• אבן חושן

צדפים קונכיות ומלחמה

"צדפים קונכיות ומלחמה" הוא הספר הארבעים
ושלושה בסדרת ספרי השירה "פיטדה",
אבן מאבני החושן. הספר נדפס
אופסט בגופן "דרוגולין"
על נייר קרם נטול
 עץ 90 גרם

 

פנינה עמית- משוררת ומתרגמת. מספריה: סוכנת חשאית, שירים (הוצאת אגודת הסופרים ותמוז, 1994): קשר חוץ, רומן (כרמל, 1996): גחליליות מוסיקה, שירים (הקיבוץ המאוחד, 2000): קול ובראשית, שירים, ציורים מ. קדישמן (כרמל, 2005).
זכתה בפרס הסיפור הקצר 1990 (תחרות מטעם מעריב-את), בפרס טשרניחובסקי לשירה (תשנ"ד) מאגודת הסופרים ותמוז, ובפרס ורטהיים לשירה (תשנ"ה) מאוניברסיטת בר אילן. תרגומיה מן השירה האינדיאנית-אמריקאית מתפרסמים מאז 1988.

  


צדפים, קונכיות ומלחמה - הערות לספר שיריה החדש של פנינה עמית

מאיה בז'רנו | פורסם ב'גג', גיליון מס' 22, עמ' 102-104
אפריל 2010


אמרו חז"ל: "אהבה ושנאה מקלקלין את השורה". ועוד: שאלו את אוגוסטינוס – מהו הזמן? ועל כך ענה: 'כשלא שואלים, אותי אני יודע, כששואלים – איני יודע לומר מהו הזמן'. ובמקביל לזמן – מהי אהבה? קשה להגדירה אבל יודעים לזהותה בוודאות כשמבחינים בחולי האהבה.
רבים עסקו במהות האהבה ובתופעה האנושית המובהקת הזו. למן הספר הגדול והמופלא שיר השירים, דרך אפלטון בהמשתה ובפיידרוס, ומשוררי אהבה כסאפפו, והוגים וסופרים כרולאן בארת בשיח אהבה ופטריק זיסקינד ולאה גולדברג בסונטות האהבה המופלאות שלה, ועוד סופרים והוגים רבים אחרים.

ספר שיריה של פנינה עמית צדפים, קונכיות ומלחמה, יש לומר, הוא קובץ שירים אמיץ, חושפני ורב-השראה. ארבעים מונולוגים של אישה אחוזת רגש אהבה טוטלית, קסומים וכובשים את הלב. פתחתי בציטוט של חז"ל, ואומר – כי גיברות השירים מעלה דמות שירית שאכן איבדה את ה'שורה'. היא נמצאת מעברה האחר של המציאות – סוערת, תועה, משוטטת שיכורה, חרדה וכמהה. מקום ההתרחשות הפנימי הוא הלב והגוף מצד אחד, ומצד שני הוא חוף הים, והים בעצמו שהם קו הגבול – הללו מגלמים למעשה מימד מרחבי חיצוני של סף – מרחב ששרוי מחוץ למרחב הציויליזציה, האורבני הציבורי היום יומי, יותר נכון – ליד הממשי, בקירבה לטבע שמגולם בים, על כל יצוריו הקסומים – קונכיות, צדפים, לוויתנים, פרחי ים לרוב וחול הים – זו הסביבה הטבעית בספר, שמחיה ומעצימה את האהבה ואת השירה אודותיה, ומזינה אותה בדימויים עתירי ארוטיקה וחושניות, כמו הקונכיה, הצדפה, תצורה של חול – וכמותן גלי הים.

השוטטות התמימה בחוף מבטחים על שפת הים אינה בטוחה כל כך. היא מפגישה את המשוררת עם צדפים וקונכיות וצורות ים אחרות, שהם למעשה פיתויי אהבה ותשוקה. הללו קוסמים לזו המהלכת ביניהם, והיא אוספת אותם ולמעשה נפתחת ונסחפת מבעדם ודרכם לכוחות הייצריים הקדומים של ארוס, הדיימון המיתולוגי הזה, הנסתר, המפתה, היפה והכעור כאחד. עוצמת הרגש והארוס משגעת אותה, מטלטלת ומשנה את זהותה עד כדי תעתוע כך בשיר שלפני האחרון, שיר ל"ט:

"בואי אהבה שלי אמר תשוקה שלי אמר הסס לקרוא בשמי..."

