להרגיז מישהו חסר משמעות

"להרגיז מישהו חסר משמעות" הוא הספר

החמישי בסדרת ספרי הפרוזה / מקור

"נֹפֶךְ" – אבן מאבני החושן. הספר

נדפס אופסט בגופן "פרנק

-ריהל" על נייר קרם
90 גרם

"להרגיז מישהו חסר משמעות" הוא קובץ של מיניאטורות דקות על אהבות קטנות והחמצות גדולות. הסיפורים נכתבו כמו דרך עדשת מצלמה – חדים, גבישיים וממוקדים בקיומם האבסורדי ומכמיר הלב, הקומי והטראגי בו-זמנית של גיבוריהם: יחידים, זוגות ובני משפחה.

קסם הסיפורים טמון בשפה המיוחדת ובוויזואליות שלהם. הם מסופרים בקריצה, בעקיצה, בהומור שהוא לרוב שחור, כואב, אבל גם מלא חמלה.

יונה, שהוריה גונבים לה את ההצגה במותם; זוג הנגנים, המבטאים את תשוקתם בנגינה בעירום מול קהל; יודה הקצב, שירדנה אשתו מקלקלת לו את הרושם ביופייה הפרוע; קלמן, שרעייתו לועגת לספר שיריו; ונעמי, הנוקמת את נקמתה באהובה-לשעבר בדייקנות נטולת רחמים, אלה הן רק חלק מן הדמויות המאכלסות את הספר הזה.

גיבוריה של המספרת חיים בעולם שיש בו רגעי התאהבות ותקווה, אך פעמים רבות מדי הם מתאיינים, מותירים אחריהם תהייה ותוהו.

גם הפנטסיה היא סוג של מפלט בעולם זה. אבל כמו הנקם, או יצירת האומנות, כוחה מוגבל.

הנחמה, כך נדמה מן הקריאה כאן, היא מעצם התנועה, מעצם החתירה לאושר והכמיהה לאהבה.

אילן שיינפלד

חנה רוזנטל, חיפאית, צלמת, עיתונאית לשעבר בעיתון "על  המשמר", ועיתון "הארץ".
לימדה ספרות ודרמה בחטיבת הביניים ליאו בק בחיפה.

זהו סיפרה הראשון הרואה אור. זכתה במלגה מקרן תרבות חיפה.

הבאנו ביכורים עם חנה רוזנטל

חנה רוזנטל, שהיתה מורה עיתונאית וצלמת, חלמה כל החיים לכתוב, וכתבה את ספרה הראשון "להרגיז מישהו חסר משמעות" בזהירות, בדיוק ובמעט מילים, ממש כמו שמצלמים תמונה

Ynet | 18/8/2011

חנה רוזנטל, שפרסמה לאחרונה את ספרה הראשון "להרגיז מישהו חסר משמעות", הגיעה לכתיבה אחרי שנים של לימוד כתיבה עיתונאית וצילום. "בצילום צריך לדעת פְרֶיים", היא מספרת, "מה נכנס ומה לא נכנס. אולי בגלל זה גם הסיפורים שלי מאוד ממוקדים. כל מילה נבחרה בדקדקנות אמיתית. כמעט לא יקרה שמילה תחזור פעמיים".

מדוע כתיבה?

"תמיד אמרו לי שאני צריכה לכתוב. מאז שהייתי צעירה. הייתי מורה לספרות ודרמה ובמשך שנים לא כתבתי. רק בעיתון. בסוף זה קרה".

על מה הספר שכתבת?

"הספר לא עוסק בנקודות שמסכמות את החיים, אלא במקרים שדרכם ניתן לראות איך עברו החיים. יש מוות בסיפורים, אבל יותר מעניין אותי מה קרה לדמויות בין הלידה לבין המוות. כל סיטואציה בסיפורים היא בעצם חיים שלמים למרות שזה מקרה יחיד". 

איך בחרת בשם הספר?

"הספר נקרא על שם אחד הסיפורים בקובץ, שהוא סיפור על בחורה שמנסה להתאבד ולא מצליחה. מצד אחד הסיפור מצחיק, אבל מצד שני - ממש לא. הבחורה הזאת, כל ההתאבדות שלה היא ניסיון להעניק לעצמה משמעות".

מהו המקום שהיית רוצה לכתוב בו?

 "כרגע חדר הכתיבה שלי הוא מאוד נוח וטוב. יש לי מוזיקה, אין טלוויזיה, יש לי שולחן יפה, והחדר הוא מצוין. אני חושבת שאולי הייתי מנסה לנסוע לבד למקום כמו טוסקנה. אבל כעת המקום הזה הוא טוב לי. יש ספרים על ידי. אולי באמת יום אחד אסע למקום אחר, אולי לעיירה קטנה בצרפת".

 מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

"אין לי תשובה חד משמעית, כי אני רוצה לשמוע את דעתם של כל הקוראים, הייתי שמחה אם מוזיקאי היה אומר לי משהו על הספר, או צייר. יש בו מוזיקה ויש בו ויזואליות מקצבית. הייתי רוצה ששחקן יקרא את הסיפורים האלה, כי הם מקבלים חיים כשמקריאים אותם".

על איזה ספר ילדים גדלת?

"אני ילדה תל-אביבית. בתור ילדים שגדלו ברחוב, כי אז היה אפשר, מה שעניין אותנו היה 'אמיל והבלשים', ושאר הספרים של אריך קסטנר. אבל וקראנו גם את 'הלב' ו'הנסיך הקטן'. בגיל 13 קראתי בצורה אווילית את הספרים של רולאן, למרות שהם לא ממש התאימו לילדה בגיל הזה".

איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

"היתה לי תקופה של פוקנר, היתה לי תקופה שהייתי מאוהבת בצ'כוב – בסיפורים ובמחזות שלו ששברו לי את הלב. ספר  נוסף הוא "ערבסקות" של אנטון שמאס, רק השם שלו כבר מפתה אותך לקרוא בו".

יש לך איחולים לספרות הישראלית?

"אני חושבת שיש לנו סופרים נהדרים. אבא שלי אמר לי פעם, שאדם נולד עם שק מילים והוא צריך מאוד להקפיד איך הוא מוציא אותם. באיזהשהו מקום, אולי הגשמתי את החינוך שלו בצורת הכתיבה שלי. הייתי שמחה אילו התפרסמו יותר ספרי סיפורים קצרים. נראה לי שהסגנון הזה מתאים למקצב החיים היום".

מסר לקוראים: "שיסתכלו על הספר שלי כמו על פרק בסרט, או על יצירה מוזיקלית, שיהיו פתוחים ושלא יהיו עצובים, למרות העצב. בסופו של דבר הגיבורים שלי מחפשים את הגאולה וחלק מאוד גדול מהם מוצא אותה. זה ספר שכדאי לקרוא עם לב פתוח. יש מקום לכל אחד להיכנס פנימה ולתת את הפירוש שלו".

סיפור: להרגיז מישהו חסר משמעות

"הכל מסתובב. ארגזים נפרקים פנימה, אחרים נזרקים החוצה. ספות קטיפה עמוקות מוחלפות בספסלי עור לבנים. הם מתמזגים בצבעם של הקירות. הכלים נבלעים בלובנם של האריחים ושל הארונות". סיפור מאת חנה רוזנטל

Ynet | 18/8/2011

כשהגיעה, כרגיל, לארוחת הצהריים, הם כבר ישבו ליד שולחן האוכל הערוך. אלא שהפעם לבש אביה חליפת ערב כהה, ואִמה לבשה מעיל פרווה וחבשה כובע פרווה על שערה המטופח. בניגוד לכללי הנימוס הם שילבו אצבעות מעל השולחן.

הם נראו נהדר והם היו מתים.

"מֶרְד," צרחה יונה, כשמצאה את קולה. תגובה הולמת לרגע כזה, כי שימוש בשפה פחות מוזיקלית מצרפתית היה פוגם באווירה.

ועוד איזה מֶרְד, הם גנבו לה את ההצגה! הפגישה שלהם עם המוות היתה יותר מרהיבה מכפי שהיתה יכולה לדמיין. והעיתוי היה צורב – ממש לפני שעמדה להתאבד בפעם השלישית.

פעמיים נכשלה. הלכלוך שהשאירה, וכתמי הדם, היו מבישים.

"הילדונת שלנו אף פעם לא היתה מסודרת," אמרה אִמה לנהג האמבולנס, מסיטה תלתלים חומים ממצחה הלח של יונה.

"אין לה חוש לאסתטיקה," הוסיף אביה.

"אבל צריך לציין שהיא די צייתנית," סגרה אִמה את השיחה.

ואכן, כזאת היתה הילדונת בת העשרים ושבע.

היא ניגשה לשולחן, קראה את הפתק שהיה מונח שם והתיישבה. היא הסירה את הכיסוי שומר החום מצלחתה. הסטייק היה עדיין יותר מפּוֹשר. האספרגוס בושל עד לפריכות המתאימה, ותפוח העץ נאפה במידת המתיקות הנכונה. היין כבר נשם בגביע הקריסטל.

יונה סיימה לאכול, הדיחה את הכלים, ניגבה אותם והחזירה לארון. אחר כך צילצלה, על פי ההוראות, לד"ר מ' ולעורך-דין ג'. כשבאו, הפרידו בעדינות את חיבוק האצבעות והשכיבו את אִמה על המיטה, ללא המעיל וללא הכובע. כמו בחייה, לא היה אף קמט בשמלתה ואף שערה לא זזה ממקומה. אביה נשאר יושב. יציב בתמיכת מסעד הכיסא.

רק אז הזמינו את אנשי מד"א.

תעודות הפטירה של הוריה כבר המתינו להם חתומות. היא, כך קבע הרופא, מתה מדום לב, והוא משטף דם במוח.

למרות זאת הזעיק איש מד"א את המשטרה. השוטרים, גם אם חשדו בהתאבדות, לא אמרו דבר. סקרנות הציבור לא עִניינה אותם במקרה הזה. מצבם הכלכלי של בני הזוג היה מצוין, וזה הספיק. הרופא לא סיפר שאביה סבל מניוון שרירים מתקדם, ושהוא פחד  פחד-מוות למות בלי אשתו.

"רק כדי להקדים אותי ולקלקל לי," ייללה אחר כך יונה לרופא.

"אל תחמיאי לעצמך," נשף בבוז, "את חסרת משמעות בסיפור הזה, וכדאי שלא תפיצי את השטות הזאת."

הלוויה היתה רבת משתתפים וגדושת הספדים. כשעזב אחרון המלווים ויונה עמדה לבדה בשער, חשה שהרומן שלה עם המוות, לפחות לעת עתה, איבד את טעמו. היא החליטה להתמסר לטירופה בתנאים הנוחים ביותר שאפשר – בבית חולים פרטי לחולי נפש בעיירה קטנה וציורית ליד ציריך.

תיק רפואי מסודר וחשבון בנק מרשים זירזו את התהליך.

יונה כהן, ובדרכונה הגרמני יוהנה קון, התאשפזה. תקופות דיכאון החליפו תקופות של התרוממות רוח. צהלות התלהבות דעכו לתוך בכי.

באחד הימים חזרה הביתה.

היא מאוזנת כעת, שולטת בנטיותיה האובדניות, כתבו הרופאים במכתב השחרור.

לילותיה של יונה עדיין מסויָטים, אך ימיה אוֹרים.

יפה ודקיקה כנערה היא עוברת ברחוב בצעדי מחול, מניעה את תלתליה בקצב הרוח. שמחה בתוכניותיה החדשות.

יונה אוהבת את מעצבת הפנים שבחרה, את קבלן השיפוצים ואת הפועלים ששכרה. היא נהנית מרעש הקירות הנפרצים, מן האבק ומריח הסיד.

וכשמגיע אורן, שהכירה בבית החולים ליד ציריך, היא אוהבת גם אותו.

ימיה סחרחרת עינוגים, אך לילותיה עדיין מסויטים.

הכל מסתובב. ארגזים נפרקים פנימה, אחרים נזרקים החוצה. ספות קטיפה עמוקות מוחלפות בספסלי עור לבנים. הם מתמזגים בצבעם של הקירות. הכלים נבלעים בלובנם של האריחים ושל הארונות.

החברות נכנסות בקריאות התפעלות ויוצאות עם קופסאות מלאות בחפצי נוי יקרים.

"השאירי," מגינה מעצבת הפנים על שידה מגולפת, ומוותרת.

"רחמי!" נאחז קבלן השיפוצים בכורסה עתיקה, ונסוג.

"השתגעה זאת," מסובבים הפועלים אצבע ליד הרקה.

עכשיו הבית טהור ושקט.

הדלת נסגרת.

עכשיו רק שניהם בו.

"לא עוד סיוטי לילה," אומרת יונה. "גירשתי את הרוחות."

אולי רק לדקה, לא אומר אורן.

בלילה עלו צעקות מן הדירה. המשטרה הוזעקה. יונה ואורן שכבו זה לצד זה, מדממים. כתמי דם היו מרוחים על הכתלים. שברי כלים ומנורות כיסו את הרצפה.

"איזה לכלוך," נאנח אלונקאי זקן. הוא טרק את דלתות האמבולנס ואחז בהגה.

נסעו.

הקירות לבנים. גם האחיות, הרופאים והתחבושות לבנים. אפילו רוחות הוריה, שלא חדלות לבקרה, הלבינו.

את חסרת משמעות בסיפור שלהם, אמר לה הרופא, והיא לא הבינה מדוע.

מעולם לא היה לה סיפור אחר.

המלצה על תערוכת כרזות בהשראת סיפורים מתוך ספרה של חנה רוזנטל "להרגיז מישהו חסר משמעות" של לימודי חוץ בסינמטק חיפה: