.  מתוכו מובא קטע משעשע על רפול, עוד לפני שהיה רמטכ"ל.

מרדכי נאור | חדשות בן עזר, מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח, גיליון מס' 899

 

היחסים שלנו בעבר עם רפול, עתה אלוף פיקוד הצפון, לא היו לבביים במיוחד. ביקשתי להיפגש איתו בלשכתו, והודעתי שיחד איתי יגיעו סגני צביקה שפירא, ומנהל מחלקת החדשות אלון שליו.

לאחר יומיים או שלושה הגיע האישור לפגישה, וזו נקבעה לשבע וחצי בבוקר באחד מימי השישי. נדחסנו למכונית הכרמל החורקת שלי, השכמנו קום מאוד, ובשבע בבוקר כבר היינו בפתח מחנה הפיקוד בנצרת. הגענו לחדר ההמתנה של האלוף ומצאנו שם שישה או שבעה קצינים שהמתינו לראיונות אישיים עם רפול. אלה הביטו בנו כבני אדם בחיות: מה אלה עושים כאן? לבושנו האזרחי והתנהגותנו החופשית נראתה מוזרה בנוף הצבאי המקומי. אחד מהם שאל אותנו מה הביא אותנו ללשכה. הסברנו לו שאנו מגל"צ ובאנו להיפגש עם האלוף.

ואתם חוששים? ממה יש לחשוש, התפלאנו. הם הביטו בנו כאילו איננו מבינים את מצבנו. תוך כדי ההמתנה נקראו אותם קצינים בזה אחר זה ללשכת האלוף ושמנו לב, שכל אחד שהה בחדרו של רפול לא יותר משתיים או שלוש דקות. צביקה לחש לי: "נסענו שעתיים הלוך, ניסע שעתיים חזור, והכל בשביל שלוש דקות בפנים?"

באיחור קל הוזמנו פנימה. רפול סקר אותנו כאילו הוא מתכנן כמה זמן להקציב לנו. שתי דקות? שלוש? ואולי ארבע? הוא היה מנומס דיו להציע לנו קפה. עוד לפני שהובא הקפה החלה השיחה הבאה, והיא מצוטטת במדויק:

רפול: אז אתם מגלי צה"ל.

אני: כן.

רפול: עם מי יש לי הכבוד?

הצגתי את שלושתנו ואת תפקידו של כל אחד.

רפול: אז למה באתם?

אני: אנחנו צוות חדש, שקיבל את הפיקוד על התחנה רק לפני כמה חודשים. מצאנו לנכון להיפגש עם המפקדים הבכירים של צה"ל, כדי לשמוע מהם מה הם חושבים על השידורים, מה נחוץ.

רפול: נפגשתם כבר עם הרמטכ"ל?

אני: כן.

רפול: והתלוננתם בפניו על הצרות שיש לכם בפיקוד צפון?

אני: כן.

רפול: אז אין לכם יותר צרות כאלה.

אני: טוב מאוד.

צביקה (מבקש להחזיר את השיחה למסלולה): רפול, מה היית הכי רוצה לשמוע בגלי צה"ל?

רפול: שירים רוסיים.

אנחנו (כמעט בקול אחד): שירים רוסיים?

רפול: למה לא? אלה שירים יפים. הייתי במוסקבה לפני הרבה שנים, במשלחת של הצנחנים, ומכל רדיו ואפילו רמקול בתחנת הרכבת בקעו השירים היפים האלה.

אלון: אבל רפול, אנחנו בישראל.

רפול: אז מה?

אני: אתה מתכוון לשירים רוסיים במילים עבריות?

רפול: בטח, מה חשבתם, שאני רוצה שינגנו אצלכם שירים ברוסית. מה פתאום?

אני: רפול, ידוע לך כמה שירים רוסיים יש עם מילים עבריות?

רפול: המון. אולי חמישים, אולי מאה.

אני: נניח שמאה. בשעה אפשר להשמיע לפחות 15 שירים. ביום אחד נגמור את כל השירים ולא יישארו למחר.

רפול: מחר אפשר להתחיל מחדש.

אני: האם אני מבין נכון, שכשאתה אומר שירים רוסיים, אתה מתכוון גם לשירים ישראליים?

רפול: כן. בתנאי שהם יהיו דומים לשירים רוסיים.

ראינו שלא נצא ממנו. בינתיים הביאו לנו את הקפה ופרוסות לחם מרוחות בריבה. טעמנו מהן ושתינו את הקפה, שהיה בעצם תחליף קפה. אחרי עשר דקות – נצח לפי שעונו של רפול - הוא אמר: "חברים, תנו לאלוף הפיקוד לעבוד. סעו לשלום."

יצאנו מלשכתו, הגענו למכונית ויצאנו לדרך. היינו המומים. אף אחד משלושתנו לא חווה בחייו פגישה מעין זו. כשחזרנו לתחנה סיפרנו את עלילותינו ומאז נקשרו ברפול השירים הרוסיים לבלי התר. ואולי אני טועה, והוא דיבר עליהם בלהיטות אין-קץ גם קודם לכן.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מאמר של רפי מן על הספר "רדיו חזק" שפורסמה בגיליון 'קשר' 46, מדור 'קשר לספרים'

של 'המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית ע"ש שלום רוזנפלד".

גלי צה"ל, בגוף ראשון

מרדכי נאור, רדיו חזק: הסוד והקסם של גלי צה"ל, רעננה, אבן חושן, 2014, 479 עמ'.

השלבים השונים בתהליך התפתחותה והתבססותה של תחנת הרדיו גלי צה"ל (גל"צ) מצוינים בדרך כלל על פי תקופות כהונותיהם של מפקדי התחנה. כל מפקד ותרומתו לפיתוחה, עמידתו במאבקי הקיום המלווים אותה כמעט מאז הקמתה ומעורבותו באירועים התקשורתיים המרכזיים של התקופה. הבולט במפקדים לדורותיהם היה יצחק לבני, שבתקופת כהונתו נהפכה גל"צ לראשונה מתחנה צבאית בשולי הסקאלה לשחקן משמעותי בזירת התקשורת הישראלית. "גלי צה"ל, שלא היו לפנים אלא אדוות קלות שנשאו על גביהן קצף פזמונים, הולכים והופכים לים גבה גלים", תיאר אז דורון רוזנבלום בדבר את השינוי שחל בתקופת לבני.

"עורך נמרץ, בעל רעיונות, בוטה מאוד", אשר ניהל את התחנה כ-One man show באופן שעורר ביקורת. אבל עם הצלחה קשה להתווכח – כך מתואר לבני בספרו של מרדכי נאור, רדיו חזק (עמ' 22, 29). לבני שינה את תכני התחנה בעיקר על ידי כך ש"משך נמרצות לכיוון האזרחי", כותב נאור, ויצר רושם שהתחנה איננה רק של צה"ל אלא של "עם ישראל כולו". המאמץ ליציאה מכוונת מד' אמות הצבא הכעיס לא פעם גורמים בכירים במערכת הביטחון. הם התקשו לבלוע את האנומליה של גוף צבאי הנהנה ממעמד כמעט עצמאי בתחומי התוכן.

נאור היה שותף להצלחת התחנה בימי לבני, כאשר כיהן כסגנו מ-1971. שלוש שנים אחר כך החליף אותו בתפקיד מפקד התחנה. מוטיב מרכזי בספר הוא מאבקו המתמשך לשמר את המורשת האזרחית שעיצב לבני ואף לחזק אותה. מדובר במאמץ כמעט יומיומי, שבו לצד חיזוק התחנה ופיתוחה נדרש המפקד לנהל מאבק קבוע בניסיונות של גורמים במערכת הביטחון לצמצם את עצמאותה המקצועית. כל מי שמבקש להבין את דרך התגבשותה והתקבעותה של האנומליה בדמות תחנה הצבאית המשגשגת במדינה דמוקרטית ימצא בפרקי גל"צ של נאור תיעוד מפורט ומרתק.

כטבעו של ספר זיכרונות מקצועיים מסוג זה, גם רדיו חזק מורכב בעיקר מרצף כרונולוגי של אנקדוטות. כמעט כל אחת מהן איננה רק בחזקת סיפור אישי קטן, אלא גם אבן נוספת בפסיפס, שהוא בבחינת דו"ח מקיף. לא רק על דרך ניהולה והתנהלותה של תחנת שידור, אלא גם של ארגון היברידי ייחודי: יחידה צבאית שהיא גם ארגון תקשורת הפונה לקהל הרחב. נאור מדגיש בספר את היתרון המשמעותי הטמון בכך שמפקד התחנה איננו איש צבא אלא אזרח, בהתאם למסורת שנשמרה מאז ימי לבני עם חריגות מעטות.

כמה מהאירועים שעליהם מספר נאור מתעדים את הצעדים הראשונים בתהליכים שהשפיעו לאורך זמן על התחנה בפרט ועל מפת התקשורת בישראל בכלל. אחד מהם היה הפעלתו ב-1977 של "הטלפון האדום" בחדר החדשות של גלי צה"ל והקמת מערך מבזקי החדשות (עמ' 375-367). "הטלפון האדום" היה אחד המיזמים החלוציים בתחום, שהוא עתה חלק בלתי נפרד מעולם התקשורת: שימוש בתכנים המסופקים על ידי צרכני החדשות (UGC, User Generated Content). להפיכתם של המאזינים לספקי מידע בישראל אחראי העיתונאי הוותיק ישעיהו בן-פורת ז"ל, שסיפר לנאור על תחנת רדיו צרפתית המקבלת ב"טלפון אדום" מידע ממאזינים.

הפעלת "הטלפון האדום" שעליו הופקד העיתונאי צבי רימון, לוותה גם בשידור שהחל אז של מבזקי חדשות, שכללו "פריצה לשידור" כל אימת שהגיעה ידיעה חשובה. היה זה עוד שלב בחיזוק עצמאותה של גלי צה"ל, שכן באותה תקופה עדיין המשיכו להעביר בגלי צה"ל מדי שעה את מהדורת החדשות של קול ישראל. את דיווחי מערכת החדשות של גל"צ אפשר היה לשמוע עד אז רק בארבעה יומני חדשות במשך היום. גם נוהל חדשני זה של מבזקי חדשות לא רק בשעה עגולה, ששבר את מוסכמות השידור בעשורים הראשונים למדינה, הפך מאז לחלק בלתי נפרד משידורי הרדיו והטלוויזיה.

נאור מציג גם את המאבק הפנים ארגוני שהיה כרוך בהפעלת "הטלפון האדום". אנשי מערכת החדשות קיבלו, לדבריו, "רגליים קרות" ערב הפעלת המיזם החדשני, לא רק מחשש לאמינות המידע שיגיע מהמאזינים, אלא גם מהקושי של כתבי התחומים השונים לספק מידע למבזקים מסביב לשעון. המתנגדים אף הודיעו תחילה כי לא יסייעו לרימון במבזקים. למרות זאת הושקו "הטלפון האדום" והמבזקים והיו לאחד מסמלי גל"צ, שאומצו עשורים אחר כך על ידי ארגוני תקשורת אחרים.

פרשה אחרת נוגעת ליום שבו נטמנו לראשונה זרעי שידור הפרסומות, תחת ההגדרה המכובסת "תשדירי שירות וחסויות" בגלי צה"ל, סוגיה שעוררה בשנים האחרונות ביקורת חריפה בעיקר מצד בעלי תחנות הרדיו האזורי-מסחרי. גם אירוע זה התרחש בשנת 1977, כאשר משלחת ישראלית ראשונה יצאה לקהיר, שבועות ספורים לאחר ביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים. מערכת הביטחון לא הסכימה לממן את הפעלתו של קו השידור הבין-לאומי היקר לבירה המצרית כדי לאפשר את השידור משם. בצר לו פנה נאור לגורמים אזרחיים והשיג את המימון מבנק דיסקונט, תמורת קרדיט לבנק בתחילתו ובסיומו של כל שידור ממצרים.

האלתור והחוצפה של מפקד גלי צה"ל במקרה זה עלו לנאור בנזיפה אדמיניסטרטיבית מראש אגף כוח אדם על חריגה מסמכות ועבירה על פקודת מטכ"ל "האוסרת קבלת טובות הנאה ממוסד שאינו צבאי עבור יחידה צבאית", וכן על עברה על האיסור לשדר שידורי פרסומות. אבל השורה התחתונה היה העיקר: "הקו פועל, הכתבות מעוברות מקהיר, ותחנת גלי צה"ל שוב יצאה כשידה על העליונה" (עמ' 409-408).

דוגמה נוספת החושפת את הדי-אן-איי הגל"צי היא הפעלת "האוניברסיטה המשודרת". זו נולדה, כעדות נאור, כחלק ממהלך שנועד "לסתום את הפה לכל המלעיזים", על רקע ביקורת על התחנה עקב ריבוי תכניות המוסיקה הקלה המשדרות, כך נטען, "רדידות תרבותית". בשיתוף עם אוניברסיטת תל-אביב הושקה סדרת ההרצאות. בתכניות מסוג זה אין חידוש. עוד ולדימיר לנין יזם בראשית ימי הרדיו שידורים כאלה להמוני הפועלים. גם העלות נמוכה, כמעט אפסית, כלשונו של נאור: "פרופסור או דוקטור יישבו באולפן, יבהו בזכוכית וידברו חצי שעה מבלי שיקבלו אגורה שחוקה" (עמ' 379).

אלא שבמקרה של גל"צ יושמה גם כאן האסטרטגיה שגיבש יצחק לבני, שאפשרה להפוך את תחנת השידור לגוף שתהודתו ומעמדו גדולים פי כמה מממדיו האמתיים. הדבר נעשה בראש ובראשונה באמצעות פעילות יח"צנית נמרצת, הכוללת דיווחים מתמידים על השקת מיזמים חדשים ועדכון העיתונות על התפתחויות משמעותיות. העצמת הארגון ומיצוב תרומתו התרבותית והחינוכית נעשתה גם על ידי עריכת פרויקטים נלווים לשידור, כהפקת אירועים פומביים, ובמקרה של "האוניברסיטה המשודרת" גם בהפיכת תמלילי השידורים לסדרת ספרים מצליחה בהוצאה לאור של משרד הביטחון.

פעילויות מסוג זה העניקו לתחנה לא רק יוקרה; הן גם חיזקו את אפוד המגן הציבורי שלה נגד יוזמות לסגירתה, לצמצום פעילותה או להעברתה לידיים פרטיות. לניסיונות עקרים אלה מוקדש חלק מהספר, ובעיקר ל"רוח הרעה" שנשבה באותן שנים מלשכת שר הביטחון דאז, עזר וייצמן. נאור מתאר את המאמצים האישיים הרבים שהיה עליו להשקיע, יחד עם בכירים בתחנה, בפעילות שתדלנות מקיפה מלשכת ראש הממשלה דרך לשכות הרמטכ"ל וקציני בכירים אחרים. גם בפרקים הללו יכול הקורא לרדת לשורשי האנומליה של גל"צ, ולקבל שיעור על הדרך שבה מתנהלות מערכות ביורוקרטיות פוליטיות בישראל ומנוהלים משברים ונפתרות בעיות.

בכותרת המשנה של רדיו חזק מבטיח נאור להציג את "הסוד והקסם של גלי צה"ל". רצף האירועים שמובא בספר, מחיי היום-יום של התחנה, דרך השקת תכניות חדשות ונוהלי קבלת חיילים חדשים ועד להתמודדות עם משברים ואירועים מרכזיים, תורמים למימוש הבטחה זו. כל מי שמתעניינים בתולדות התקשורת בישראל צריכים לקוות כי מנהלי תחנות שידור נוספים, וכמותם עורכים ראשיים של עיתונים ומגזינים, יישבו גם הם לכתוב את זיכרונותיהם המקצועיים. תיעוד כזה, אף שהוא מתמקד בתיאור פועלו של אדם בגוף הראשון, מרחיב את הידע ומעשיר את ההבנה לגבי המוסדות, התהליכים והדילמות של עולם התקשורת.

גילוי נאות: כותב שורות אלה שירת בגל"צ תחת פיקודו של נאור והיה מעורב בחלק מהאירועים המתוארים בספר; קרא את כתב היד לבקשת המחבר בטרם פרסומו; ובספר מצוטטים הספרים גלי צה"ל כל הזמן וגלי צה"ל מדברים מהשטח, שבהם תיעד יחד עם ציפי גון-גרוס את תולדות התחנה.

רפי מן

--------------------------------------------------------------------------------

 

לצפייה בראיון במסגרת התכנית "שישי בחמש" בערוץ 23 (מתאריך 20.12.13 מדקה 44:38-49:44) לחץ כאן

להאזנה לראיון במסגרת התכנית "שש עם ענת דולב" ברשת ב' עורכת ומגישה: ענת דולב (מתאריך 5.1.14 מדקה 2:10) לחץ כאן
להאזנה לראיון במסגרת התכנית "ספרים רבותיי, ספרים" בגל"צ עורכת ומגישה: ציפי גון-גרוס (מתאריך 10.1.14 מדקה 23:28) לחץ כאן
להאזנה לראיון במסגרת התכנית "הרדיו פתוח" עם ברוך אסקרוב ברשת א' (מתאריך 8.2.14) לחץ כאן

לקריאת התייחסותו של  פרופ' דוד אסף בבלוג "עונג שבת" לחץ כאן
לכניסה לאתר של מרדכי נאור לחץ כאן