• אבן חושן

לא מתקרבת לתחנה המרכזית

הגדל

"לא מתקרבת לתחנה המרכזית" הוא הספר השבעים
ושלושה בסדרת פטדה, אבן מאבני החושן.
נדפס בגופן פרנק ריהל על נייר
מונקן פיור מאה וחמישים גרם

 

לא מתקרבת לתחנה המרכזית הוא ספר שירים חדש מאת נילי דגן  בהוצאת אבן חושן, 2013.

כותרתו המעורבת – לא מתקרבת / אך גם לא מתרחקת – מעיד על אופיו המעורב של הספר המהלך בין רשויות:

רשות הרבים ("עיר האהלים נדדה דרומה") שלא נעדר ממנה הד לאירועי הזמנים האחרונים. רשות היחיד ("הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב") שעניינה מחלה, משפחה, אהבה. ושירים מרשות אחרת ("סן וינצ'נזו") רשמי מסע ופנטזיה.

באופן לא לגמרי מקרי, נמצא בשער הראשון גם שיר שכותרתו 'יש עתיד' שנולד זמן רב לפני הבחירות האחרונות, לפני כשנה, אך קלט כנראה את מה שכבר ריחף באוויר.

 

 

יש עתיד

 

כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהֵקִיץ הַקֵּץ.

הָעוֹלָם סוֹפָנִי

וְעוֹלָם חָדָשׁ נוֹלַד

לָבוּשׁ בְּגִ'ינְס וְחֻלְצַת טִי מֻדְפֶּסֶת

כָּתוּב עָלֶיהָ: 'יֵשׁ עָתִיד'.

 

הַבַּיִת הֶחָדָשׁ, הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק שֶׁל הַשָּׁכֵן,

הַמִּשְׁפָּחָה הַחֲדָשָׁה

הַמְּצַפָּה לְךָ.

 

חַיִּים גְּנוּבִים

שֶׁהָיוּ שַׁיָּכִים פַּעַם לְמִישֶׁהוּ אַחֵר.

 

"בספר שיריה השלישי לא מתקרבת לתחנה המרכזית מאתרת דגן את הסדקים שבקיום, רגעים שבירים בחיים, נראים ושאינם נראים, אלה החולפים כהרף עין ואלה העתידים להשאיר בקיעים. כל זאת בלשון משוחררת בלתי כבולה, בהומור ובאירוניה דקה". (עמוס לויתן)

"אין ספק שלמחברת יש כאן יכולת שירית הבוראת תמונות שיר יפות, מטאפורות מרשימות והתנסחות, שתורמות לשיריה את מרחב הבשלות ומרחיבות את החוויה העולה מהם" (אשר רייך)

קדמו לו הספרים: מאחורי המלחמה רואים את הים (2010) , בכל אדם יש ארבעה בנים (2008) בהוצאת אבן חושן.

השיר שעל שמו קרוי הספר לא מתקרבת לתחנה המרכזית מעיד על גישתה המורכבת של הכותבת לבעיית הזרים. מצד אחד הזר חסר הפנים, השרוי בצל, מאיים כביכול על קיומנו, מצד שני כאשר פניו נחשפות מתוך מגע קרוב עמו, הן מתגלות בכל אנושיותן, ואף מעוררות רגש עמוק של קרבה והזדהות.

לא מתקרבת לתחנה המרכזית

 

לֹא מִתְקָרֶבֶת לַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.

כֻּלָּם הוֹלְכִים וְשָׁבִים

שָׁבִים וְהוֹלְכִים.

אֵין לָדַעַת לְאָן לָלֶכֶת.

 

הַשְּׁלָטִים בְּשָׂפָה אַפְרִיקָאִית

מוּסִיקָה מֵהַיַּבֶּשֶׁת הַשְּׁחֹרָה מְנַשֶּׁבֶת בֵּין

בָּתֵּי הַקָּפֶה וּמִתְעַרְבֶּבֶת בְּקֶצֶף הַבִּירָה.

 

בְּבֵית הָאָבוֹת מַאֲכִיל כִּידָן מֵאֶרִיתְרֵאָה                                                        

אֶת אַבָּא.

עֵינָיו הַחַמּוֹת נוֹסְכוֹת רוּם זָהוּב עַל יְמֵי הַדֶּמֶנְזְיָה.

מְפַטֵּם אֶת מִקְטֶרֶת הָעֵץ בְּ"קֶפְּטֶן בְּלֶק"

וּמַגִּישׁ לוֹ לִמְצִיצָה.

 

אַבָּא נִשְׁעָן עַל כְּתֵפוֹ בְּבִטְחָה

פּוֹסֵעַ בְּצַעֲדֵי הֲלִיכוֹן אֶל מִרְפֶּסֶת הָעִשּׁוּן

נוֹשֵׁף אֶל הַשֶּׁמֶשׁ.

   

אֶתְמוֹל נֶעֱלַם שׁוּב.

אֵין לָדַעַת אִם יָשׁוּב.

