ספפו / מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו //

 קישור לקניה ישירה באתר החדש לחץ כאן

"מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו" הוא הספר האחד-
עשר בסדרת "יָשְׁפֵה" - אבן מאבני החושן.
הספר נדפס אופסט בגוֹפָן "פרנק ריהל"
על נייר קרם נטול עץ
100 גרם

דברים שבשירה | כלפיכן נשים יפות, אין דעתי הפכפכה
ארז שוייצר | מוסף ספרים, עיתון הארץ 10.3.10

את תהילתה בת אלפי השנים רכשה לה ספפו אף שלא הותירה אחריה אלא שיר שלם אחד. פרט לו, כל שנשאר מיצירתה, ושוחזר במאמץ משותף של היסטוריונים, חוקרי ספרות וארכיאולוגים אינו אלא אוסף של פרגמנטים, שירים ללא התחלה או סוף, שורות בודדות ולפעמים גם פחות מזה - צמד מלים או דימוי תלוש. עם זאת, נדמה כי צדק שמעון בוזגלו, המתרגם שיצק את רוב שירי ספפו לעברית נינוחה ומתנגנת וכינס אותם בקובץ הנהדר "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו", כאשר רמז כי אינו בטוח שהיה רוצה לקרוא את השירים המקוריים במלואם. למלים הבודדות של ספפו יש "צלילות מהממת", כתב בהקדמתו לספר, ואין אלא להסכים אתו.

במידת מה, קסמם של שירי ספפו אכן נובע מהיותם מקטעים מתוך שלם, שכמו אבד ללא שוב. הקיטוע שבהם מזכיר לקוראים שוב ושוב את מעמדם כחרסים, כשרידים מעולם עתיק, נינוח לכאורה, פסטורלי לכאורה, קלאסי לא רק בשל משקלו התרבותי המצטבר, אלא גם בהיותו לא-מודרני, אדיש לקיומם של הקוראים העתידים ולפגעי חרושת התרבות, ועם זאת רלוונטי להפליא ומוכר מאוד, הן מבחינת הלכי הנפש השולטים בו והן מבחינת בהירותו האסתטית. אותו צירוף של ריחוק וקרבה יוצר מרחב קריאה חדש, שאפשר לזהות בו פרספקטיבה מנחמת, תחושת המשכיות ובקשה להיקשר לנכסי תרבות כבודים, ואפשר פשוט לכנותו על-זמני, פשוטו כמשמעו.

ואולם לא רק ערכם האיקוני של חרסי ספפו, כלומר של מקטעי הפפירוס שלה, עושה את העיון בהם לעונג עילאי. בהיותם פרומים בקצותיהם, הם מותירים מרחב ניכר להזדהות ולפרשנות אישית, ויותר מכך, להדהוד מתמשך של יופיים הסגולי, של האירוניה הטבועה בהם, של האהבה והתשוקה והארס שתיארו לפני שנקטעו והשאירו את מלאכת ההשלמה לדמיון האירוטי. "ובאריג עדין כיסתה אותה היטב", אומר פרגמנט אחד. "...תזכרו.../ כי גם אנחנו, בנעורינו/ התנהגנו ככה.// שכן הרבה דברים יפים...", רומז אחר. שלישי כמו מסכם, "כלפיכן, נשים יפות/ אין דעתי הפכפכת", ואחר אומר רק "מפית נוטפת".

לפעמים נדמה כי נקודת הקיטוע עצמה נבחרה ביד מכוונת, ביד אמן. בסוף אחד מן הארוכים והשלמים מבין שיריה הזמינים היום, ספפו כתבה, "נראה שעוד קצת ואמות// אבל הכל אפשר לשאת/ שכן..." הסוד לא מתגלה, וכל אחד צריך לפנות אל עצמו ולגלותו, ממש כמו שהציעה ספפו בשיר אחר, המציג את השאלה מהו הדבר היפה בעולם: "אלה אומרים חיל פרשים/ ואלה צי ספינות/ הוא הדבר היפה ביותר/ על הארץ השחורה/ אבל אני אומרת/ שזה מה שאדם אוהב".

