רעבה לאור

במילים בהירות ומדויקות, מעלה יהודית דריגס

את רוחות בני משפחתה שאבדו בשכחה, או בזמן.
בשיחה עם הוריה, דרך סבתה לנכדה,

מחפשת המשוררת את ביתה בכאב וגעגועים,

ומוצאת תוך כדי כך את קולה השירי.