אַבָּא מְדַדֶּה מֵהַחֶדֶר לַמִּרְפֶּסֶת

מֵהַמִּרְפֶּסֶת לַחֶדֶר

כְּמוֹ צִפּוֹר הָעוֹמֶדֶת עַל עֵץ בְּרוּחַ חֲזָקָה

מְנִיעָה רֹאשָׁהּ מַעְלָה וּמַטָּה.

 

כֻּלָּם הוֹלְכִים וְשָׁבִים

שָׁבִים וְהוֹלְכִים.

אֵין לָדַעַת לְאָן לָלֶכֶת.

 


על נילי דגן

נילי דגן (1953) משוררת ישראלית ויזמת פרויקטים לשירה, המשתפת פעולה עם יוצרים, משוררים, מוזיקאים, שחקנים, צלמים ואמנים פלסטיים.

בשנת 2012 הקימה דגן את האתר של נילי דגן המוקדש לשירה ישראלית עכשווית במסגרתו יזמה את סופ"ש שירה, במת שירה מרכזית באתר, המהווה אנתולוגיה רחבה, מקיפה ומגוונת לשירתם של משוררים צעירים וותיקים כאחד.

עם קרוב לשישים אלף כניסות, נכון לתחילת 2013, הפך האתר למקום עדכני לצריכת שירה ברשת, המאפשר לקהל הקוראים להתרשם משירה באמצעים אינטראקטיביים ולנוחיותם אינדקס המאגד עד כה כמאה וחמישים משוררים המתארחים באתר.

www.nillydagan.com


שיתוף פעולה בין האתר של נילי דגן למדורי הספרות בעתונות הכתובה, הוליד מדור חדש בכתב העת "עיתון 77" – מבחר מסופ"ש שירה.

בשנת 2011 יזמה את פרס פסח מילין ז"ל, תחרות שירה למשוררים בראשית דרכם המתקיימת בחסות איגוד כללי של סופרים בישראל.

דגן החלה לכתוב שירה בשנת 2005, שיריה פורסמו במוספים ספרותיים ובכתבי עת: "ידיעות אחרונות", עיתון "הארץ", "ישראל היום", "מאזניים", "שבו", "גג", ו"עיתון 77".

ספר שיריה הראשון  "בכל אדם יש ארבעה בנים" – פרויקט אמנותי ייחודי בארבעה ממדים: שירה, תרגום, מוסיקה וקריאה בליווי תקליטורים בהפקת דודו אלהרר – ראה אור בעברית ובאנגלית בהוצאת "אבן חושן" 2008.

הספר הופיע גם במהדורה מצומצמת עם מגזרת המתכת "רביעייה" מאת דוד גרשטיין בעיצוב עידו אגסי. היצירה נבחרה להיות מוצגת בין ספרי האמן המיוחדים בשדרת מעצבי הספרים של יריד הספרים ה-60 בפרנקפורט, אוקטובר 2008.

בספר שיריה השני "מאחורי המלחמה רואים את הים" משתפת דגן פעולה עם הצלם גדי דגון ביצירת השתקפות כפולה של מושאי שיריה. שירתה מצלמת פיסות מציאות ומתרגמת אותן מבלי משים לאירועים בעלי משמעות. מלחמה, אבדן, מחלה, ידידות, נסיעה, היזכרות, עליצות החיים. הספר ראה אור בהוצאת "אבן חושן" 2010. 




לדחות את המחר

 

 יוסף כהן אלרן |  אתר Nwes1

האם נוכל לדחות את המחר? להרחיק את היום המאיים שיבוא? להאט את היום שאנו נתונים בו? לעשות צעד אחד קדימה ושניים אחורה בזמן? אולי כמו שעושים שחזור לאחור לתאריך שחלף במחשב, משיבים אותו למצב שהיה נכון לנו יותר, בטרם השתבשו לנו הדברים? כלומר החיים?

בספרה החדש של נילי דגן, "לא מתקרבת לתחנה המרכזית" נראה, לפחות לפי התחושה שנצברה בי מדף לדף, כי אכן יש חיפוש כזה, תהִייה כזאת, אפילו רצון כזה. תחושות כאלה אכן מתקיימות אצלנו, בני האדם. לרצות לעשות את הזמן אלסטי ולמתוח אותו, להשהות את המחר. שאם הוא טוב יותר ואם הוא טוב פחות, הרי היום הנוכחי בכל זאת בטוח במה שיש בו. הנה כך באה ורובצת על הדפים מועקה שמנסה ואולי לא באמת מנסה להיות שקופה. כי לא בה מדברים. מדברים בדברים שגורמים לה לבוא

זהו ספר שיריה השלישי של נילי דגן, (הפקת יוקרה נוספת של הוצאת "אבן חושן" שיודעת לכבד יצירה), וכתיבתה בלתי מתייפה אל החיים כמו שהיא בלתי מתחנפת אל הקוראים. אם בספרה הקודם, "מאחורי המלחמה רואים את הים", היו קרני שמש חיוורות שנפלו על דשא או אופניים בחצר לצד מה שכואב והייתה מאחורי הדברים תקווה כלשהי, אם כי לא מובטחת, הרי שכאן יש בעיקר אירועים ושל מלחמת קיום, פיזי או רוחני. זאת כתיבה דעתנית שעל-אף שהמובא בה מוגש בלי התפרצות, כמצוותה של מלאכת האיפוק, הרי הדברים מובנים ופורצים מתוך השורות ואפשר לחוש את הדאגה שמאחורי המילים. איפוקן של אלה מעיק עוד יותר

לֹא מִתְקָרֶבֶת לַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.
כֻּלָּם הוֹלְכִים וְשָׁבִים
שָׁבִים וְהוֹלְכִים.
אֵין לָדַעַת לְאָן לָלֶכֶת.
הַשְּׁלָטִים בְּשָׂפָה אַפְרִיקָאִית
מוּסִיקָה מֵהַיַּבֶּשֶׁת הַשְּׁחוֹרָה מְנַשֶּׁבֶת בֵּין
בָּתֵּי הַקָּפֶה וּמִתְעַרְבֶּבֶת בְּקֶצֶף הַבִּירָה.
)
מתוך "לא מתקרבת לתחנה המרכזית" עמ' 14)

כמו תמונה מסרט אפל, ונכון עשתה נילי דגן כאשר בחרה בכותרת השיר הזה ככותרת לספר כולו. מהותו דומה למהות החיים שזורמים ביום-יום שלנו, לפחות ביום-יום שזורם בספר, וכנראה בְּצַד שאנחנו לא אוהבים של יומנו. יש בתחנה המרכזית - המחשבה הולכת הישר אל זו הישנה של תל אביב - רחש של בְּלִיל זר שהמחברת מתרחקת ממנו כי זה אינו שייך לעולמה, לעולמנו. ההתרחקות משם יכולה להרחיק אותו לפחות באופן חלקי מהתודעה שלנו. והבלִיל הזה ששם הולך ושב בחוסר מעש, בבטלה מנוונת, מתסכלת, מרעיבה ויוצרת נואשות וזעם. נואשות של אנשים תועים חסרי בית, חסרי עם, חסרי מדינה, זעם של רעב. כל זה הופך להיות דבר שקיים ואינך יודע איך לרצות בו, כי הנך זקוק לפחות לחלק ממנו, לאותם עובדים זרים שלב האנשים לא רוצה בם ממיני סיבות, אך נזקקים להם. נזקקים להם כפרטים. נזקקים להם מעט גם כמדינה. לא רוצים להזדקק להם כעם.

בְּבֵית הָאָבוֹת מַאֲכִיל כִּידַן מֵאֵרִיתְרֵיאָה
אֶת אַבָּא.
עֵינָיו החַמות נוֹסְכוֹת רוּם זהוּב עַל מֵי הַדֶמֶנְצְיָה.
מְפַטֵּם אֶת מִקְטֶרֶת הָעֵץ בְּ"קַפְּטֶן בְּלֶק"
וּמַגִּישׁ לוֹ לִמְצִיצָה.

אַבָּא נִשְׁעַן עַל כְּתֵפוֹ בְּבִטְחָה
פּוֹסֵעַ בְּצַעֲדֵי הַלִיכוֹן אֶל מִרְפֶּסֶת הָעִשּׁוּן
נוֹשֵׁף אֶל הַשֶּׁמֶשׁ.
)
מתוך "לא מתקרבת לתחנה המרכזית", עמ' 15)

האב נעשה תלוי במי שהולך ושב, כי על-אף היותו כזה הוא יודע לתת לו כתף בטוחה, תומכת. אבל הוא אחד מאלה שהולכים ושבים ושוב הולכים, ואולי איננו רוצים לדעת לאן הם הולכים ומאין הם שבים. היחס דו-ערכי למכביר. שלנו כמו שלהם. הם נזקקים לנו בהיותם פרטים. ספק אם נזקקים לנו כמדינה, לא נזקקים לנו כעם. ואנו, למה לנו כתף זרה שעליה אבינו היקר ימצא את ביטחונו להישען? ולמה שפה זרה? למה כתף שאנחנו נאלצים לחיות אתה ולפתע היא נעלמת? והיכן אפשר למצוא את הכתף הזאת בפעם הבאה? האם בתוך המהומה והכאוס והזרות והניכור של אותה תחנה מרכזית, בתוך אותו אזור שנעשה נטע זר ומוזר שאין רוצים להתקרב אליו? בוודאי לא להיות חלק ממנו?

אֶתְמוֹל נֶעֱלַם שׁוּב.
אֵין לָדַעַת אִם יָשׁוּב.

אַבָּא מְדַדֶּה מֵהַחֶדֶר לַמִּרְפֶּסֶת
מֵהַמִּרְפֶּסֶת לַחֶדֶר
כְּמוֹ צִפּוֹר הָעוֹמֶדֶת עַל עֵץ בְּרוּחַ חֲזָקָה
מְנִיעָה רֹאשָׁהּ מַעְלָה וּמַטָּה
)
מתוך "לא מתקרבת לתחנה המרכזית" עמ' 15)

אבל לא רק מן האילוץ הזה היא רוצה להתרחק, אלא מכול סוג של כאוס אפשרי. גם אל המחשבה על יום המחר היא חוששת להתקרב, והיא מעדיפה לדחות אותה. ואם נִצָּמד לאב הזקן שזקוק לאותה עזרה של סוף הדרך, הרי שהיא מרחיקה את מחשבתה מיום המחרת על כל מה שהוא עלול להביא עמו. כי הציפייה הבלתי מענגת בעליל והצפויה למדיי למה שיום המחר יביא מולידה את הדאגה ואת הדילמה הגדולה. דילמה של מי להיות, מה להיות, איך להיות, היכן להיות. ואם כך איך אפשר למצוא מעט ביטחון?

וְחוּץ מִזֶּה נוֹתְרָה הַשְּׁאֵלָה
מָה יִהְיֶה בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי.
אֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים
"
לָנוּ זֶה לֹא יִקְרֶה"
וְגַל פּוֹרֵץ דֶּרֶךְ הַדֶּלֶת
נוֹשֵׂא אוֹתָם
אִתּוֹ
)
מתוך "לנו זה לא יקרה", עמ' 9)

ברור שהשורות האלה מקשרות מיד את המחשבה לשיטפונות העזים ביותר ממקום אחר בעולם, שתקפו ובלעו חיים ורכוש בחטף. אך שורות אלה הן בהחלט גם משל למחטפי חיים שונים, מלאים או חלקיים, כאשר קם אדם בבוקר ומוצא שיש כתם בשמש שזרחה למעלה והכתם נופל עליו. זה יכול להיות הוא עצמו, זה יכול להיות מי שיָקר לו. זה יכול להיות חלק מחייו או מחיי אותו אחר שלו. בכל מקרה הדבר משנה את חייו ומסיט אותם, והם נעשים שונים ולא נוחים ולא במעט זרים לו. הוא ינסה להניח בצד את המועקה, אולי להתפצל לשני קווי חיים, אך אם כן הופכים אלה מיום ליום למעין הזיה.

אָמְרוּ לִי שֶׁחֲלוֹמוֹת אֵינָם נִתָּנים לְרִסּוּן
בְּאֵיזוֹ זְכוּת תֹּאמַר לוֹ שֶׁחֲלוֹמוֹתָיו חָסְרֵי שַׁחַר?
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טֵרוּפִים עָבָר
מַקְפִּיד לְהַסְתִּיר אֵת הָעֹנֶג שֶׁבַּשִּׁגָּעוֹן.

הִתְעוֹרֵר אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים
לְחָייִם שֶׁלְּתוֹכָם הוּרדַם,
מְחַבֵּק בְּרֶגֶשׁ אֵת הָאָחוֹת שרָכְנה אֵלָיו.

"
רְאִיתִיךְ חוֹלֶפֶת בְּמִסְדְּרוֹן, מְצִיצָה בָּנוּ בַּחֲשַׁאי",
אָמַר לִי.
חָשׁ נָבוֹךְ. "הֲרֵי לֹא הָיִיתִי כָּאן", הֵשַׁבְתִּי
"
הַכֹּל מַמָּשִׁי", פָּסַק, פּוֹתֵחַ חַלּוֹן לְדִיּוּן מְמוּשָׁךְ.
)
מתוך "הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב", עמ' 20)

הנה כך באה התפילה בכותרתו של השיר הזה. תפילה ובקשה שיידחה יום המחר, ומה שצפוי לבוא, אנא אל יאוץ להגיע. אבל יש בזה גם קורטוב של נחמה על כך שעדיין נותר לנו זמן. ממש כמו שאנחנו יודעים את סופנו, משלימים עם העובדה המצערת הזאת והמוזרה שמתקיימת נגד כל מה שהחיים בונים בנו: לרצות את החיים עצמם. כי נסיגתו והתכלותו של הגוף נוגדות את הדעת, אלא שאנחנו יודעים כי אין בידינו לשנות את עובדת ההתכלות הזאת ורק מבקשים: לאט, אנא לאט

ארבעה שערים בספר: "עיר האהלים נדדה דרומה" (על קַיִץ המחאה), "הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב" (על יראת המחר), "סתיו אחרון" (על זקנה ופגע) ו"סן וינצ'נזו" (על מקום אחר). ארבעה שערים שלכאורה יש בכל אחד מהם משהו שונה. כי מהות כל חלק מתרכזת בנושא אחר או בדמות אחרת. אך הנה עובר חוט השני בין ארבעת השערים ושוזר אותם, הופך אותם למעין סאגה של תחושות. כי יש המשכיות של משהו שגורר עוד משהו, של משהו שקדם לו משהו: ממחאת התקווה לדאגת המחר, בואו של הקץ והבריחה למקום אחר. אפשר לומר שהיה תהליך טבעי במעבר הזה של השערים, אבל כך או כך אין לי ספק, כמו שאין ספק בכישרונה של גברת דגן ובכוח הנגיעות שלה, שלא הניחה לסדרם להיות מקרי