ספפו עצמה, הדבר היפה ביותר בעיניה, הדבר שהיא הכי אוהבת, הוא כמובן נשים. "אני מעדיפה לראות/ את הילוכה החמוד/ ואת פניה הקורנות", ענתה על אותה שאלה שורות אחדות אחר כך. אהבת הנשים שלה נדמית בשירתה טבעית לחלוטין ונטולת קונפליקטים חברתיים, אבל בוזגלו מבאר בהערותיו, כי גם בזמנה הדברים לא תמיד נתפשו כך. משעשע לקרוא כיצד כבר במאה השביעית לפני הספירה נלחמו גברים בעלבון, שעורר בהם קיומן של נשים שאינן משתוקקות להם ואף עולות עליהם באמנותן, על ידי תיאורן כמכוערות או על ידי יצירת המיתוס כי התאבדו, בסיכומו של דבר, בשל אהבה נכזבת לגבר.

מכל מקום, ספפו היתה שותפה פעילה בחיי התרבות של זמנה וכתבה לא רק שירי אהבה, אכזבה וחשק, אלא גם שירי טקס, שירים ציבוריים. אשכול שירי החתונה שלה, שנועדו ללוות את החתן והכלה ביומם הגדול, הם מן המרנינים בקובץ ("בתולים, בתולים, לאן הם מסתלקים?// יותר לא נבוא אליך/ יותר לא נבוא"). נהדרים גם שירי הטבע שלה, היכולים לשמש כרזת פרסום מושלמת לתיירות ליוון, ואולי גם לאכזב במידה דומה את המתפתים לנסוע בעקבותיהם: "פה מים קרים מפכפכים/ מתחת לענפי התפוח/ וורדים מצלים על כל המקום/ ועלים מנצנצים נוסכים/ תרדמת (מתוקה)".

חלק ניכר מההנאה שמסבה הקריאה ב"מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו" נובע מסיפורי הרקע הנלווים לשירים. לעתים אלה סיפורי הרפתקאות ממש, המתארים את גילוי הפפירוסים הנושאים את שרידי יצירתה של ספפו, את שימורם, צירופם אלה לאלה, השלמת המלים החסרות וניסיונות השחזור שלה. שמעון בוזגלו תרם לספר לא מעט מן הסיפורים האלה, לצד הרבה מאוד הערות נדיבות ומאירות עיניים, שניכרות בהן לא רק בקיאותו הרבה, אלא גם אהבתו הרבה לספפו ולשירתה (אהבה העומדת בסתירת-מה להערות הסרקסטיות, הארסיות לעתים, הנפלטות מדי פעם מעטו). אשר לתרגום עצמו, שירתה של ספפו בעברית של בוזגלו יפה כל כך, שהיא אולי מייתרת, לפחות מבחינת הקוראים שאינם אנשי אקדמיה, ויכוחים דקדקניים בנוגע לדיוק ולבחירות צורניות. ממילא, חלק ניכר משירי ספפו עשויים טלאים טלאים ורוויים השערות של חוקרים צנועים יותר ופחות. כפי שהיא מוגשת כעת היא, במלותיה של המשוררת עצמה, "היפה מכל הכוכבים".

---

רוקמת מזימות על כס ססגוני
אהוביה כהנא |  תרבות וספרות, עיתון הארץ 25.12.09

תרגומו החדש של שמעון בוזגלו לשירת ספפו עשוי בטוב טעם ומעיד על מיומנותו הלשונית (בעברית) והפילולוגית (ביוונית) של המתרגם. לשון התרגום בדרך כלל נקייה, עדכנית, ולא אחת מרגשת, ללא שימוש מופרז או מאולץ בשפה ובתחביר "גבוהים" או "נמוכים". השורות מתנגנות לרוב ללא מאמץ, וללא ניסיונות לכפות את תבניות המשקל הכמותי-סילאבי היווני העתיק (בתוספת ההטעמה הטונאלית - האקנטוס) על העברית המודרנית. יש לברך על כך, שכן לא אחת בעבר, ובפרט בשירה לירית יוונית, ניסו מתרגמים לעברית לשמר בכוח את ה"משקל המקורי" כביכול, במעין חלום בלהות של יחסים בין-לשוניים סימטריים. התוצאה היתה מגוחכת מבחינה מעשית, חסרת שחר מבחינה תיאורתית, וחסרת מוח מבחינה פילוסופית. ברוך, אם כן, שפטרנו.

הפילולוגיה הקלאסית, שהיא הדיסציפלינה המדעית שביסוד חקר יוון העתיקה וספרותה, היא, כהגדרתו של הבלשן רומאן יקובסון (ממייסדי "אסכולת פראג", ודמות מרכזית בהגות הבלשנית של המאה העשרים), "אמנות הקריאה לאט". לקרוא לאט אפשר ביותר מדרך אחת, כמובן. יש, לעתים, שעולם ומלואו מתמקדים במלה אחת, ובמקרה כזה יכולה הקריאה האטית לפתוח את הדלת לעולם, או מוטב לומר לעולמות חדשים. אך יש, לעתים, שה"קריאה האטית" מובילה לנוקדנות כבדה מעופרת, אשר, במסווה של למדנות מופלגת, מרוקנת את העולם מכל משמעות. כמלותיו המדכאות של הפילולוג הלטיני והמשורר א"א האוזמן, "אנו הפדאנטים יודעים טוב יותר".

היכן, אם כן, למקם את תרגומו של בוזגלו? זו שאלה שהקוראים מחויבים להשיב עליה בעצמם. לכותב שורות אלו (שהוא פילולוג קלאסי על פי הכשרתו) נראה כי בוזגלו אינו מהסס לעיין בפרטים, מצד אחד, וברוב המקרים אינו גולש לפדנטיות פילולוגית דוגמטית (בנוסח דניס פייג', למשל, או מרטין ווסט, שניהם חוקרים שכתבו בהרחבה על ספפו, ונזכרים גם בהערות ובביבליוגרפיה של בוזגלו).

אין פירושו של דבר שאין לי השגות כאלה ואחרות על הפרטים. בפרגמנט מס' 1, למשל, בשורה הראשונה (עמ' 29), מתרגם בוזגלו את המלה היוונית Poikilothron במלים "על כס ססגוני". העברית מדויקת וציורית. אינני יכול לחשוב על תרגום טוב או יפה יותר. אך ההערה הארוכה בעמוד הבא מסבכת ומעממת את העניין, ואינה מבהירה גם את טיבו של אותו "כס ססגוני" כפי שהוא נראה באור המחקר המודרני. המלה היוונית Poikilos, ססגוני, מתקשרת לאפרודיטה ובמיוחד לשנינות מחשבה ולזיקה המיוחדת שבין יצר (אפרודיטה), שנינות, ומזימות "נשים" כפי שהן מתגלמות, למשל, בספר ה-14 של האיליאדה של הומרוס, בסצינת "פיתוי זאוס" באמצעות ה"חזייה" (אבזר לבוש נשי אינטימי כזה או אחר, במקור Kestos) הססגונית של אפרודיטה. בוזגלו מציין בהערתו כי קיים במקום זה גם נוסח חליפי "(אפרודיטה בעלת) ?המוח הנפתל'" וכי זה מייתר את המלים "רוקמת מזימות" בהמשך, אבל נוסח זה הוא בסך הכל גירסה מוחצנת יותר של אותו רעיון הקשור ב"מזימות".

כך או אחרת, בעניינים מסוג זה חשוב להימנע מדרכו הפדנטית של האוזמן. על הפרטים אפשר לדון באופן פרטי, ולרוב אי אפשר להכריע בהם באופן חד-משמעי. בהקדמה של בוזגלו, וגם בהערותיו, יש הרבה פרטים בעלי חשיבות. פה ושם אפשר, כמובן, לחלוק עליו; יש כמה עדויות, למשל, לכך שהפפירוס היה חומר כתיבה זול יחסית, כשני אובולים, כלומר כמשכורת יומית של פועל פשוט, וכנראה לא ממש "מצרך יקר" כפי שמציין בוזגלו (בעמ' 20). אבל אפשר לעשות בתרגום זה כמעשה ר' מאיר אשר "רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק" (במקור, האמירה נאמרת על האופן שבו על יהודי להשתמש ב"חוכמה יוונית").

שירת ספפו, אולי יותר מכל טקסט מן העולם העתיק (פרט לאודיסיאה של הומרוס), פתחה פתח לשיח מודרני מתמשך, לאורך ארבעים השנים האחרונות, שעניינו סוגיות מגדר, נשיות, מיניות ומיפוי של יחסי כוח חברתיים. בשיח זה משתתפים הוגים מרכזיים כמו פוקו, איריגארי, סיקסו, קריסטבה, באטלר ואחרים, וגם פילולוגים קלאסיים רבים, חוקרי מיניות, מגדר ושירה עתיקה, כגון וינקלר, צ'ייטלין, פ'ולי, סקינר, דו-בואה והלפרין. אמנם בוזגלו מזכיר בפתח הקדמתו (עמ' 7 והלאה) את גדולתה של ספפו כמשוררת אשה בעולם הנשלט על ידי גברים, אבל מן הדברים שהוא מציג אפשר כמעט לחשוב שספפו היתה מעין מקבילה שירית ל"קטר הקטן" שהתאמץ והתאמץ, ונשף ונשף, ובסוף הצליח למשוך את הקרונות במעלה הגבעה.

חסר דיון שיסביר לקורא את חשיבותה הייחודית של ספפו בתחום ההגות והפרקסיס, אז והיום, ואת ההישג המונומנטלי של שירתה, הישג שקשה כמעט לדמיין כדוגמתו, להכיל שיח מקיף, עיוני ומעשי, בעניין ה"קול הנשי", אפיון מגדרי ואפשרות הייצוג של השתיקה, אפשרות קיומו של קול "אחר" ו"אחר" בכלל, וכן הלאה. במקום דימוי של שירה חדה כתער, צירוף של תגובה חברתית, מיתוג מערכי כוחות ואסטרטגיות, הגות עמוקה ויכולת ניסוח תמציתית נשגבת, אנו מקבלים "הגדרה מוחלטת ליופי, אם מישהו זקוק בכלל להגדרה כזאת".

בהקדמה מעלה בוזגלו שאלות חשובות נוספות, למשל על מעמדם המפוקפק של פרטים ביוגרפיים ושל ביוגרפיות מן העת העתיקה. אך גם כאן, נראה כי המתרגם כמעט שאינו נזקק, לא בהקדמה, לא בהערות, ולא בתרגום עצמו, לדיון של ממש (ולו גם קצרצר) בשאלות אלה (למעט, למשל, משפט כללי יפה על התאבדותה של ספפו והצורך לנרמל את מיניותה בעמ' 7, או הערה מוזרה, ואולי אפילו קסנופובית, על הנצרות בעמ' 3-162), וכן על סובייקט וסובייקטיביות, רפרזנטציה, מלה ומעשה, שאלות של הפואטיקה של הפרגמנט וכן הלאה. אין כמובן שום הכרח שתרגום יעסוק בשאלות עיוניות אלה באופן מוחצן, אבל בכרך שלפנינו בוזגלו מציג את עצמו במפורש יותר כחוקר-מתרגם מאשר כמתרגם כפשוטו, הן בפורמט, הן במתכונת ההערות וההפניות, הן בכותרת המשנה ("ערך, תירגם מיוונית עתיקה, והוסיף מבוא והארות"; "ערך" הוא פועל רב חשיבות בשיח המדעי הפילולוגי).

בהעדר דיון של ממש אין בכרך זה עדות לכך שבוזגלו מודע כל צורכו לעומקן של שאלות מהותיות. לא מעט פילולוגים מקצועיים כותבים מתוך מודעות מוגבלת למחקר בשאלות הגותיות רחבות אלה, ולעתים אף מתוך חרדה לדיון מסוג זה, החורג מן הגבולות הבטוחים של הפילולוגיה ה"טכנית", "המטריאלית", "האובייקטיבית". בסופו של דבר נראה כי הספר שואף ליותר משהוא משיג. בתרגום ובהערות בתחתית העמוד אין יותר מהד קלוש לעיון בסוגיות הגותיות עמוקות.

 

ספפו, "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו"
אלי הירש  | מדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות 11.12.09

לפני שנים רבות, במאה השביעית לפני הספירה, בעידן המכוסה באד כבד של אגדה, חיה באי היווני לסבוס משוררת פלאית ושמה ספפו. אין זו אגדה, היתה משוררת כזאת, שאהבה נשים וכתבה על אהבתה לנשים, וחופן השרידים שנותר מיצירתה הוא אחד האוצרות היקרים ביותר של תולדות השירה.

שיריה של ספפו היו אהובים מאוד בעולם העתיק, ולכן הרבו לצטט מהם, כדי להדגים סוגיות דקדוקיות וסגנוניות שונות או כדי לקשט את הכתוב בשורת שיר יפה ומוכרת. ממאות שיריה לא שרד כמעט כלום פרט לשייריהם של הציטוטים הללו – ביניהם שיר שלם אחד בלבד המפציר באפרודיטה לסייע למשוררת למצוא מענה לתשוקותיה, עוד שני שירי אהבה מופלאים ששרדו כמעט בשלמותם (ותרגומו של אחד מהם מצורף לרשימה), כמה חצאי שירים נוספים, והשאר רסיסים בני כמה שורות או מלים. למטמון נוספו שברי שיר שנמצאו על גבי חרס, פפירוס או קלף, ולאחרונה התגלה על פפירוס שיר נוסף משל המשוררת ששרד כמעט בשלמותו, ובו היא מקוננת על זיקנתה. זה נשמע מעט, וזה באמת מעט, אך די במעט הזה כדי לחשוף את יופיה החודר והמסחרר של שירת ספפו, ולבסס את מעמדה כאחת מגדולי המשוררים מכל התרבויות, השפות והזמנים.

