רקוויאם המלחמה

 

זהו הספר התשיעי בסדרת ספרי השירה המתורגמים "ישפה",
אבן מאבני החושן. הספר נדפס אופסט בגופן
"דרוגולין" על נייר נטול עץ
90 גרם

 

 

וִילְפְרֶד אוֹוֶּן (Owen), 1918-1893, הגדול במשוררי מלחמת העולם הראשונה בשפה האנגלית, נהרג שבוע לפני גמר המלחמה, בגיל 25. הנושא שלו הוא המלחמה וצער המלחמה. "השירה היא בצער", כתב. הוא ראה את תפקידו כעד: "כל מה שמשורר יכול היום לעשות הוא להזהיר", אמר. שיריו פורסמו ברובם לאחר מותו בידי המשורר זיגפריד שָׂשׂוּן, עמית וחבר, והם מעידים על גודל הכישרון שנקטע באיבו. רבים משיריו לא הושלמו ונשארו קטועים, כחייו.

 

כעבור דור, המלחין בֶּנְגָ'מִין בְּרִיטֶן (Britten), 1976-1913, חיבר את "רקוויאם המלחמה" שלו כמחאה נגד מלחמת העולם השנייה והמנטליות שהצמיחה אותה, מתוך הנחת היסוד שעל אמנות גדולה לשקף את תרבותה במראה מטרידה, המאירה בראייה חדשה של שינוי בתפיסה. הוא ביסס את יצירתו על טקסטים של אוון, אמן עמית, המתעדים חוויות מלחמה, ועל תפילת האשכבה הנוצרית, המייצגת לדעתו ערכים של תרבות שלמה. הרב-שיח המתנהל ביצירה בין הטקסטים ובינם לבין המוסיקה, הצמיח את אחת היצירות הגדולות במוסיקה של המאה העשרים.

 

רִנה ליטוין היא משוררת, מסאית, מספרת ומתרגמת. עם תרגומיה נמנים הרומנים של ויליאם פוקנר, "ספרי אליס" ללואיס קרול, שיריו וסיפוריו של א.ס. פושקין, כתביו של פדריקו גרסיה לורקה ורבים אחרים. תרגומה לטקסטים של "רקוויאם המלחמה" הוא מחווה למשורר גדול שנקטף באיבו, ליצירת מופת של מלחין דגול ולאידיאל השלום המשותף לשניהם.

 

 

 

השירה היא בחמלה
"אני אוהב אותך, בלי משוא פנים, במידה כזאת, במידה רבה כזאת, ברנש יקר, שהחיוך הקטן הארור שעולה על פניך כשאתה קורא את זה, אינו יכול לפגוע בי כהוא זה" שני מכתבים של המשורר האנגלי וילפרד אוון. תירגמה והעירה רנה ליטוין
מאת וילפרד אוון | הארץ / תרבות וספרות / ספטמבר 2008

 

המכתבים המובאים בזה הם שניים מתוך מאות מכתבים של המשורר וילפרד אוון (Wilfred Owen), מהבולטים והייחודיים במשוררי מלחמת העולם הראשונה. אוון בגר כמשורר עם חוויות המלחמה וצער המלחמה, שהיו לנושא המרכזי בשירתו; הוא מחה נגדה כעד וכאח לנשק ומפקד. במובן זה לא היה פציפיסט, אך השקפתו על המלחמה עברה תמורות משמעותיות ככל שהתפתחה הלחימה.

היכרותו עם המשורר הנודע והמבוגר ממנו, זיגפריד ששון, היתה נקודת המפנה המשמעותית ביותר בחייו: השניים אושפזו באותו בית חולים בעקבות הלם קרב, וששון שימש לאוון חונך ספרותי. הוא אף הציגו לפני רעיו, משוררים וסופרים נודעים, כמו רוברט גרייבס, רוברט רוס, אדוורד קרפנטר, אוסברט סיטוול, סקוט מונקריף ואחרים. רבים מהם היו פציפיסטים, וששון עצמו נודע במחאתו נגד המשך המלחמה, שהובאה לפני הפרלמנט הבריטי.

אוון היה כשרון ודאי שנקטף באבו: הוא פירסם בחייו חמישה שירים, ורק לאחר מותו פירסם זיגפריד ששון קובץ ראשון מהם, ואחיו של וילפרד, הרולד אוון, פירסם את מכתביו (בקיצוצים והשמטות רבים). אוון היה כותב מכתבים נפלא, והם מקרינים על הקורא מאישיותו, מלבטיו, מחוויותיו, ממזגו וממחשבתו. מבחר ממכתביו של אוון, לצד מבחר משיריו, המשמשים טקסטים ביצירתו הנודעת של בנג'מין בריטן "רקוויאם המלחמה", יופיע בקובץ מיוחד בהוצאת אבן חושן, בתרגומה של רנה ליטוין.

אל זיגפריד ששון

מהים, רח' מונקמור, שריוסברי, 5 בנובמבר 1917

ששון היקר שלי,

(...) דע שמאז אמצע ספטמבר, כשעדיין התייחסת אלי כאל טרחן קטן המידפק על דלתך, נחשבת בעיני כמו קיטס+הנוצרי+אליהו+המפקד שלי+האב המוודה שלי+אמנחטפ הרביעי בפרופיל. כמה זה אומר מבחינה מתימטית?
האמת היא שזה אומר את הדבר הבא: שאני אוהב אותך, בלי משוא פנים, במידה כזאת, במידה רבה כזאת, ברנש יקר, שהחיוך הקטן הארור שעולה על פניך כשאתה קורא את זה, אינו יכול לפגוע בי כהוא זה.
אם תבחן מה השמות לעיל, כל אחד בנפרד, עשו למעני, תדע מה עשית אתה. אתה קיבעת את חיי - קצרים ככל שיהיו. לא הצתת אותי: מתמיד הייתי שביט מטורף; אבל אתה קיבעת אותי. חגתי סביבך כלוויין למשך חודש, אבל בקרוב אפרוץ החוצה, כוכב אפל במסלול שבו תרשוף. יש משום נחמה בידיעה שיופיטר עצמו שוחה לפעמים מחוץ לטווח הראייה!
אם "לחזור לצאן שלנו", כמו שהצרפתים לעולם אינם אומרים, קיבלתי פתק קטן ומושלם מרוברט רוס, וקבעתי פגישה בשעה 12:30 ב-9 בנובמבר. הוא הזכיר שמתאכסן ברחוב האף מון, אבל המלון מלא.
הזמנתי כמה עותקים של "פיות ויורים"(1), אבל לא אקנה את כולם, כדי להשאיר את הספר מוצג על דוכני שריוסברי! כמו כן אני עומד לקבל את "חייו של קיטס" - החדש של קולווין(2); המחיר אינו מתפרסם, אבל לעזאזל, אני מתכוון ליהנות מהחופשה שלי! אני מבלה ימים די מאושרים בחברת אמי, אך איני מצליח ליצור יחסים חבריים עם אבא, מבלי לחזור אחור אל עצמי שמלפני עשר שנים.
מה שהכי חסר לי באדינבורג, ולא בקרייגלוקהארט(3), הוא עליצות הרעים של ארבעת הנערים. באחד הימים אני צריך לספר לך איך שרנו, צעקנו, שרקנו ורקדנו בסמטאות החשוכות של קולינטון; ואיך צחקנו עד שגשם של שביטים צנח סביבנו, ונפלה עלינו שלווה מתחת לכוכבי החורף, וא חדים מאתנו ראו את נתיב הנשמות בפעם הראשונה. ומשראינו אותו כה הרחק מעלינו, ומשחשנו את הדרך הטובה כה בטוחה מתחתנו, היללנו את אלוהים בשריקה רמה יותר; וידענו שאנחנו אוהבים זה את זה כדרך שאין אנשים אוהבים לאורך זמן. לו ראו אותנו שחקני הברידג' של קרייג ולוקהארט, היו ממטירים עלינו את אש זעמו של יהוה, וקוברים אותנו מתחת ללהבות העיר ששמה ידוע לך.
הלוואי שהיית פחות מאופק, שכן יש לי שמות תואר רבים להתגדר בהם. בינתיים אני יכול רק לומר שאני

ידידך הגאה, אוון

אל סוזן אוון
סקארבורו, 31 בדצמבר 1917

אמי שלי היקרה,
רק מכתב קצר להודות לך על הפתק המצורף עם המכתבים שהועברו אלי. (...) המכתב האחר היה מה-cher ami שלי בבורדו(4) (...) שמתמיד בביטויי הנאמנות שלו. מי שלימדתי אותו אנגלית השיג לו משרה כמתורגמן ב-Y.M.C.A האמריקאי בבורדו. (...) אני חושב שבורדו היא ראשונה ברשימת הביקורים שלי שלאחר המלחמה. רבים ושונים, מוזרים ומצויים הם הידידים הנוטים לי חסד בעולם הזה. ולא מצאתי בהם אחד שהוא שקרי, או אחד שלא עולה עלי באיזו מעלה.
אחדים צעירים מאוד, ואחדים כבר זקנים, אך אין בהם בגיל האמצע. ואין כלבים בין ידידי. לא כלבים, לא להטוטנים, לא תועבות אחרות ברשימה ההיא. כי נושכתי על ידי כלבי העולם; וחדרתי ראות מבעד ללהטוטים ולמלבושי הארגמן. וכך הגעתי לאמות מידתו האמיתית של אדם.
אינני בלתי מרוצה משנות חיי. הכל נעשה בתקופות: תקופות של עמל מפרך בשריוסברי ובבורדו; תקופות הנאה מדהימה בפירנאים ומשחק בקרייגלוקהארט; תקופות דתיות בדאנסדן; תקופות של סכנות איומות על הסום; תקופות של שירה תמיד; של אהבתך תמיד; של הזדהות עם הסובלים תמיד.
אני יוצא מן השנה הזאת משורר, אמא יקרה, ולא נכנסתי אליה כך. אני נחשב לעמית בעיני הג'ורג'יאנים(5). אני משורר של משוררים.
הפלגתי לדרך. כבלי העיגון נותקו; אני חש את הגאות הגדולה של הים הפתוח נושאת את ספינת המפרשים שלי.
בשנה שעברה בזמן הזה (כעת חצות והרגע הבלתי נסבל של השינוי) שכבתי ער באוהל פרוץ לרוח באמצע שדה ענקי, נורא. זה לא נראה לא צרפת ולא אנגליה, כי אם מין מכלאה שמחזיקים בה את הבהמות ימים אחדים לפני הטבח. שמעתי את ההילולה של הגדודים הסקוטיים, שעכשיו הם מתים, ושידעו כי ימותו. חשבתי על הלילה הזה עכשיו, ואם אמנם עלי - אם אמנם עלינו - אם אמנם היית - אבל לא חשבתי לאורך זמן ולא לעומק, כי אני אמן ההשמטה.
אבל בעיקר חשבתי על המבט המוזר מאוד על פני כולם במחנה ההוא; מבט בלתי נתפש, שאדם לא יראה באנגליה, אף שצריך שהמלחמות תהיינה באנגליה; גם לא רואים אותו בשום קרב. רק באטפל(6). זה לא היה ייאוש, או אימה, זה היה נורא יותר מאימה, כי זה היה מבט עיוור, ללא הבעה, כמו של ארנב מת. הוא לעולם לא יצויר, ושום שחקן לעולם לא יתפוש אותו. וכדי לתאר אותו, אני חושב שעלי לחזור ולהיות אתם. אנחנו שולחים שבעה קצינים היישר לשם מחר.
לא אמרתי מה שאני חושב הלילה, אבל בדצמבר הבא ודאי אעשה כן. אני יודע מה את חושבת, ואת מכירה אותי,

וילפרד

(1) ספרו של ששון.
(2)סידני קולווין (1845-1927, מחברה של סדרת ביוגרפיות על אנשי עט אנגליים.
(3) Craiglockhart, בית החולים לנפגעי הלם קרב שהשניים הכירו בו זה את זה.
(4) לפני שהתגייס התגורר אוון שנים אחדות בצרפת ולימד אנגלית.
(5) קבוצת משוררים שיצרה בין העידן הוויקטוריאני למודרני.
(6) Etaples, נמל דיג קטן בצפון צרפת, ששימש בסיס אימונים בריטי, ולימים גם בית חולים שדה.

 

 

תרבות-ספרות nrg 18/03/2009

הוצאת "אבן חשן" תקיים אירוע השקה במרכז הקונגרסים של משכנות שאננים בירושלים לספר "רקוויאם המלחמה: טקסטים ומכתבים" של וילפרד אוון ובנג'ימין בריטמן שנערך ותורגם על-ידי רנה ליטוין, ורואה בימים אלה אור.

וילפרד אוון נחשב לגדול משוררי מלחמת העולם הראשונה בשפה האנגלית. בגיל 25 מצא את מותו כשבוע לפני תום המלחמה. שיריו, העוסקים לרוב במלחמה ובצער שהיא גורמת, פורסמו בעיקר לאחר מותו בידי המשורר זיגפריד ששון.

הנסיבות הטראגיות שהביאו למותו והנושאים בהם עוסקים שיריו, היוו בסיס ליצירה "רקוויאם המלחמה"

של המלחין בנג'ימין בריטמן. היצירה, שהולחנה לאחר מלחמת העולם השנייה הינה מחאה כנגד התרבות שאפשרה את קיומה ורב-השיח שהיא מקיימת מלא עוצמה.

את ערב ההשקה יפתח מו"ל הוצאת "אבן חשן", עוזי אגסי. כמו-כן, תשוחח על הספר המתרגמת והעורכת רנה ליטוין והמשורר והפסיכולוג מרדכי גלדמן ירצה על היבטים פסיכואנליטיים ואמנותיים של טראומת המלחמה. אריאל הירשפלד, סופר וחוקר ספרות ואמנות, יקרא משיריו של וילפרד אוון ואף יוקרנו קטעים מתוך הסרט "התחייה" בבימויו של  Mackinnon Gillies שיצא בבריטניה בשנת 1997.

מרכז הכנסים, משכנות שאננים, ימין משה, ירושלים. 19:00. משעה, 24.3.09 יום ג

 מספר מקומות מוגבל. לרכישת כרטיסים: 02-6292212.

 

פרנץ פרדיננד

"רקוויאם המלחמה" של המשורר ווילפרד אוון והמלחין בנג'מין בריטן הוא ספר חובה. גם ערן סבאג בעד המנדט הבריטי
העיר תל אביב 27/03/2009 גליון 1486 –מאת: ערן סבאג

 

זהו, נשארו בחיים משהו כמו שבעה. למעשה, את שדות הקרב עצמם כבר איש אינו זוכר, אך שבעה בני אדם ברחבי העולם יכולים לספר כי הם לחמו במלחמת העולם הראשונה. שבעת המופלאים הללו עוד יודעים לתאר התקופה שבה את החפירה היה החבר הטוב ביותר של החייל והטנק היה לפלא פלאים.

וכשם שכיום אנו מצויים על ספה של תקופה רבת חשיבות שבה "המלחמה הגדולה" הגדולה הופכת להיות נחלת הטקסטים וההיסטוריה ולא עוד נחלתו של האדם החי, כך היתה היא לגבול בין עולמות. המלחמה המוזרה ביותר שנתגלגלה אל העולם. ללא סיבה, ללא תכלית וללא סוף. היא היתה לאירוע שהכניס את העולם אל העידן הבתר-מודרני והכשיר את השרצים הנציול-סוציאליסטים לעתיד לבוא, אבל היא גם הבהירה אחת ולתמיד, כך אומרים, כי הפילוסופיות והשכל האנליטי, הקדמה והטכנולוגיה, עדיין ערבון לחיים טובים, וההגיון יותר משמועיל הרי מביא הוא לאדם סבל וכאב ללא קץ.  הכל התחיל אז. הפוסט מודרניזם, הסוריאלזם והמיסטיקות החדשות בצד הריקבון המוסרי והציוניות המניבה פירות באושים.  אני לא חושב שאספיק לברר עד יום לכתי כיצד קורה שהתקופה הזו הפכה להיות חלק כה בלתי מותנה מעולם המחשבות והאסוציאציות שלי.  כל אימת שאני חוצה את גן מאיר ועובר ליד פינת ההנצחה לחיילים האוסטרלים והניו זילנדים שלחמו בארץ במלחמה הזו לפני 95 שנה, אני מרגיש שיש סיכוי שאחד מהם קרוב משפחה, ולמעשה אם היה מתגלגל לפתחי קשישא שזוכר את הימים ההם היה לי הרבה מה לדבר איתו, וייתכן שהוא היה זה שמעדיף לחתוך את השיחה קודם יען כי אצה לו הדרך.

על כל פנים, זו הסיבה ואין בלתה שכעת נדבר בעניין הוצאת ספר שירים, טקסטים ומכתבים מעשה ידיו של אחד מגדולי משוררי המלחמה ההיא ווילפרד אוון. הילכתי ברחוב שינקין ובחזית חנות הספרים ראיתי תמונת דיוקן זעירה הקוראת לשחרור מן המדף. יש לתמונות מן התקופה ההיא ניחוח מסוים, וקל לזהות מה מבדיל בין הצילום של מלחמת העולם הראשונה לשנייה או לכל מלחמה אחרת. קל לזהות, אך קשה להסביר.  רכשתי הספר ויצאתי לדרכי.  "רקוויאם המלחמה" הוא אגודת טקסטים שבה תשעה שירים של אוון, כמה מכתבים מרגשים ששלח מן החזית לאמו ויצירה של המלחין בנג'מין בריטן בשם זה, שכתב כמחאה נגד מלחמת העולם השנייה. בריטן ביסס את יצירתו על הטקסטים של אוון מתוך אמונה כי הרוח העכורה של המלחמה הראשונה והמנטליות שנפתחה אז הולידו את השנייה.

לא לחינם כונה דור הצעירים של המלחמה ההיא הדור האבוד, מונח שטבעה הסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין. הכל אבד וטרם נמצא. האמת צריכה להיאמר ופטור בלי כלום אי אפשר, והוא שהוצאת קשב לשירה הוציאה לפני שנים ספורות ספר שירים לאוון, "קרעי שני", בתרגומה של חנה ניר. את הטקסטים עכשיו ואת הרקוויאם של בריטן תירגמה רנה ליטוין. אוון, נמוך קומה, מגמגם לפרקים, עם נטייה לעצבנות קלה וקול חם ועמוק, לא הספיק הרבה לבד מלהגשים את שאיפתו כמשורר, והיא להיות עד נאמן למה שראה. "כל מה שמשורר יכול היום לעשות הוא להיזהר", כתב אי שם. אוון חטף מן המלחמה הזו מכל כיוון. הוא נמנה עם אותם רבים שבתחילה לא הוכרו אלא כמוגי לב ורכי רוח – הם הלומי הקרב או כמו שאוון קורא להם בשירו "פגועי הנפש". אלה היו חיילים שהחיים של חודשים על חודשים בתוך חפירות מצחינות, בריכות של בוץ ודם, שינו את מסלול חייהם לעד. בשירו "משל על הזקנים והצעירים" כותב אוון על מעשה עקידת יצחק, וכולנו יודעים כיצד נגמר האירוע. וגם בשירו של אוון אנו מתקרבים לרגע שבן מניף אברם את המאכלת לשחוט את בנו, וברגע האחרון מונע המלאך מלעשות כן וזוהי תעודת אמונתו: "ויד שלח לשחוט את בנו בכורו./ אך לא! מלאך קרא לו משמים,/ סח לו: אל נא תשלח ידך לנער,/ ואל נא תפגע בו לרעה. הבט/ בסבך: איל אחוז בו בקרניו:/ קח את קרני הרהב במקומו./ ויקשח לב אברם ובנו שחט,/ וכך חצי אירופה, חד-אחד".

המדרש החדש למעשה העקידה אינו פרשנות אחרת אלא בדיוק מה שהיה: אירופה החלה דרכה המבטיחה בהפיכתה לבית מטבחיים עיוור ומודרני. אוון היה למתבונן ועד, וייתכן שלאחר שמילא את ייעודו היה העולם יכול לוותר על חייו. לאחר חודשים בבית חולים לטיפול מיוחד בהלומי הקרב, נשלח חזרה לחזית. שבוע לפני חתימת הסכמי שביתי הנשק, ב- 4 בנובמבר 1918, בצהרי היום, נהרג בפעולה בעת חציית תעלה בצפון צרפת. את צער העולם והמלחמה תיאר  נער בן 25.

 

משל על הזקנים והצעירים

"להפסיק את מעגל האלימות" - את זה לא יכולות לעשות המוסיקה או השירה, ואין מתפקידן לעשות כן וודאי לא רקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן
אורי הולנדר | 14/4/09 הארץ

 

"הבאת הטקסטים המרכיבים את ?רקוויאם המלחמה' בעברית נעשתה מתוך הזדהות עמוקה עם צער הלוחמים, הנשלחים שוב ושוב לשדה הקרב למלחמות שאינם רוצים בהן, שנכפות עליהם ושהם קורבנותיהן". כך כותבת רנה ליטוין, שתירגמה את הטקסט ששימש את בנג'מין בריטן ברקוויאם הנודע שלו, וצירפה לו תרגום נפרד של תשעה משירי וילפרד אוון (שבריטן שתלם בין שורות הרקוויאם הקבועות ואף ערך בהם שינויים). כן צירפה עשרה ממכתביו, וגם רשימה על יצירתו של בריטן.

דברים אלה מסבירים את פשר מתכונתו הלא שגרתית של הספר; אין זה ספר תרגומים טיפוסי, אלא ניסיון להציג את יצירתו המורכבת של בריטן דרך חומריה השיריים. ואף שמבנה הספר מצטייר במבט ראשון כאקלקטי במידת-מה, הרי שמטרתו ברורה ומוצהרת: "מה יכולה יצירת אמנות לעשות כדי להפסיק את מעגל האלימות? לפקוח עיניים, להאיר את התודעה, לחשוף את השקרים ואת המניעים הכוזבים, את מכניזם המלחמה - לאלה שיש להם הכלים לקלוט את המסר. בעיקר לצעירים שאליהם המסר מופנה - שעיניהם לא קהו עוד ואוזניהם לא טחו משמוע, וכל החיים עוד לפניהם" (עמ' 61).

פנייה זו "לאלה שיש להם הכלים לקלוט את המסר" מהדהדת בהקשרה הנוכחי - הקשר קהל קוראיה המסוים - את שירו של אוון "משל על הזקנים והצעירים", המציג גירסה מודרנית למעשה העקדה המקראי: "וישכם אברם, ויבקע העץ, וילך / ויקח עמו האש והסכין (...) / אך לא! מלאך קרא לו משמים, / סח לו: אל נא תשלח ידך לנער, / ואל נא תפגע בו לרעה. הבט / בסבך: איל אחוז בו בקרניו; / קח את קרני הרהב במקומו. / ויקשח לב אברם ובנו שחט, / וכך חצי אירופה, חד-אחד" (עמ' 26).

אף שציור השחיטה הזה אקטואלי תמיד, ואפשר לפרשו בדרכים רבות, מן הראוי לשאול מי הם אותם "זקנים וצעירים" מבין קוראי הספר הזה, שאכן יוכלו לפענח את "מסר" יצירתו של בריטן - תהיה הקשורה מניה וביה לאפקטיוויות של ה"מסר" עצמו.

אין זה סוד כי יצירתו של בריטן אינה ממוצרי היסוד התרבותיים של ציבור גדל והולך. ואף ש"רקוויאם המלחמה" איננה יצירה א-טונלית, ולפיכך לא תקוטלג על ידי האוזן הממוצעת כ"מוסיקה חדשה" (כלומר, כזו שחובת השמיעה לא חלה עליה), הרי שהיא משקפת לא רק את זעזועו של מלחין פציפיסט מזוועות מלחמת העולם השנייה, אלא את ניתוקה הכמעט מוחלט של המוסיקה שיצר ממסגרתה החברתית.

שפתו של הרקוויאם הזה, הכוללת גם את חומריה של אמנות נוכחת-נעדרת נוספת - השירה - פונה מראש לאוזניים "שטחו משמוע". אפשר לפרש היום את עצם קיומה כמעין כתב-אשמה, המציג לחברה את פניה הלא אנושיים - לא רק את חוסר האנושיות שאיפשר את זוועות המלחמה, כי אם את חוסר האנושיות בגירסתו הפלורליסטית והדמוקרטית, כלומר, החיבה המוכרת למיכון, למסחור ולחיפצון; כל המנוגד למהותה האמנציפטורית של המוסיקה האוטונומית.

יש "סתימות" בשפה שבריטן משתמש בה כאן. זו "סתימות" מוסיקלית שדווקא השירה עוזרת לפשט ולפענח אותה, שהרי שיריו של אוון הכלולים ברקוויאם אינם מתוחכמים מדי מבחינה לשונית או סגנונית; עיקר כוחם במבע הישיר ובציוריות שאינה משתמעת לשני פנים. עצם שילובם בין חלקי התפילה המוכרים של הרקוויאם ממחיש שאין מדובר ב"פרץ" זוועה מקרי, כי אם בתהליך ארוך שנים. ה"סתימות" מקורה בכך שקוראים-מאזינים רבים אינם מכירים את המסורת שבריטן חותר תחתיה. גם אם יוכל המאזין הממוצע לעקוב, למשל, אחר שימושו של בריטן בטריטון, המהווה מעין לייטמוטיב ה"תומך בטקסטים השיריים המלעיגים על המסר של המיסה" (עמ' 55) ומערער על בשורת הנחמה שלה, כיצד יפרש את הצרימה או את סימן השאלה הטונלי הזה? האם די בו כיום כדי "לטלטל"?

ומעבר לשאלה הזאת, שתשובה רצינית עליה דורשת עיון מעמיק בהרבה - האם יצירה זו, שנימתה אמנם אינה "מפתה" כמו זו הסאטירית-גרוטסקית של קורט וייל, אך רק אוזן ערלה במיוחד לא תחוש בלעגה, אינה מועדת ל"ניכוס" טקסי, ולו מתוקף שמה וממדיה?

למרות ששיריו של אוון חושפים את ה"הירואי" במערומיו, זמר השרפנלים והמסטינגים שלה לא יזעזע את מי ש"אין להם הכלים לקלוט את המסר" - דווקא בגלל ישירותה (מי שיש להם כלים לקלוט את המסר יוכלו לתהות על מידת "יעילותו", מבחינה זו, של השיר הפוליטי באשר הוא). ודווקא בגלל איכותה של המוסיקה של בריטן, קל לחולל בה טרנספורמציה פלאית, ולהשתמש בה, נניח, כתשתית חגיגית ל"קונצרט ניצחון" (כגון זה שביקש לערוך זובין מהטה בירושלים, יחד עם חבריו, דניאל בארנבוים וז'קלין דו-פרה, עוד בטרם תסתיים מלחמת ששת הימים). "להפסיק את מעגל האלימות" - את זה לא יכולות לעשות המוסיקה או השירה, ואין מתפקידן לעשות כן. "לפקוח עיניים, להאיר את התודעה, לחשוף את השקרים ואת המניעים הכוזבים, את מכניזם המלחמה" - את זה תוכלנה אמנויות אלה לבצע, באופן עקרוני, על ידי שיקוף תוכני וסגנוני של פני החברה המבעיתים, או על ידי נטישת אולמות הקונצרטים, כלומר, ביטולו מראש של ניכוסן.

הקונצ'רטו החמישי לפסנתר של בטהובן הוא מועמד טבעי לביצוע ב"קונצרט ניצחון". לעומת זאת, סונטה של פייר בולז, פרלוד של דביסי או "תוצריו" של בטהובן המאוחר אינם כאלה, והעמקה בהם חושפת בדרכה את ה"כוזב" - מתוקף ההתמודדות עם האחר, הלא מוכר והאינטימי. במובן זה, תמונות יום הדין והחיילים קטועי האיברים, כמו גם התפילה-התחינה "המצא לנו שלום" - הפחד, הניכור והמזור הנפשי - טמונים בעבודה יומיומית, אפורה וקשה; תהייה מתמדת על אודות הסכין, העץ, האש, המלאך וקרני האיל.

 

 

דברים שנאמרו באירוע השקת הספר:

 

הפסיכולוגית ד"ר יפה זינגר

על הלם קרב

 

מתוך מה שאני יודעת על ההיסטוריה של הלם הקרב - שהסיפור של אוון, מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים.

ובמובנים רבים, הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל במובן של הטיפול שהוא קיבל. וניסיתי קצת לחשוב האם

לא כדאי בערב כזה לתת לאו דווקא פרספקטיבה פסיכולוגית, אלא פרספקטיבה היסטורית, למרות שאני לא היסטוריונית, אבל אני קצת מכירה את ההיסטוריה של הלם הקרב והטיפול בו, בגלל שאני חושבת שיש לנו כאן מקרה בלתי רגיל ויוצא דופן במובן הזה, שההתייחסות התרבותית להלם הקרב השפיע על הטיפול, השפיע על הרופאים, השפיע על תפיסת העולם, ובסופו של דבר על המטופלים.

אני חושבת שהאמירה הזאת שהיתה נכונה ל 1917 היא נכונה לפעמים גם לימינו אנו, והייתי רוצה לומר גם על זה משהו.

אין למעשה בפסיכיאטריה שום תסמונת, שההתייחסות הרפואית שלה היתה באופן מוחלט נגזרת של ההתייחסות החברתית. וזו תופעה מאוד מאוד מדהימה. ההתייחסות להלם הקרב היתה התייחסות מאוד אמביוולנטית, ושיקפה

את מה שקרה בחברה. לקח המון המון זמן והמון שנים, למרות שכבר ב-1919 היו דברים שקשורים בטיפול שהיו ידועים וברורים בכל צבאות העולם וגם בכל המוסדות הלא צבאים שטיפלו בהלם קרב, ועדיין אנחנו רואים, בין מלחמה למלחמה, תקופות ממש של אמנזיה, שכחה מוחלטת. אני יכולה לומר לכם, שכאשר נפלו התאומים בניו-יורק

אנחנו בארץ קיבלנו טלפונים מאמריקאים, למרות שהם בעצם המורים שלנו - אנחנו למדנו מהספרים שלהם, והם שאלו אותנו מה כדאי לעשות במצבי חירום בהלומים שהיו מבנייני התאומים, גם הם סבלו מהלם.

והדבר הזה, התופעה המוזרה הזאת של האמנזיה שחוזרת מפעם לפעם, של ההתנגדות הגדולה שהיתה בעולם הרפואה לקבל את העובדה, שלא מדובר בבעיה פיזית, שאלה אנשים שאין עליהם שום סימן, שהם לא נפגעים פגיעה פיזית, ועדיין הם סובלים מהלם הקרב. שלא מדובר בתכונות אישיות, שלא מדובר בתרבות, אלא מדובר באנשים נורמלים, שנמצאים במצבים לא נורמלים, וכך צריך להתייחס אליהם, וזה המסר שצריך להעביר להם.

היום אנחנו יודעים ב-2009, שיש בהלם הקרב רצף. מגוון מאוד מאוד רחב של תופעות. אבל יש דבר אחד שהוא מאוד ברור ואפשר לראות אותו מתבטא בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. שמיד בקרב יש אנשים שמפסיקים לתפקד. ואז אנחנו רואים אותם עם כל מיני תופעות פיזיולוגיות לא פשוטות – של רעד, של יובש בפה, של קוצר נשימה, של התאבנות, הרבה פעמים של התפרצויות בכי של כאב, של פחד, של אימה - כולם כנראה נובעים מאינטראקציה בין שני משתנים, שהאחד זה התחושה של האיום המאוד מאוד חזק על החיים, ומאידך, לפעמים איזה מין תחושה קשה בלב שהפעם אני לא אצא מזה.

התחושה הזאת, של אובדן שליטה על החיים, היא הרבה פעמים יוצרת את התופעות הפיזיולוגיות האלה.

אבל חוץ מהתופעות הפיזיולוגיות, יש גם תופעה מאוד קשה והיא, מה שפעם פציינט אמר לי "הקרנה חוזרת של הסרט". הפלשבקים, האירועים המאוד קשים, המצב הנורא הזה של המלחמה שחוזר שוב ושוב, מבלי שהאדם יכול להפסיק את ההקרנה, מבלי שאדם יכול להפסיק את הסרט הנורא הזה, שמופיע ונמצא בתוך חייו, בתוך נשמתו.

היום אנחנו יודעים שככל שאנחנו מטפלים מהר יותר, קרוב יותר להתרחשות, תוך כדי זה שאנחנו נותנים לאדם

את ההרגשה שהוא יחזור לחיים מלאים, ולבריאות מלאה, ולתפקוד מלא – הם הדברים החשובים בטיפול בהלם קרב.ואכן, מרבית החיילים, אחרי התערבות קצרה, חוזרים לתפקוד. חלקם אפילו לתפקידי לחימה.

הבעיה הגדולה בהלם קרב, היא דווקא הבעיה של הכרוניזציה. יש אנשים שאותות המלחמה ממשיכים ללוות אותם

למשך כל ימי חייהם. אלה סובלים מהתסמונת הכרונית, אלה האנשים המסכנים באמת.

הם אנשים שהתמונות והמראות מלווים אותם יומם ולילה, שאיכות החיים שלהם נפגעת. אנחנו שומעים מהאנשים האלה דיבורים כגון: הליכה עם מת, אני לא אדם שהייתי. אלה אנשים שבאמת רמת התפקוד שלהם יורדת, לעיתים

הם מתקשים להרגיש חום וקירבה לקרובים להם, יש להם תחושת חוסר ישע, הרבה פעמים רגשי אשמה ובעקבותיה

הסתגרות.  אני רוצה לחזור לוילפרד אוון.

אוון התגייס לצבא הבריטי בינואר 1917, במסגרת .... שעליו נמנו אמנים בריטים.

בעקבות השתתפות בקרב עקוב מדם על הסאר (?), התפתחה התסמונת הנפשית הנקראת הלם קרב. הוא פונה, כמו הנפגעים האחרים, בהתחלה לתחנת פינוי. ואני רוצה דווקא לומר משהו על תחנות הפינוי האלה.

תחנות הפינוי האלה נוצרו באנגליה בגלל השוק שהיה לצבא הבריטי מכמות הנפגעים. לא, בגלל שהיתה איזושהי הכנה מוקדמת שלהם. בהתחלה היה נהוג לקחת את נפגעי הנפש ולהחביא אותם בבתי חולים כלליים.

אבל אחרי שפתאום היו מיליוני הרוגים, והתברר ש-40% מנפגעי המלחמה של הצבא הבריטי הם נפגעי נפש, לא היתה ברירה, אי אפשר היה יותר להסתיר את הקלון. ואז התחילו לפתוח בתי חולים.

בתי החולים האלה פוזרו בהרבה מאוד מקומות, אבל כל הזמן המחשבה היתה, שהדבר לא יגיע לידיעת הציבור,

כי, הקשר שבין מלחמה ופגיעה נפשית לא היה ידוע ולא היה קיים עדיין, והתעללות, או החשיפה של האנשים האלה לעיני הציבור עלולה לפגוע במורל.

לאוון היה מזל. גם בתחנה הראשונה שהוא היה, הוא קיבל טיפול נכון, עודדו אותו לכתיבה, דיברו איתו, ובעיקר

הדגישו את הקשר שלו עם הסביבה. עודדו אותו לכתוב מכתבים, לאימא שלו, למשל. אלה המכתבים שמוצאים בספרה של רנה ליטוין. אחר כך הוא עבר לבית חולים, שבתוך ההיסטוריה של הפסיכיאטריה נחשב לאחד המקומות החשובים ביותר לטיפול בהלם קרב, ונכנס לפנתיאון של הטיפול.

ולמה.

בבית החולים הזה, חוץ מד"ר ברוק, שטיפל בוילפרד אוון, היה רופא נוסף שנקרא ד"ר ריברס.

ד"ר ריברס היה רופא וליברל גדול. המטופל המפורסם ביותר שלו הוא זיגפריד ששון. ועל זה גם אני רוצה לומר מילה. קודם רנה דיברה על זיגפריד ששון וסיפרה שהוא היה קצין.... אבל גם פציפיסט. והיה חשש מאוד גדול

שיכלאו אותו. והרופא הזה לקח את המשורר תחת כנפיו – בסרט  יש קטע שהוא הולך איתו במדרגות, ואז ששון שואל את ד"ר ריברס, אם יש לו war neurosis  וד"ר ריברס עונה שיש לו anti-war neurosis – זאת אומרת, שהרופא הזה הבין, שעליו לעזור למשורר ולתת לו את המקום. זיגפריד ששון סבל מהלם קרב. אני גם חושבת שההרפתקנות הזאת עלולה להיות חלק מהסנסיישין... (?) שהרבה פעמים אנחנו מוצאים אצל הלם קרב. אבל בעיקר הנאורות של הרופא שהבין שיש עוד דברים, חוץ מאשר מלחמה.

ד"ר ריברס היה קצין אמיתי. הוא היה פטריוט בריטי, שלא נטעה. הוא האמין בצדקת המלחמה, הוא האמין בזה שאנשים צריכים לחזור. אבל הוא, בניגוד לכל מיני רופאים אחרים, חשב שאנשים צריכים לחזור לשדה הקרב אחרי החלמה, אבל לא בכל מחיר. הוא היה אחד הרופאים הראשונים בהיסטוריה של הטיפול בטראומה שטען, שאנשים

אמיצים יכולים ללקות בהלם קרב. עד אותה נקודה וגם הרבה מאוד אחרי, ודרך אגב, התייחסו לאנשים שנפגעו בהלם קרב כאל פחדנים, כאל נמושות,  כאנשים חסרי חוט שדרה, כאנשים שסובלים מרפיון במערכת העצבים שלהם. והוא היה הראשון שאמר שאין שום קשר בין אומץ לב,להלם קרב.

דבר נוסף שהוא אמר, ואני חושבת שהוא מאוד חשוב. זה דבר שנמצא אחר כך בהרבה מאוד מחקרים בצה"ל ובצבא האמריקאי כמובן, הוא דיבר על הערך של אחוות הלוחמים כגורם מדרבן ללחימה. ואמר זה הרבה יותר חשוב מאשר הזדהות עם מטרות המלחמה ואהבת המולדת. זה היה דבר מאוד חשדני וקצת חצוף.......הוא אמר, אנשים נלחמים בשביל החברים שלהם, בשביל הסביבה, בשביל הצוות, וזה דבר שאנחנו יודעים עד היום.

הוא קיבל את שני הפציינטים המפורסמים שלו באהבה רבה. ואחד הדברים המופלאים זה שהוא באמת ידע  לתת מקום לאנשים האלה עם כל הכאב. אחד הדברים שהוא אומר שם בסרט וזה פשוט קטע מופלא – הוא חוזר מביקור בלונדון, שבו הוא מבקר רופא, את אחד מחבריו, הרופא הזה התעסק במה שאז היה נקרא חשמל סוגסטיבי, משהו נורא. נתנו לאנשים שוק חשמלי מתוך כוונה לעזור להם לדבר ולספר על החוויות שלהם. והאמרה של הרופאים

היתה שבעזרת זרמי החשמל, הם יצליחו למחוק את החוויה.

ריברס באותה תקופה הרגיש כשלון אמיתי, הוא הרגיש שהוא לא מצליח להחזיר את החיילים לקרב. ואז הוא נסע ללונדון לבקר את חברו הרופא. וההוא אמר לו -  יש לי 100% הצלחה, אני פשוט לא מבין על מה אתה מדבר.

וכשהוא חזר וסיפר את זה לששון, אז ששון שאל אותו למה אתה לא עושה את הדברים האלה – ריברס אמר לו

"אני רוצה לרפא אבל אני לא רוצה לגרום לכאב".

הוא באמת באמת חריג. כי רב הרופאים היו בני ברית של התרבות. אחד הסממנים המאוד ברורים לדבר הזה, זה שאין שום תסמונת פסיכיאטרית שזכתה לכל כך הרבה שמות. אני ספרתי 11 שמות לאותו דבר. נוסטלגיה, הלם פגזים, פוסט טראומטי...........גם השם נוסטלגיה היה קיים כבר במלחמת האזרחים. וראו זה פלא, במקום להבין שבמלחמת האזרחים אנשים עברו קרבות עקובים מדם, ניסו להסביר את הבכי ושברון הלב של החיילים כגעגועים לבית, לאימא. היה הרבה יותר קל לקבל את זה שחייל בוכה וצועק, או מכונס בתוך עצמו ולא מתפקד, במקום לראות שפשוט נחשף למוות, לכלל ההרוגים, ולא להבין את זה.

עכשיו, כדי שהאנשים האלה לא ישפיעו השפעה רעה על חבריהם, פשוט סילקו אותם. העבירו אותם לאזורים אחרים

או שהם נשלחו הביתה עם תווית של פחדנים, אינפנטילים, לא בשלים, ולעיתים גם בורים ועמי ארצות.

גם עלה הניאורוסטניה (?) שוב, התייחסות לחלק הפיזיולוגי. אדם יש לו רפיון בעצבים ומזה בעצם הוא סובל.

הרדיפה של הסביבה, של העולם, של הצבא כנגד האנשים האלה בחוסר הקבלה, בחוסר רצון, באו לידי ביטוי בהרבה מאוד מסמכים של רופאים. יש מסמך מ- 1918 של פסיכיאטר בריטי, ומה שמאוד כואב לקרוא זה את העמדה הביקורתית והשיפוטית שהיתה לו כלפי המטופלים. היה לו הרבה יותר קל לתייג חיילים כמשתמטים,

מאשר לתייג אותם כחולים. ולכן, הוא חשב שהטיפול האופטימאלי היה השפלה וזלזול. לאחר מכן, החזרה שלהם לשדה הקרב.

למעשה רק כשהופיע צ'ארלס מאייר, אחד הרופאים החשובים, והטביע את המונח shell shock  - הלם הפגז, שזה

למגינת ליבם של רופאים שעבדו איתו, התחילו להודות, שגם בסיטואציה הצבאית, גם לעובדה שבן אדם רואה מראות כל כך קשים, יש השפעה. לאט לאט הנושא הזה חלחל, ולא כל כך היתה ברירה, עד שהופיע באמת, רק במלחמת העולם ה-2 המונח battle shock – שזה בעצם מה שאנחנו קוראים היום הלם קרב.

במלחמת העולם ה-2, היתה  ממש מגיפה בקרב הצבא האמריקאי, ולהפתעתם הם לא היו מוכנים. שוב, הכל היה ידוע מ-1917. הטיפול הקדמי לא יושם – הם לא היו ערוכים בכלל.

ואז מה שהם עשו, הם פשוט נהגו לטפל באנשים טיפולים ארוכים ולשלוח אותם חזרה לארצות הברית.

אחד הסיפורים המסופרים הוא, שמי שעשה  את השינוי הגדול במה שקרה לחיילים האמריקאים, זה קודם כל

גנרל פאטון. כי פתאום הוא הבחין שחצי מהגדודים שלו נעלמים. אנשים פשוט נשלחים ע"י הפסיכיאטרים לארצות הברית לטיפולים ארוכים, למרות שהיה ברור, שצריך לטפל בהם קרוב מאוד מאוד לחזית.

שני אנשים מאוד חשובים (שני יהודים כמובן) היו גריגר(?) ושפיגל, היו הראשונים שדיברו על העניין הזה -  שלחצי קרב יכולים בסופו של דבר להכריע כל אדם. וזה דבר שאנחנו צריכים לזכור. השאלה אם החיים מגלגלים אותנו לנקודת השבירה או לא, היא השאלה.

וגריגר ושפיגל, בספר המפורסם שלהםmen under stress  - אמרו את זה כבר בשנת 1944 והביאו באמת לשינוי תפיסתי מאוד גדול בצבא האמריקאי. אבל, עדיין, אליה וקוץ בה – גם אחרי מלחמת העולם ה-2, פתאום היתה התייחסות לנפגעים....וזה היה פשוט באמת נקודת התחלה ללוחמים האלה. אבל באופן מאוד תמוה החיילים האלה חזרו לארצות הברית ואף אחד לא חיכה להם. היתה עדיין התנגדות של הפסיכיאטריה לקבל את העובדה שיש

כרוניזציה של התופעה שלא כולם מבריאים.

קרדינר(?) שהיה תלמיד של פרויד, כתב ב-1947, שהוא מזועזע ממצוקתם ומחוסר האונים של האנשים האלה.

בביוגרפיה שלו הוא מתאר אנשים שעמדו בתור במין מרכזים של וטרנים, והוא אמר -  אני לא מבין, ניסיתי רק קצת לדבר איתם והם נורא הודו לי ולא הבנתי על מה. והם פשוט אמרו לי – פשוט התייחסת אלינו.

השינוי הגדול בארצות הברית דווקא בא בעקבות ויאטנם. החיילים מויאטנם כפי שידוע לכם היו אומללים באופן מיוחד. לא רק שהרפואה לא כל כך טיפלה בהם, אלא שגם היתה התנגדות ציבורית. אבל מה שהציל את נושא הלם הקרב ואת הוטרנים של ויאטנם, היתה העובדה שדווקא וותיקי המלחמה, אלה שהצטיינו, החזירו את המדליות שלהם. והחלו לקיים מפגשים שבהם הם סיפרו על החוויות הטראומטיות. הם היו אלה שלמעשה אילצו את המדינה  וגורמי הבריאות, את בריאות הנפש, להקשיב להם. ובגלל הדחף שלהם, גם חל שינוי אצלנו.

אבל לפני שאני מגיעה לשינוי, למציאות הישראלית, אני רוצה להגיד משהו קצת כואב.

במלחמת השחרור ב-1948, היה בארץ כל החומר שנאסף במלחמת העולם ה-2. ב-1948 עמדו לרשות מטפלים ישראלים כל השיטות בכל החומר שנאסף. במלחמת השחרור לא נעשה דבר. ואנחנו נתייחס לזה בלאקונה בגלל הסיטואציה של המלחמה, אבל עדיין, אני רוצה להקריא לכם משהו שהופיע בעיתון הרפואה שנכתב ע"י רופא

והוא כתב כך:

"על בעיות ההיגיינה הרוחנית והפסיכיאטריה הצבאית. החייל העברי, רק טוהר מוסרית ואידיאולוגית

גבוהה ביותר, הנוער העברי חדור אהבת מולדת, משאת נפשו היא לשרת נאמנה את עמו ואת ארצו, כל בחור בישראל מוכן תמיד להתייצב לשורת המגנים, מקטנותם הם מתחנכים באווירה חלוצית לאומית, ובהגיעם לבגרות,

לוהט בקרבם להט האידיאלים הנשגבים של האומה".

מה שמגן מהלם קרב, הוא האידיאליזם והחינוך. אני מעלה את זה בגלל שבאותה תקופה היו בארץ ניצולי שואה

שנלחמו. והם כמובן, להם לא היתה הרמה המוסרית והאידיאולוגית של החייל העברי, כי הם חזרו מהשואה,

והם היו מולטי-טראומטים כבר, ואף אחד לא התייחס לזה, וחשבתי שכדאי להעלות את זה. היתה איזושהי עמדה מאוד קשה כלפיהם. ובין השאר האנשים האלה נשלחו ללא עזרה, כאשר ההתייחסות היתה, שבעצם הם רוצים פיצויים.

במלחמת סיני, וגם במלחמת ששת הימים כמעט לא היתה התארגנות ולא היה כוח טיפולי מסודר. אף אחד לא רצה לגעת באמת. היתה הכחשה בארץ של התופעה הזאת, למרות שמבחינה היסטורית הוקמה מחלקת בריאות הנפש בצבא באותה תקופה. פריצתה של מלחמת יום הכיפורים עשתה שוק אדיר לכולם. היקף הנפגעים היה רב ומדינת ישראל לא היתה ערוכה בכלל. טיפלו באנשים האלה בשיטות מאוד מאוד מיושנות.

 היום זה נראה כהיסטוריה, אבל זה ממש לא היסטוריה..

קודם אמרת (עוזי אגסי)שיש מקריות. השינוי הגדול במדינת ישראל היה לפני 1982, לפני מלחמת שלום הגליל.

מה המקריות? – ישבתי כאן בחוץ וחשבתי על פרופ' ערן דולב, תת אלוף במילואים שהיה קצין רפואה ראשי, וחשבתי, שהוא לא מוזכר מספיק בהיסטוריה של הלם הקרב בשינוי הגדול שהוא חולל. כי אני זוכרת את הצורה שהוא ניער את מחלקת בריאות הנפש ואמר, אנחנו צריכים שתהיה לנו דוקטרינה לטיפול בהלם קרב, והוא יושב פה עכשיו. אז אין מקריות.

למה כל הדברים האלה חשובים ולמה אני מעלה אותם, ולמה אני חושבת שזה חשוב לימינו.

רוני ז'נט וולמן(?) דיברה על זה, שלאנשים יש אמונות שעוזרות להם להתקיים. והיא דיברה על שלוש אמונות ואני רוצה לאמץ את התזה שלה. האחת, שהעולם הוא משמעותי, השנייה שהעולם הוא בטוח והשלישית שאני בעל ערך.

שלושת התזות האלה מתנפצות ברגע, כאשר אדם עומד מול הפגיעות שלו וחוסר האונים שלו. הכל נעשה מפורר ומפורד. הרבה מאוד אמונות שהאדם האמין בהם לפני הפציעה, נעלמות. הוא צריך לבנות את עצמו מחדש, עם פחדים, עם חרדות ובעיקר, עם השאלה באיזה מידה הסביבה מקבלת אותו.

היום אנחנו יודעים שאם אנחנו רוצים לבסס את הביטחון של האדם בעצמו, ביכולתו, במשפחתו, לעזור לו להאמין שהחברה ששלחה אותו, לא שופטת אותו ולא מתייחסת אליו כאשם, אלא מחבקת אותו.

צ'ארלס...... אחד החוקרים הגדולים והחשובים ביותר של מלחמת ויאטנם, כתב את אחד הדברים החשובים ביותר על טיפול בפוסט-טראומה, כפי שקוראים לזה היום, אמר, שהתמיכה החברתית והחום האנושי, הם אמצעי ההסתגלות החשובים ביותר לטראומה. הם עוזרים ליצור חיץ בין הנפגע לבין התוצאות השליליות של האירועים.

אם אנחנו רוצים לעודד נפגעים לשתף את החוויות שלהם, אנחנו צריכים לאהוב אותם ולתת להם להרגיש רצויים.

אני מוכרחה להגיד שהיום אנחנו יכולים להיות גאים במה שנעשה בצה"ל, ואני חושבת שגם היום יש התייחסות אחרת גם בחברה הכללית. אני חושבת שיש גם שינוי בהתייחסות של המטפלים.

היום המטפל מבין שהוא השופר של החברה, במובן שהוא מביא לחברה את ההתייחסות שלו להלם קרב.

הוא זה שצריך להבין שאם למטופל אין ביטחון, הטיפול יתעכב וההחלמה תתעכב.

אנחנו היום בתהליך מאוד מאוד חשוב של שינוי. ואני לא יכולה שלא להזכיר את חברתי הטובה פרופ' נאוה סולומון

שקיבלה השנה את פרס ישראל על מחקריה בתחום הלם הקרב. ואני חושבת שזאת אינדיקציה מאוד חשובה להתייחסות של החברה שלנו.

ועדיין, מילה אחרונה.

עדיין אנחנו לא מבינים כנראה עד הסוף את חשיבות ההכרה, את חשיבות ההכרה שהאנשים האלה מבקשים ורוצים.

כי הרבה פעמים כל מה שהנפגע רוצה זה את ההכרה של החברה. את ההכרה בנזק שנגרם לו ובעובדה, שהוא נשלח לשרת את הרעיונות של החברה, והוא חזר פגוע.

כשאני רואה ב"הארץ" מודעה של נכי צה"ל שמבקשים ממערכת הביטחון לא להעביר אותם לטיפול בביטוח לאומי,

אני יודעת שכל מה שהם מדברים זה על ההכרה – ואין חשוב ממנה.

 

 

 

המלחין והמוסיקאי גיל שוחט  

דברים והדגמות

 

אני רוצה לפתוח בארבעה קטעים מתוך 4 רקוויאם מפורסמים מההיסטוריה המוסיקלית:  מוצארט, ורדי, פורה,

ולעומתם, מול כל השלושה האלה - בריטן.

אי אפשר להתחיל לדבר על בנג'מין בריטן מבלי להכניס אותו לקונטקסט של סגנון מוסיקלי.

הסגנון המוסיקלי של בריטן הוא סגנון מאוד יוצא דופן במאה ה-20, מכיוון שהוא בעצם לא משתייך לשום אסכולה.

זאת מוסיקה שלא נשמעת הרבה פעמים דיסוננטית, צורמנית, למרות שבמוסיקה האוונגרדית הדיסוננט מתקבל

הרבה פעמים בברכה, לפעמים אפילו כחלק מתוך החוקתיות של הכתיבה הקומפוזיטורית.

יש במוסיקה שלו אלמנט אקלקטי, יש בו ניאו-קלאסיות. אני הייתי מגדיר אותו כניאו-מודרניסט. אם הייתי צריך להגדיר אותו באיזושהי הגדרה – אני לא אוהב להגדיר מלחינים, ואני גם לא אוהב שמגדירים אותי – אבל, לפעמים צריך לעשות את זה.

הוא נולד בשנת 1913 השנה שבה סטרווניסקי כותב את פולחן האביב, שנה שהרבה רואים בה שנה שהמודרניזם נולד, רגע לפני מלחמת העולם הראשונה ששינתה לחלוטין את התפיסה הקומפוזיטורית המרכז אירופאי.

בריטן נולד לתוך התקופה הזאת, הוא זכה לחיות עד שנת 1976, כמעט אפשר להגדיר אותו כמלחין בן-זמננו.

היצירה הזאת שאנחנו הולכים לשמוע עכשיו – רקוויאם המלחמה – היא יצירה שהבכורה העולמית שלה היתה

בשנת 1962.

זו שנה מאוד מאוד מאוחרת מבחינת ההתפתחות של האוונגרד - כמה דורות אחרי שנברג, ברג, שלא לדבר על מאהלר, ריכארד שטראוס ופולנק. היא בעצם תקופה ששייכת מבחינת הסגנון המוסיקלי כמעט למאה ה-21.

שנות ה-60 היו שנים של פוסט המהפכה הגדולה של דרמשטאד, שבעיקר היתה בשנות ה-50 והמייצגים שלה הם שטוקהאוזן ופולנק.

כל צליל ביצירה של בריטן היא הסתכלות מאוד מפוכחת – גם מתוך הערצה וגם מתוך התרסה לרקוויאם שנכתבו

לפניו. בריטן לא ממש לוקח חלק בהתפתחות המיינסטרים האוונגרדי המוסיקלי האירופי. אולי הוא לא אהב אותו מספיק, אולי זה לא סיפק אותו, אולי הכלים שבהם השתמשו המלחינים האוונגרדים המרכז אירופאים, קרי , גרמניה וצרפת בעיקר, אבל גם אנגליה – ומוסגים של סוריאליזם ופוסט סוריאליזם, למשל, השיטה הקקופונית.......

של 12הצלילים ששנברג כתב.

בריטן משתמש בכל האלמנטים האלו ככלים אבל לא כאידיאל של כתיבה קומפוזיטורית. הוא לא הולך שבי אחריהם, הוא פשוט משתמש בהם כדי להביע משהו שהוא הרבה יותר אידיאולוגי. ולכן, היצירה הזאת היא בפרוש יצירה יותר אידיאולוגית בעיני מיצירה מוסיקלית.

זאת גם יצירה ששבתה את לב הקהל באופן קצת מפתיע, כי ביצירה הזאת אין כמעט מלודיות.

המנגינה הכי מנגינתית......זאת הלקרימוזה - והיא מנגינה מאוד מתריסה.

שימו לב......הצליל בעצם צריך להיות......אבל הצליל הוא......מאוד מאוד צורם.

על הנושא הזה אני אגיד רק שורה אחת – חשוב מאוד להבין שהמילה רקוויאם, וכל מיסת האשכבה, מיסת המוות הזאת – כתובה בלטינית. היא חלק מהכנסייה הקתולית וברהמס, באך -  גדול המלחינים שהיה פרוטסטנטי, שהיה פוסט דור הרפורמציה, כתב את יצירותיו, גם הליטוגרפיות, בגרמנית. למשל, מיסה בסי במול מינור, שרבים מהפסיכולוגים רואים אותה הגדולה ביצירות. מוצארט, אולי בגלל הזיקה שלא לאיטליה, אולי בגלל הזיקה שלו לקתוליות, כתב את הרקוויאם שלו בסופו של דבר בלטינית. פורה, שהיה מאמין גדול, כתב בלטינית ועוד הוסיף את האימפרדיזם הזה שניגנתי לכם עכשיו. ברהמס למשל, כותב את הרקוויאם שלו בגרמנית מתוך כתבי הקודש הלטיני.

היחס אל הדת כאן הוא מאוד אמביוולנטי, גם במהלך הדורות כשאנחנו מסתכלים על התופעות של כתיבת הרקוויאם.

אצל בריטן זה שונה. מכיוון שאצלו יש התרסה אפילו כנגד הטקסט עצמו שהוא משתמש בו, ואפילו כנגד היצירות המוסיקליות הגדולות שנכתבו על הטקסט הזה, כולל מוצארט.

לפי דעתי, הצלילים הראשונים מתוך רקוויאם המלחמה נובעים מתוך 2 הצלילים הראשונים של הלקרימוזה של מוצארט.

2 הצלילים...... 2 צלילים במרחק חצי טון – פעם בעליה.....פעם בירידה.....הזוגות האלה של הצלילים נקראים

מוטיב האנחה, שבכלל מגיע מתקופת ימי-הביניים.

אני רוצה להשמיע לכם את הפתיחה של רקוויאם המלחמה של בריטן.

האקורד הראשון שאתם שומעים - זה אפילו לא אקורד, זה סוג של רעש........הוא מסתכל על מוטיב האנחה ההיסטורי הזה, שגם מוצארט משתמש בו, אבל בצורה הרבה יותר הרסנית ודקדנטית.

ואז, כמעט מתוך איזושהי אופרה, כמו מוסיקה לסרט אימה, ואם אנחנו מנסים לחשוב על כלי שמייצג מוות - זה

הפעמונה. אצל וואגנר זה כמובן הקרן האנגלי. זה הפעמונים האלה הארוכים, המוטות ממתכת החלולים שמקישים עליהם עם פטיש, ממש כמו צלילים של כנסייה רחוקה.

בספר הנפלא של רנה ליטוין, יש תרגומים מסמרים (אפילו את שיער ראשי) של אוון. מה שהדהים אותי בספר זה דווקא התרגומים למיסה הלטינית.

 

רקוויאם אטרנה

"מנוחת עולם תן להם אלוה,

ואור תמיד עליהם האירה."

 

אני חוזר למוצארט. כשמוצארט כותב.....אנחנו רוצים לשמוע מנגינה.....אנחנו רוצים לשיר מנגינה......ואילו כאן, כמו שיש לנו גיבור ואנטי גיבור, כימיה ואל-כימיה, יש לנו כאן אנטי מנגינה. יש לנו בעצם סוג של מקהלה מלחששת.....לי זה נשמע כמו רוחות רפאים. זוהי ההתרסה.

אני רק מחבר את כל הנתונים שדיברתי עליהם - האקורד המפחיד השחור הזה.....משהו שמעכיר את הצלילות של המים......הפעמון.....פאנג....פאנג...זה פעמון יפני...והרף הזה של רוחות הרפאים......

רקוויאם.

המרווח המוסיקלי הזה – מה הוא מייצג במוסיקה. המרווח הזה נקרא מרווח טריטון. הוא מייצג במוסיקה את השטן.

בסוף ימי הביניים – תחילת ימי הרנסנס – תחילת תקופת פלסתרינה – כאשר הקומפוזיציה התחילה להיות מוגדרת לפי תורת המרווחים, בעיקר לפי תורת המרווחים, חילקו את המוסיקה למרווחים קונסוננטים ודי-סוננטים.

מרווח האלוהות היה מרווח הקווינטה. המרווח הזה......קצת רווח אחד למטה, ואנחנו מקבלים את מרווח השטן, מרווח הטריטון.

אני עשיתי פעם השוואה בין רצף מהרנסנס ועד המאה 20 וגיליתי שכמעט כל רקוויאם מתחיל במרווח האלוהות.

ואילו כאן, בשיא של העניין......אנחנו שומעים בגדול......מרווח טריטון. ז"א זה כבר לא רקוויאם שמוקדש לאלוהות, לא אומר שזאת כת השטן, אבל זה כבר לא רקוויאם דתי.

זה רקוויאם אחר. זה רקוויאם שמוקדש בעצם לרעיון אחר וככה בעצם מתחיל בריטן את המסע שלו......

פתאום, מבאך, מהפתיחה המדהימה ביותר של הבארוק, לפי דעתי, הפתיחה של המתיאוס פסיון, לקח בעצם בריטן

את המבנה את הצורה. תזמורת גדולה, מקהלה שמדברת - מקהלה אנטי-פונית. אבל, זה לא הדבר החשוב.

מקהלת ילדים, באמצע . כמו איזה קורל, כמו איזה חרב שננעצת, יוצאת ממרכז הבמה וננעצת בבשר של כל אחד מאתנו. וזה מה שבאך עושה במתיאוס פסיון. מתוך היגון הגדול של ישו הוא מוציא את מקהלת הילדים.

הטקסטים בלטינית ואנגלית. אנחנו כמעט לא מכירים את זה ברקוויאם.

אגב, מי שהשתמש בטכניקה הזאת, בלטינית ופולנית, היה הקתולי המאמין הגדול, מורי ורבי, קז'ישטוף פנדרצקי ברקוויאם הפולני שלו. הוא כתב אותו בשנת 1984, מעל 22 שנה אחרי בריטן. אבל בהיסטוריה אין לנו כמעט יצירה דו-לשונית. זה כמעט לא קיים בהיסטוריה של המוסיקה הקלאסית לפחות.

........ניגנתי לכם רגע אחד מדיאס אירה מתוך הרקוויאם של ורדי......הדיאס אירה של ורדי לא שונה מחמש מאות שנה של כתיבת רקוויאם. דיאס אירה – יום הדין – או כפי שכותבת רנה:

 

"יום עברה, תבל נגפת,

העולם יהיה לאפר!"

 

והדיאס אירה, הוא סוער. מאוד מאוד סוער. ואצל בריטן – יש לנו קרן עולה שמנגנת סולם מז'ורי.......זה משהו שהייתי אפילו אומר, בנלי, קרן עולה......ולעומתה החצוצרה........אבל היא מנגנת את זה כמו איזשהו סוג של כדור שפל. יש לנו את התחושה הזאת של הנפילה. הכדור נופל ועושה כזה....פם פם פם פם פם – זה המוטיב החשוב ביותר בכל היצירה הזאת, הוא מופיע לאורך כל היצירה.

הקרן עולה......קרן יורדת.....קרן קופצת, כמעט צבאית......הפעם החצוצרה עולה.....עוד פעם עולה.....וכשהסולם יורד...יורד...יורד.........די...אס...אירה......וזה ...דיאס אירה מפחיד, קטוע מאוד, הילולה של שדים ורוחות......

די....אס.....אירה.....די....אס....אירה...... אני מוצא איזה רומנטיזם סמוי ביצירותיו של אוון.

אם הייתי עושה את ההרצאה הזאת אחרי שתי ההרצאות המאלפות ששמענו, גם של רנה ליטוין וגם של יפה זינגר,  הייתי מסיים את ההרצאה על הלם הקרב שבתוך היצירה הזאת.

השיר הזה כשאנחנו קוראים אותו בספר –

 

"ושם, אל מוות באנו בשחוק;

 בלי חת לסעוד ישבנו, צד בצד,"

 

לקרימוזה. דיאס אירה.

הסולם שבריטן בוחר, ולא בכדי, זה הסולם בסי במול מינור, סולם מאוד במולי.

במול תמיד מוריד אותנו למטה.....מזכיר את מארש האבל של שופן, ואין סיכוי שבריטן לא הכיר את זה וניגן את זה,

הוא היה פסנתרן ואהב את שופן, זה מתוך הסונטה ה-2 בסי במול מינור אופוס 35 של שופן.

אז יש לנו את האקורד הראשון, אקורד של אבל.....ופתאום זה הופך ל-2 אקורדים של כמעט ג'אז.......ולמעלה הזמרת שרה.........הדבר הזה, זאת ההתרסה.

בסוף היצירה מכניס בריטן את האימפרדיזם. שזה קצת קטע של גן העדן. הרבה מאוד מלחינים שכתבו רקוויאם

לא השתמשו בפרק הזה של האימפרדיזם.

"אל גן העדן שרפים יובילוך:

ועדת הקדושים תקבל את פניך,

וינחו אותך אל שערי עיר הקדש ירושלים."

אנחנו דקה אחת לפני סיום היצירה כולה. משך היצירה כשעה וחצי......רקוויאם אטרנה סוגר את המעגל. ואז,

תוך הדיסוננס.....שהולך ומתרחב......המילה אמן.....שוב, דיסוננס מאחור......אמן.........

איתו מסיים בריטן את יצירתו.