ובהמשך:
"אמרתי לו אהוב שלי שמיאני אני מבקשת/ אמר ואחר/  כך צייר את הכותנת

שפשטתי/ אל גוף אהבה"

והנה שורות מתוך השיר הראשון, א':
"תהיתי/ אם לתת לו את קונכית הארגמן/

המתפתלת, עם ריח החילזון החי והאצות ומלח/ הים, שדקרה את רגלי/

כשרצתי/ מסופת הים./ טוב לאסוף צדפים בזמן מלחמה, אמרתי./

יש לך מסכה?/ אתי. לך?/ אי שם/."

ועוד כמה שורות מן השיר השני: ב'

"מי אני שאחמוד את צורתו המושלמת של הצדף / גופי חרוץ חתכי רוחב ואפיקי אכזב/

גם הגדולה באבנים שבה תחצוב אהבתך לי/ לא תשיג את כובד אי שלמותי./

חםחםחם גופך משיב בי יופי/ נמס הזמן על לשוני/ ציפורים בטרוף בבטני שורות והרוח

שורקת/ ואווו/ אויב/ השיג אויב ובגדד היא בבל היא אכד היא שכנתי/ בערה /"

מוטיב חוזר וחשוב לאורך כל הספר הוא המלחמה – מלחמת המפרץ. היא המשקל שכנגד הצדפים והקונכיות במאזני ההתרחשות – אהבה ומלחמה. המלחמה היא נציגת העולם החברתי פוליטי זו הממשות המפריעה: "אני חווה את הממשות כשיטה של עוצמה", אומר רולאן בארת בספרו 'שיח אהבה'. המלחמה, ככל שהיא הפרעה מסוכנת בחיי היום-יום, שייכת למימד המציאות הנורמלית שהכל עוסקים בה ומתייחסים אליה – בעיני האוהבים היא רקע שמתחרה במה שקורה להם. מאיימת על אהבתם ובו בזמן מפגישה אותם.

שאלתי את עצמי מדוע חוזרת כותרת הספר, צדפים, קונכיות ומלחמה, בכל שיר ושיר. ולא הסתפקה המשוררת בכותרת הספר בלבד.

נראה לי שהשם אינו כותרת בלבד כי אם מוטיב מסיקלי ממשי, שנוכחותו היא מעבר לתוכן ולמשמעות – כל שיר מעלה מחדש את קונכיותיו וצדפיו ממעמקי הים ונקשר מחדש בחוט הזה, שעשוי מישויות פסיות טבעיות וישות אחת מלאכותית כביכול – המלחמה.

אמרתי 'כביכול' כי המלחמה היא למעשה כוח יצרי קדמוני, כוח טבע, זה ארס אל המלחמה מול ארוס.

התמהיל הזה עובר לאורך כל הספר בטעם של ניגודים: טבעי קדמוני מול הווה מלאכותי טכנולוגי אלים ומשחית; ניגוד בין עלומים ואהבה לזקנה ומוות, בין יופי ומתיקות לכיעור ורשע. הנאהבים אינם צעירים וחוט של זיקנה משוך על שניהם ומאידך הם מתגברים על הזיקנה וההתפוררות ועוצרים את הנפילה בעצם אהבתם. כאמור הם מחוץ ל'שורה' מחוץ לחוקי הנורמליות.

כמה שורות מתוך שיר י"ח, "ובבגדד, למנצחים/ טרור/ טרור עושה אהבתנו לזיקנה", מזכירות לי שיר אהבה של יהודה עמיחי על קוהלת המוחק כל יום שורה מספרו לנוכח אהבתם של צמד האוהבים. לאהבה יש כוח עצום היכול לעצור את הזמן ולשנות את חוקיו בחיי אדם, זו תחושתם ואמונתם של האוהבים לפחות.

ובהמשך בשיר ל"ח:

"אהבה בגילי/ מחיה. רוחות חולפות בחדי הלב מרשרשות/ בפרוזדורים קדומים/ מבשמות בנעורים את הגוף האזן שומעת צחוק משהו טמיר/

תקוות בעיני רועדות אהבתי/ בכפי./ אהבתי.

בגילי אהבה ממיתה./ נשבר כוח ההגרכל סכנה נשקפת./\

מה שהיה סם חיות זורם כרעל בגוף הפחד לאבד/ את היקר המופלא/ מכל../"

"מה הכישוף בקונכיות שנפלטות מים/ להיאסף בחפן מהחוף?" אין תשובה לשאלה זו כי היא למעשה השאלה – מה זאת אהבה? מי אחראי להתפרצותה, איזו צורה יש לה, אלו הם פניה? שנזהה ונדע אותה?

ואסיים בכמה ציטוטים נוקבים וקסומים מתוך שיר ט':

"לא בבזלת לא בשיש לא בנחושת

בזכוכית השבירה פסל אותי, מחוברת/ בחוטי פלדה/ פתולים פתולים/

פסלים נשברו/ בבגדד. בוזזיה שולטים בה./ בואו אלי/ פי כושי אגסי פי כושי מנומר פי כושי עדין/

אזן ים/ יונת הים סירת ים מבריקה.../ חללכם הקטן כולא את רעד האוקינוס/

כשלוויתנים מתנים אהבה/ קולם אומר אוההההה... גניחה קדומה/

בוא אהובי/ נצא אל החוף נלון בחולות/ יחלמו עלינו חלזונות/ ישירו קונכיות./"

האהוב, האמן, הפסל שתלתליו שיבה, בעל כוחות טבע משל עצמו, מתמודד לצד האהובה השרה לו שירי אהבה – שניהם נאבקים בכוח אמנות השירה והפיסול כנגד הזיקנה, המוות והמלחמה נאבקים ויכולים להם? אולי, זו תקוות השיר.

 



צדפים  קונכיות  ומלחמה

רבקה רז | "מאזניים" גיליון 5-6,ינואר 2011

40 שירי האהבה בספר הזה נכתבו במשך חמש שנים. "כששירי הספר נכתבו, לא ידעתי כלום. השיר לא היה שיר אלא הבשר והדם והקול שיוצא מהם. ..רק כעבור זמן הבשר והדם ודופק הלב הפכו להיות טקסט."  הספר היפה הזה מלווה בציוריו המיוחדים  של מנשה קדישמן: המילים והציורים מנהלים דיאלוג חי. מה עוד שהטקסט מדמה את תהליך היצירה – את "הבשר והדם והקול" - למעשה האהבה: "ידיך מפסלות בי תשוקותיך אהובי " (יט).

"לא בבזלת  לא בשיש  לא בנחושת / בזכוכית השבירה פסל אותי אהובי" (ט')

הספר פותח ברשימה של 16שמות של  קונכיות, שמות - כמו "פי כושי אגסי" או "חביונה גדולה" המעידים על המטען הארוטי האצור בקונכיות  והממלא את חטיבת שירי האהבה האלה:  "תהיתי / אם לתת לו את קונכית הארגמן / המתפתלת, עם ריח החלזון החי והאצות ומלח / הים..."  או  "ראה את הארגמנית אדמת הפה – / הצעקה שלה פנימה, בסגור, בצר, בקצה. / גם הטבע רוצה / להיות טבע אחר.  (ה') "בואו אלי / פי כושי אגסי פי כושי מנמר פי כושי עדין.... / חללכם הקטן כולל את רעד האוקינוס..."

צדף הקונכייה משמעותי מאד בתרבות הטיבטית ובבודיזם: מחד, הוא השופר הקורא למלחמה ולגרוש כוחות הרע. גיבורים מיתולוגיים נשאו צדף קונכיה לבן ואף העניקו לו שם אישי. מאידך,  צדף הקונכיה קשור במים, ובטקסים טיבטיים הוא משמש מכל למים קדושים אך בו בזמן הוא גם כלי מוסיקלי שקולו מהדהד למרחקים. המסורת ההודית העתיקה מדרגת את הקונכיה לזכר ולנקבה: הקונכיה העבה היא הזכרית והדקה  הנקבית. ונוס, אלת האהבה, נולדת בציורו של בוטיצ'לי, מצדף. צדף הקונכייה הוא סמל לאהבה אירוטית מחד ולאהבה ספיריטואלית מאידך.  

בין אם פנינה עמית התכוונה לכך ובין אם לא, כל האלמנטים הללו שצדף הקונכיה מסמל בתרבות הטיבטית והבודיסטית –  מלחמה, מאבק, מוסיקה, תשוקה  אירוטית ואהבה ספיריטואלית - מהווים את השלד שעליו בנויים השירים.

וכמובן,  שיר השירים, שירת האהבה האולטימטיבית, מהדהד בכל השירים כך שכלם מתקיימים ונושמים  על שני המישורים, של אז ושל היום, בדימויים ובשפה, שהיא שילוב בין עברית של היום ושל יומיום לבין עברית תנ"כית,  שיר השירים כמו מופיע מחדש בין הקונכיות שעל חוף ימה של תל אביב: "סובבתי ברחובות תל אביב.../ מצאוני השומרים והשומרות.../ חִיְּכוּ / מי לך, מה" ( י' ) ; "תלתלי שיבה לאהובי ופסים שחורים. / זרועי על גבו / פיו בצוארי. / לא ימצאונו המשמרות הסובבים בסמטאות. (ד')  ריאליה ומיתולוגיה, ניחוח של שירה רחוקה וריח של ים קרוב, נושפים בארבעים השירים. אבל אם בשיר השירים האוהב והאוהבת ספונים לחלוטין בעולם אהבתם, בשירי "צדפים קונכיות ומלחמה", האוהבים אינם מסוגלים להתנתק מהעולם הסובב אותם, עולם שאזרחיו ועריו מתהפכים במלחמות נצחיות, שמייצגת אותן בגדד, המופיעה כמעט בכל השירים: "ובגדד היא בבל היא אכד היא שכנתי / בערה" (ב)  "ואד עלה מעל בגדד הארורה. וצעקה היתה בצעקה." (א') . "ואשה אחת בבגדד ותינוקה בקשו מים" (ג)  איזכור קצר לקרבות בבגדד כמו לפעולת המחבלים בארץ חותם מספר רב של שירים. האם פעולות ההרס וההרג המתרחשות בו-בזמן במקומות שונים ברחבי העולם מאיימות על האהבה, ותהיה גדולה ואינטנסיבית ככל שתהיה? ואולי יש בכוחה של אהבה להכניע את כוחות ההרס, ולהושיע? והתשובה:  "כח חיבוקנו לא מנע מצור... /  גשרים קרסו / בבגדד. מסוק ומטוס נפלו. / מחבלים נחשפו  /  בארץ."  "במוזיאון בגדד ראש אשורי בתלתלי אהובי – התז" (יא)

"איש לרעבונו הלכנו בלילה ההוא זונחים אהבה. / שבו המלחמות ועטו על גופינו נוצחנו בכלן" ( ז' )

וכצפוי, גם אהבה שלמה מגיעה לשיאה, וכמו גלי הים, קורסת. האוהבת שחמדה בתחילת הספר את "צורתו המשלמת של הצדף" מוצאת לקראת סופו "שבר צדף",  והשירים האחרונים רצופים במילים כמו "נטישה", "מְעַרְבֹּלֶת מָוֶת", "לַבְ לֵב פגוע" , "הפצע המביט / פעור". ובשיר האחרון:  "המלים שדממו מהלם הפגיעה הישירה / ונעצרו בין לשוני לצוארו  אהובשלימתוק / שלי  והזירה היא / רצח" .

למרות האינטנסיביות הרגשית עד כדי טרוף שמהדהדת בכל השירים, הספר נקי מכל סנטימנטליות. האהבה כמו הכאב, באה לביטוי בדימויים חושניים וחושיים ובשפת הסמלים: הקונכיות, הגלים, הליויתנים והפרפרים: "נאבקו גלים קטנים זה בזה נשברו והשמש עליהם / זרח.... גלים נסוגים על החול בזחילה ושמש נעלם / יום יום נטישה קשה"  (כז)

השירים רצופים בשורות המתגלגלות על הלשון בחדווה: "הים מצייר את נפשו בחול";  "הים מצייר את נפשי בחול   ומוחק"; "לא את הגוף רציתי בגוף / לגעת" (כב);  "ציר / גדול אלהים. פעם השליך מתוכו נקדה וברא / עולם." (יא) ; ילד נפגע דמו בכפו / הקטנה  (כ).

40 השירים מהווים חטיבה אחת בעלת מ' פרקים,  מ' חוליות ואולי מ' חלונות, כל חלון נפער לתמונה אחרת, וכולם מצטרפים ומתחברים לפאזל אחד, לחוויה אינטנסיבית של אהבה כּוּלית: "הצדף שואף אל החול החול אל הים  הים אל העֹּמֶק / והעֹמֶק את אהבתי לא יכיל. (ג')

בשירת האהבה הזאת עמית כמו תופרת את השפה מחדש, שוזרת חוטים שנובעים ממקורות שונים, בונה דימויים אירוטיים מפתיעים  -  "גוף אבוב אניאהובי" (ו')  -   הטעונים אהבה ותשוקה:  "פִתּוּל  גֶּבֶרְאִשָׁה", "רוח מהלך כליות ולב / איבר ואביונה";  "את שְמִיאֲנִי אני מבקשת" (לט). עמית יוצרת מושגים חדשים על ידי חיבור שתי מילים ויותר למילה אחת, כמו "גבראשה". לא ברור איך הדקדוק העברי יתייחס לחידוש הזה: האם  גבראשה  הולך או הולכת ואולי הולכים?  "אניאהובי" - ביחיד או ברבים? אניאהובי אוהב,  אוהבת ואולי אוהבים?   השפה מהווה שילוב מעניין לא רק בין עברית חדשה לבין עברית תנ"כית, בין עברית של יומיום לבין שפה שירית, בין שפת הסמלים והדימויים לשפה קונקרטית, אלא גם בין שפת הגוף ושפת הנפש, בין תשוקה פיסית ורוחנית.

המוטו של הספר מצמיד שלום לאהבה: "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" (שיר השירים ח 10) ועמית מסבירה כי בעיניה "הפרוש הוא פשוט.  כי חוויתי אותו.  אז, כשהרגשתי את כל מה שכתבתי בספר, כשכל כך אהבתי  -- אז הוא חווה אותי כמי שמצאה שלום. ובעיניי זה כוחה של האהבה, או במדויק, ההתאהבות, התשוקה, שהיא מביאה שלום לנפש, שהרי כשאת שם, יש לך כבר הכל.  לא כך?"


 


 מאתר נוריתהה 7.6.2010:


"צדפים קונכיות ומלחמה" הוא סיפור אהבה,  בשירים, מפיה של "מעין שולמית שבשיר השירים" אבל עכשווית ולא צעירה כמוה, המושר תוך שיטוט בחופי הארץ ועריה. את שירי הסיפור מלווה נוכחוּת מלחמה, הנראית תחילה רחוקה, אבל התרחשותה גם  בתוככי הארץ, וקיומה אף בגוף הנאהבים ובלבה של האהבה.

 שיר שיר לעצמו ולחוויה שלו,  וקריאתם ברצף חושפת את "סיפור הנאהבים".

 קולה של "השולמית" השרה הוא במילים ובצליליהן, ובמה שלא בהם  -  מרחקי  הרווחים  וחדוּת המעברים  לנשימה ולהרהור  -  שהם תווי המוסיקה לאוהבי מוסיקה שלא קוראים תווים.

צדפים קונכיות ומלחמה הוא סיפור אהבה המתרחש בזירה תלת-מימדית: הנפש-על היקסמותה ותהיותיה, החוץ-פולשני ואלים, והעכשיו-שעולם הנאהבים בשיר השירים מִתחַיֶה ומהדהד בו. השירים מהלכים בחופי הארץ ובעריה ובו בזמן במקומות רחוקים. וקול השירים צלול, מרתק, סוחף.

 

 ועכשיו אני

ספר שיר השירים, הוא אחד הספרים היפים שקיימים. ספר אהבה טהורה.

פנינה עמית, לקחה צעד אחד קדימה.

לא פעם אחת נתקלתי בספרות (ובשירה במיוחד) נתקלתי ב"צדף, קונכיה" כמטאפורה לאיבר מין נשי.

שלא תבינו אותי לא נכון, אין שום דבר בוטה בשירה של פנינה עמית.

ההיפך, השירים מלאים ארוטיקה קלילה ומענגת.

שירים ודימויים שעושים טוב לנפש.

40 שירים. מלאי אהבה ומלחמה. ברוב השירים גם אהבה וגם מלחמה מופיעים כתאומים סיאמיים שאי אפשר להפריד בינם.

מתחיל באהבה, מסתיים בתמונה של מלחמה. השורה התחתונה תמיד כואבת. ומול האהבה בהתחלה, היא כואבת שבעתיים.


 

צדפים קונכיות ומלחמה . ד.

[...]

תלתלי שיבה לאהובי ופסים שחורים.

זרועי על גבו

פיו בצוארי.

[...]

בגדד. היה שם

איש עני

שיצא לשוק  לקנות לחם. ומת (עמוד 13)

עברית נהדרת, דימויים נפלאים. תשוקה. ארוטיקה.

 

שיר שאהבתי

צדפים קונכיות ומלחמה . לא.

רעב.

הלילה. לא רעב ללחם לא צמא למים כי אם לדעת

את גופך המסוקס

שריחו תפוחים שלחשו נחשים ורוח אלוהים

ממנו

נושבת

לברוא את גופי

מעפר

(עמוד 45)

 

אולי זה ה לא שיר השירים, אבל בעיני זה פשוט מדהים.

וכמובן

איורים של מנשה קדישמן. מספר קווים, משיכות מכחול, נקי מאד ואין מתאים ממנו.

אידיאלי כספר מתנה לעצמך, לאהובך, ביום האהבה ובכלל.

מחיר קטלוגי: 64.00 ש"ח
מחיר באתר: 51.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד