אסימטריה / אדם זגייבסקי // דוד ויינפלד

״מיסטיקן חילוני״. בשלהי שנות השישים ובמהלך שנות השבעים של המאה העשרים נמנה אדם זגייבסקי עם ראשי "הגל החדש" בשירה הפולנית, דור המשוררים שנולדו סמוך לתום מלחמת העולם השנייה. החוויה המעצבת של דור זה היתה המשטר הסטליניסטי בפולין של שנות החמישים, ואחר כך המציאות הפוליטית החברתית והכלכלית הקודרת של שנות השישים. בכלל זה יש להזכיר את הצנזורה הקומוניסטית, את אירועי שנת 1968 שהביאו, בין השאר, לסילוק אחרוני היהודים מפולין, ומעל לכל - את ההכרה המייאשת, ה"דטרמיניסטית" , שדבר לא ישתנה בפולין עד תום האלף. המצב הפוליטי והתרבותי החדש שנוצר בפולין אחרי נצחון "סולידריות" (ב־1989), הדמוקרטיזציה בכל תחומי החיים, התקוות החדשות והקשיים החדשים - כל אלה לא יכלו שלא להשפיע גם על השירה. באקלים הספרותי החופשי והפלורליסטי שוב לא היתה השירה צריכה להתבטל בפני ההכרה של זגייבסקי כי "לתרבות הפולנית יש אופי של קהילה מאוחדת, דבר שהוא בו בזמן נפלא ואיוֹם. איוֹם ונפלא. כל מילה שייכת לכולם. כל שתיקה הופכת לרכוש ציבורי" ("בדידות בפולין? לא יכול להיות!"). השינוי ההיסטורי המפליג חדר אל כל פינות החיים והתרבות, והספרות הפולנית עדיין מתמודדת עם תוצאותיו. הוא יצר פרספקטיבות חדשות מצד הערכת העבר ומצד התהיות על הטמון בחיק העתיד. השירה החלה להתרחק מהבעת אי אמון במשטר, מערטול הלשון ומביקורת העבר. זגייבסקי המאוחר, השוהה למן שנות השמונים המוקדמות מחוץ לפולין, מתחיל להיות מושפע מן המסורת ההומניסטית הגדולה של המערב. הוא מתמקד בשאלות העל־זמניות הגדולות של המוסר, הפסיכולוגיה והאסתטיקה. בדומה לצ'סלב מילוש ולזביגנייב הרברט, שהשפיעו על שירת הדור כולו, זגייבסקי מנסה למצוא את האיזון בין "הזמן הקיומי הגדול" לבין "הזמן ההיסטורי". גישתו אל "הזמן ההיסטורי" עומדת בסימן של מלנכוליה ואלגיה, ואילו "הזמן הקיומי" בא לידי ביטוי בזיקה המנחמת והאוהבת אל אמנות העבר (במוזיקה ובציור) ואל הטבע ביופיו ובסודותיו אבל גם באדישותו לעניינים האנושיים. זגייבסקי כותב לרוב בגוף ראשון, ולא אחת חש הקורא בשיריו את האחדות שבין "האני הלירי" ו"האני הביוגרפי". הוא מרבה לשלב בשיריו את מקַדמי הזמן והמקום של היווצרותם, שהם לרוב מצבים "נורמליים" ומקומות מוכרים לַכֹּל שדווקא בהם מצויים האימה, היופי וההארה (טיסה, ביקור במוזיאון, אֵבל על אדם קרוב, שוטטות ברחוב). על פי רוב שומר המונולוג הלירי של זגייבסקי על אחדות הנושא והמחשבה, המבטיחים לשיר מרכז כובד מבני. פיתוח הנושא בשירים מתאפיין בתנודות שבין המדיטציה והנימה הלירית ההגותית לבין ההתבוננות החושית בעולם. לשני האופנים של קליטת העולם מתלווים, לא פעם, הומור ואירוניה שמשרים כלפי חוץ טון צונן ושכלתני משהו, אבל דומה שגם הם טעוני רגש סמוי. המשורר האמריקאי דֶרֶק וולְקוֹט הגדיר את זגייבסקי כ"מיסטיקן חילוני". הוא עצמו קובע כי השירה היא "חיפוש אחרי הזוהר" מתוך מודעות לצל ולפגום. תמונת העולם העולה מתוך שיריו מורכבת, ויש בה מתח בין נימה מפויסת ופיאור של העולם - ובכלל זה הבלתי נתפס שבו - לבין אירוניה והטלת ספק, בין מעברים ממצבים של הִתעלות והארה לשיגרה, ייאוש ושקיעה. זגייבסקי נולד בשנת 1945 בלבוב (היום מערב אוקראינה, לפנים פולין) וגדל בגְלִיוִיצֶה, לשם עקרו הוריו בתום מלחמת העולם השנייה.לבוב היא גם עיר הולדתו של המשורר זביגנייב הרברט. להיוולד בעיר זו, משמע להתנסות מקרוב בתהפוכות ההיסטוריה, לפי שבין תושביה מצויים אנשים שהחליפו במרוצת חייהם שלושה דרכונים ושלוש תעודות זהות. את הכמיהה המלווה אותו אל עיר אבותיו ביטא זגייבסקי, בין היתר, בפואמה "לנסוע ללבוב" (1985) בספר הנושא שם זה. זגייבסקי למד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה היַגלוֹנית שבקרקוב, שם התגורר עד 1982. משנה זו הוא שהה מחוץ לפולין מטעמים אישיים - תחילה בפריז, ומ־1989 גם בארצות הברית, כמרצה באוניברסיטת יוסטון. היום הוא מחלק את זמנו בין קרקוב שבפולין ושיקגו, שם הוא מרצה.