לכאורה אנחנו לא יודעים איך בדיוק ספפו אהבה נשים, מה היה ההקשר החברתי של האהבה הזאת ומה היתה הזיקה בינה לבין מוסד הנישואים ההטרוסקסואלי (ספפו עצמה היתה נשואה לגבר, ומוסד הנישואין ממלא תפקיד חשוב בחלק מהשירים עצמם), אבל הערפל ההיסטורי לא מפריע לשיריה להיות לא רק יפים להפליא אלא גם מובנים להפליא, ובלבד שמישהו עם אוזן טובה ולב פתוח לשירה מתרגם אותם למעננו מיוונית עתיקה.

ויש המון תרגומים, ביניהם לא מעט תרגומים לעברית, וכעת מצטרף אליהם התרגום המצויין של שמעון בוזגלו. מה שמאפיין את התרגום החדש הוא בין השאר נאמנותו המופגנת לנקודת המבט של הפילולוג, כלומר של המומחה לתעודות ושפות עתיקות. בוזגלו תרגם את כל שרידיה של שירת ספפו (פרט לאלה המורכבים ממילה אחת בלבד) והשתדל לעצב את תרגומיו קרוב ככל האפשר לדרך שבה היא מתגלה לחוקריה, כלומר תוך הדגשת ההקשר העתיק, התלוש והקרוע, שבו השריד נשמר. במקומות שבהם הטקסט מושחת, ואין ברירה אלא להשלימו באמצעות ניחושים, בוזגלו לא מסתיר את החורים, והמלים החסרות או המנוחשות מוקפות בסוגריים. גם הערותיו הן פילולוגיות באופיין, כלומר מכוונות להאיר את ההקשר הלשוני העתיק שבו הפרגמנט שרד. התוצאה מועילה ולעתים אף מאלפת.

אין להסיק מכך שבוזגלו נאמן למקור יותר ממתרגמים אחרים. על הנאמנות הפילולוגית הוא מפצה בבוגדנות צורנית ומוזיקלית מודעת לעצמה. לא ניכנס לפרטים, אבל הקושי הגדול בתרגום שירה יוונית עתיקה (מעבר לקושי לשחזר ולהבין את המלים עצמן) קשור לפער מוזיקלי בסיסי שמפריד בינה לבין השירה האירופית החדשה, שהשירה הישראלית התעצבה בעקבותיה. רוב המתרגמים מנסים למצוא מבנה מוזיקלי בשפת התרגום שיש בו הד למבנה המוזיקלי של המקור. אהרן שבתאי, למשל, יודע לעשות את זה נפלא, במין עדינות מתעתעת. בוזגלו, לעומת זאת, לא נאמן אפילו לתשתית הבסיסית של המוזיקליות המקורית, כלומר לדרך שבה השיר נחלק לבתים ולשורות.

קראו את התרגום המצורף. במקור השיר נחלק לבתים בני ארבע שורות שלכל אחד מהם אותו מבנה מוזיקלי. הדבר מטיל על השיר משמעת אסתטית שמעדנת את הדרמה הרגשית הקיצונית שמתוארת בו, שהרי גופה של ספפו כמעט קורס מרוב תשוקה. בוזגלו מוותר על זה ומניח לדרמה להשתלט גם על מבנה השיר, מה שמודגש בשורה המתחנחנת שפותחת את הבית השני, "בחיי, זה מקפיץ את הלב בחזי" שבמקור מובלעת בתוך הרצף. אפשר לאהוב את זה יותר או פחות, אבל אין ספק שיש משהו רענן ומושך בתרגומים של בוזגלו, בעיקר משום שהוא מנווט ברגישות רבה בין נוקדנותו הפילולוגית וגחמנותו הצורנית, ומצליח לחלץ מהן שפת תרגום מאוזנת, נעימה ואינטיליגנטית.