עַל כָּל גִּבְעָה יֵשׁ בַּיִת
אַרְבַּע עִזִים שׁוֹעֲטוֹת אַחֲרֵי רוֹכֵב אוֹפַנַּיִם
אִכָּרָה מְרַסֶּנֶת צִמְחִיָּה שׁוֹפַעַת
שִׂמְלָתָהּ, נְקֻדָּה שְׁחוֹרָה
בְּיוֹם בָּהִיר.

  •  

קִיר אֲבֵלִים.
כְּבִיסָה מְטַפְטֶפֶת עַל פִּרְחֵי לִילְיָה וְרֻדִּים
מֻדְפָּסִים עַל מוֹדָעַת אֵבֶל
לְזִכְרָהּ שֶׁל סֶנְיוֹרָה מְרָיָה פֶרִינִי לוֹפִי
)
פִּרְחֵי לִילְיָה וְרֻדִּים
שֶׁהָיִיתִי נֶחְבֶּאֶת בֵּין עֲלֵיהֶם
בְּקִפְּלֵי שִׂמְלָתֵךְ
אִמָּא(

  •  

סְלָעִים מַשְׁחִירִים אֶת הַמִּפְרָץ
יָרֵחַ נָמוּךְ בּוֹלֵעַ
דְּלִי שֶׁנִּשְׁכַּח.
)
מתוך "סן וינצ'נזו", קטעים 2, 5, 6, עֲמָ' 51-49)

והנה מתעוררת השאלה הצפויה: האם המקום האחר שונה בהרבה? או שמא לא, אבל הוא אחר ולא נוגע? מרחיק מן האישי והפרטי ליום, לשעה, לרגע? חוִויתי נגיעות כאלה גם בספר הקודם, וכך בא ספר זה, לשיטתי, ומציב עצמו כהמשכו של "מאחורי המלחמה רואים את הים", כאשר הנגיעה באישי גוברת כאן

אומר כך, וזו כמובן דעתי ותחושתי שלי ואל נשכח שזו דעת יחיד, הבנה ופרשנות שכבר אין לכותבת שליטה עליהן: מי שמחפש לקרוא אופטימיות מתעתעת לא כאן מקומו, אך מי שרוצה את אמת החיים ללא התייפייפות יבוא ויקרא ואולי אף יזדכך. הלא זה מה שעושָה לא פעם אמנותו של האמן לַאמן; יקרא וידע שאחרי הכול יש את קבלת הגורל, יהיה אשר יהיה, ידוע ככול שהוא ידוע. אולי דווקא ההבנה שמה שיהיה הוא שיהיה תצליח לייצב את לבו, תרגיע את גופו, תניח את דעתו - אבל זאת עלולה להיות, בה-בעת, גם מעין בועה של אין זמן, של אין מקום, ורק אור שמש מלא סנוורים ומאפיל שיאלץ אותו לעצום את עיניו.

אֲנָשִׁים יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת עַל הַחוֹף
לְהֵרָאוֹת רְגוּעִים לְגַמְרֵי.
אַךְ לְבָם דּוֹהֵר בֶּחָזֶה בִּמְהִירוּת שֶׁל סַרְטָנִים
שֶׁהִתְמוֹטְטָה מְחִלָּתָם.

לִרְגָעִים בִּנְקֻדָּה בָּהּ נֶעֱלַם הַזְּמַן
מַשְׁחִיר הָעוֹלָם לְנֶגֶד עֵינַי.
גּוֹרָל יָדוּעַ מֵרֹאשׁ מַסְדִיר
אֶת הַנְּשִׁימוֹת.
("על החוף", עמ' 43)

זה כך, לאחר הכול. ואני נוטה להאמין בדטרמניזם הרך, שבו פנקסו של אלוהים אכן פתוח והוא המכַוֵון, אבל לא פעם יכולה היד לרשום איך היא עושה את דרכה. לרשום על-פי דרכה. המקרו תמיד שלו, המיקרו יכול להיות שלנו. וגם זה, בלית ברירה, יכול להיות הרבה.

לקריאה באתר לחץ כאן

 


 

ביקור בית עם המשוררת נילי דגן: לא מתקרבת לתחנה המרכזית / שירים חברתיים לצד שירים של התמודדות עם מצב של חוסר אונים


המשוררת נילי דגן החלה לכתוב שירה בשנת 2005. השיר שעל שמו קרוי ספרה השלישי 'לא מתקרבת לתחנה המרכזית' מעיד על גישתה המורכבת לבעיית הזרים. מצד אחד הזר חסר הפנים, השרוי בצל, מאיים כביכול על קיומנו, מצד שני כאשר פניו נחשפות מתוך מגע קרוב עמו, הן מתגלות בכל אנושיותן, ואף מעוררות רגש עמוק של קרבה והזדהות.

כותרתו המעורבת – לא מתקרבת / אך גם לא מתרחקת – מעיד על אופיו המעורב של הספר המהלך בין רשויות: רשות הרבים ("עיר האהלים נדדה דרומה") שלא נעדר ממנה הד לאירועי הזמנים האחרונים. רשות היחיד ("הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב") שעניינה מחלה, משפחה, אהבה. ושירים מרשות אחרת ("סן וינצ'נזו") רשמי מסע ופנטזיה. באופן לא לגמרי מקרי, נמצא בשער הראשון גם שיר שכותרתו 'יש עתיד' שנולד זמן רב לפני הבחירות האחרונות, לפני כשנה, אך קלט כנראה את מה שכבר ריחף באוויר.

שם: נילי דגן

גיל: 60

סטטוס: נ+3

מגורים: אילת/הרצליה

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר לא מתקרבת לתחנה המרכזית, שירים, בהוצאת אבן חושן, 2013

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך?"המקום בו שורה עלי הכתיבה הוא כשאני במעברים.  במהלך נסיעות, טיולים, נופים חדשים, אני 'מצלמת' את פיסות המציאות ומתרגמת אותן למילים ההופכות לשיר. "על כל גבעה יש בית./ ארבע עיזים שועטות אחרי רוכב אופניים/ איכרה מרסנת צמחיה שופעת/ שמלתה, נקודה שחורה ביום בהיר".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "הכל החל בהלוויה של נעמי שמר, ביוני 2004. צפיתי בהופעתו של דודו אלהרר ששר את ארבעת השירים שנעמי ציוותה לו, ומצאתי את עצמי חורזת פזמון ושולחת לו. הוא קרא את השיר בתוכנית בגלי צה"ל בשלושים לזכרה, השיר הולחן ומשם הכל התחיל להתגלגל. מפזמונים עברתי עם הזמן לכתיבת שירה, אהבת השירה החזירה אותי לספסל הלימודים, לאוניברסיטה ובמקביל לסדנאות שירה".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? השירים בספר נכתבו בשנת 2012 ובקיץ 2011. השיר 'יש עתיד' המופיע בפתחו של הספר נולד זמן רב לפני הבחירות האחרונות, אך קלט כנראה את מה שריחף באוויר".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את ספר שיריה של שולמית אפפל  'פחות מאמת אין טעם לכתוב', את 'מאות' קטעי פרוזה פיוטית של רפי וייכרט, את ספר שיריו של פאול צלאן 'תפנית נשימה' , את ספר שיריו של אשר רייך 'חומר נפש', ואת "כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת" של ישראל אלירז".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "יש משוררים אחדים שאני חוזרת וקוראת שוב ושוב. ברטולד ברכט, פרננדו פסואה. לפני שנים הייתי ממעריצותיה של ויסלבה שימבורסקה. אני זוכרת כשהגעתי לראשונה לביקור במשרד 'קשב לשירה' לפגישה עם רפי וייכרט , הודעתי לו שאני מתכוונת להיות ויסלבה שימבורסקה! הוא חייך ואמר לי: כאן לא פולניה…".

איזה ספרים קראת בילדותך? "התחלתי לקרוא בגיל חמש וכשנגמרו הספרים בבית ביקשתי מאמא לרשום אותי לספריה העירונית. לאחר מאבק ממושך הסכים הספרן לקבל ילדת גן . זכורים לי במיוחד ספרי ההרפתקאות כמו יד הנפץ, אי המטמון, 80 אלף מיל מתחת למים, כלבם של בני בסקרויל".

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "אקח את אחד מספריו של הסופר הרוקי מורקמי, 'ערבה עיוורת, עלמה נמה' או אולי את ספרו 'לרקוד לרקוד לרקוד' (אחליט רגע לפני היציאה לאי הבודד)  את ספר סיפוריו הנהדר של גונן נשר 'לעוף כמו בוב בימון' , ואת 'עור התוף של הלילה', ספר שיריה המופלא של טלי עוקבי".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון?  "זה ספר שירי השלישי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "לספר אופי מעורב. השער הראשון עוסק בשירים חברתיים, ושער הרביעי בשירי מסע, אך ליבו של הספר בפרק השני "הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב" המביא סיפור אישי. את כתיבת שירי "הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב" ליוותה מחלתו ושיקומו של בעלי. אלה שירים של התמודדות עם מצב של חוסר אונים מול אפשרות שאהוב יכול להילקח מאתנו  פתאום.  "…אין בטחון. בכלום. לנשום עוד נשימה. לאכול עוד ארוחה. בכל רגע, הרגע הבא…".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן, כתבתי ספר שירי ילדים 'ילדה של פעם', משולב בצילומים של פעם, על תקופת ילדותי, הפורמט מיוחד מיועד לגדולים והשירים וקטעי הקישור לגדולים ולקטנים גם . הגדולים יקראו בו ויזכרו בחוויות קטנות שלהם כילדים של פעם, והילדים ישבו בנחת עם סבתא, סבא או עם אמא ואבא, ויאזינו לקריאה ולסיפורים שמאחורי השירים".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "לנבוע ממקום אמיתי".

משפט סיכום: "אין צורך להרגיש את ידו של הזולת כדי לגעת בו".

 

נילי דגן – ספרים

בכל אדם יש ארבעה בנים, הוצ' אבן חושן, 2007

מאחורי המלחמה רואים את הים, הוצ' אבן חושן , 2010

לא מתקרבת לתחנה המרכזית, הוצ' אבן חושן, 2013

 

שירים מתוך 'לא מתקרבת לתחנה המרכזית':  

 

יש עתיד

כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהֵקִיץ הַקֵּץ.

הָעוֹלָם סוֹפָנִי

וְעוֹלָם חָדָשׁ נוֹלַד

לָבוּשׁ בְּגִ'ינְס וְחֻלְצַת טִי מֻדְפֶּסֶת

כָּתוּב עָלֶיהָ: "יֵשׁ עָתִיד".

 

הַבַּיִת הֶחָדָשׁ, הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק שֶׁל הַשָּׁכֵן,

הַמִּשְׁפָּחָה הַחֲדָשָׁה

הַמְּצַפָּה לְךָ.

 

חַיִּים גְּנוּבִים

שֶׁהָיוּ שַׁיָּכִים פַּעַם לְמִישֶׁהוּ אַחֵר.

 

לנו זה לא יקרה

וְחוּץ מִזֶּה, נוֹתְרָה הַשְּׁאֵלָה

מַה יִּהְיֶה בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי.

אֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים

"לָנוּ זֶה לֹא יִקְרֶה"

וְגַל פּוֹרֵץ דֶּרֶךְ הַדֶּלֶת

נוֹשֵׂא אוֹתָם

אִתּוֹ.

 

אֲחֵרִים נֶאֱחָזִים בְּצַמְּרוֹת עֵצִים

רַק הַטַּבָּעוֹת בְּגֶזַע הָעֵץ

מְעִידוֹת עַל חֲלֹף הַזְּמַן.

 

אֲסוֹנוֹת מְצֻלָּמִים מִתְרַבִּים

כְּמוֹ אַרְנָבוֹת לְלֹא אָזְנַיִם.

 

כְּדַאי שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ אֶזְרָחוּת נוֹסֶפֶת

חֶשְׁבּוֹן בַּנְק בְּאֶרֶץ זָרָה

לַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי

 

לנו זה לא יקרה

 

וְחוּץ מִזֶּה, נוֹתְרָה הַשְּׁאֵלָה

מַה יִּהְיֶה בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי.

אֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים

"לָנוּ זֶה לֹא יִקְרֶה"

וְגַל פּוֹרֵץ דֶּרֶךְ הַדֶּלֶת

נוֹשֵׂא אוֹתָם

אִתּוֹ.

אֲחֵרִים נֶאֱחָזִים בְּצַמְּרוֹת עֵצִים

רַק הַטַּבָּעוֹת בְּגֶזַע הָעֵץ

מְעִידוֹת עַל חֲלֹף הַזְּמַן.

 

אֲסוֹנוֹת מְצֻלָּמִים מִתְרַבִּים

כְּמוֹ אַרְנָבוֹת לְלֹא אָזְנַיִם.

 

כְּדַאי שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ אֶזְרָחוּת נוֹסֶפֶת

חֶשְׁבּוֹן בַּנְק בְּאֶרֶץ זָרָה

לַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי

 

בשדרה

 

1.

הַצְּפִיפוּת כָּאן אֲיֻמָּה.

שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מַסְפִּיק

לְשׁוּם דָּבָר.

מוֹחִים עַל הַנֵּטֶל, עַל הַהֶטֵּל

רוֹמְסִים עָלִים כְּמוּשִׁים.

אֵלֶּה שֶׁיְּשֵׁנִים כָּאן הַיּוֹם

מִתְחַלְּפִים בַּאֲחֵרִים מָחָר.

 

אוֹסְפֵי הַזֶּבֶל מִתְקָרְבִים –

הַשְׁגִּיחוּ עַל הַצִּיּוּד!

אַתָּה יָכוֹל לְהִתְמוֹדֵד עִם הַכֹּל

חוּץ מֵהַמַּבָּט הַזֶּה בָּעֵינַיִם.

 

2.

עֵץ שֶׁנָּפַל פּוֹצֵעַ אֶת הַנּוֹף

מַזְעִיקִים עֶזְרָה רִאשׁוֹנָה

אַתָּה מִתְרַוֵּחַ עַל סַפָּה דְּהוּיָה

נַעֲלֶיךָ הַחוּמוֹת גְּבוֹהוֹת

מַבְלִיטוֹת אֶת יְמֵי הַצּוֹם.

אֵין צֹרֶךְ לִשְׂרֹךְ שְׂרוֹכִים

הַמַּאֲבָק בְּמֶרְחַק פְּסִיעָה.

(אֲנִי תּוֹהָה אִם יֵשׁ לִי מָקוֹם

בַּפִילוֹסוֹפְיָה הַחֲדָשָׁה שֶׁלְּךָ.)

 

נָעִים לְהַרְגִּישׁ חֵלֶק מִמַּשֶּׁהוּ.

הָעִיר בּוֹדֵדָה לִפְעָמִים.

3.

 

עַל הָאֹהֶל מִמּוּל תָּלוּ שִׁיר שֶׁל בְּרֶכ

"כְּשֵׁם שֶׁלֶּחֶם יוֹמְיוֹמִי נָחוּץ,

כָּךְ צֶדֶק יוֹמְיוֹמִי נָחוּץ,

נָחוּץ אֲפִלּוּ פְּעָמִים אֲחָדוֹת בְּיוֹם".

 

שְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת

מִישֶׁהוּ רָעֵב נֶעֱצַר לִקְרֹא

וְקוֹרֵא שׁוּב וְשׁוּב.

4.

 

הַמִּקְלַחַת מְלֵאַת אֵדִים.

אִם תִּכְתֹּב שִׁיר עַל זְגוּגִית הַחַלּוֹן

הַמַּשְׁקִיפָה אֶל הָרְחוֹב הַקַּר,

אוּלַי מִישֶׁהוּ יַעֲצֹר לִקְרֹא

(לְשֵׁם כָּךְ נִדְרָשׁ לְהִתְאַמֵּן בִּכְתַב רְאִי.)

עוֹד רֶגַע תַּחְדֹּר רוּחַ מִבַּעַד לַסְּדָקִים

תַּרְחִיב אֶת הַמִּלִּים

וְהַשָּׁמַיִם יִתְבַּהֲרוּ.

 

 

גַּם כָּעֵת הָעוֹנוֹת מִתְחַלְּפוֹת

בִּמְעַרְבֹּלֶת עָלִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת.

עִיר הָאֹהָלִים נָדְדָה דָּרוֹמָה

וּבַקַּיִץ תִּנְדֹּד בַּחֲזָרָה

בְּכָל דּוֹר יֵשׁ דּוֹר חָדָשׁ

וְהַשְּׁאֵלוֹת פְּתוּחוֹת.

 

לא מתקרבת לתחנה המרכזית

 

לֹא מִתְקָרֶבֶת לַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.

כֻּלָּם הוֹלְכִים וְשָׁבִים

שָׁבִים וְהוֹלְכִים.

אֵין לָדַעַת לְאָן לָלֶכֶת.

 

הַשְּׁלָטִים בְּשָׂפָה אַפְרִיקָאִית

מוּסִיקָה מֵהַיַּבֶּשֶׁת הַשְּׁחֹרָה מְנַשֶּׁבֶת בֵּין

בָּתֵּי הַקָּפֶה וּמִתְעַרְבֶּבֶת בְּקֶצֶף הַבִּירָה.

בְּבֵית הָאָבוֹת מַאֲכִיל כִּידָן מֵאֶרִיתְרֵאָה                                                        

אֶת אַבָּא.

עֵינָיו הַחַמּוֹת נוֹסְכוֹת רוּם זָהוּב עַל יְמֵי הַדֶּמֶנְצְיָה.

מְפַטֵּם אֶת מִקְטֶרֶת הָעֵץ בְּ"קֶפְּטֶן בְּלֶק"

וּמַגִּישׁ לוֹ לִמְצִיצָה.

 

אַבָּא נִשְׁעָן עַל כְּתֵפוֹ בְּבִטְחָה

פּוֹסֵעַ בְּצַעֲדֵי הֲלִיכוֹן אֶל מִרְפֶּסֶת הָעִשּׁוּן

נוֹשֵׁף אֶל הַשֶּׁמֶשׁ.

אֶתְמוֹל נֶעֱלַם שׁוּב.

אֵין לָדַעַת אִם יָשׁוּב.

 

אַבָּא מְדַדֶּה מֵהַחֶדֶר לַמִּרְפֶּסֶת

מֵהַמִּרְפֶּסֶת לַחֶדֶר

כְּמוֹ צִפּוֹר הָעוֹמֶדֶת עַל עֵץ בְּרוּחַ חֲזָקָה

מְנִיעָה רֹאשָׁהּ מַעְלָה וּמַטָּה.

 

כֻּלָּם הוֹלְכִים וְשָׁבִים

שָׁבִים וְהוֹלְכִים.

 

אֵין לָדַעַת לְאָן לָלֶכֶת.

 

לקריאה באתר לחץ כאן



  


על הספר באתר של נילי דגן לחץ כאן

מחיר קטלוגי: 74.00 ש"ח
מחיר באתר: 59.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד