קינה צחורה

יעקב רביד – "משורר ותיק". נולד ב- 1921 במנהיים שבגרמניה, עלה לארץ בגיל 16 (בעקבות המצב בגרמניה, וכחלק ממרד גיל הנעורים) ולמד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. ב- 1940, כשבידיו תעודת בגרות מנדטורית ואחרי שהתגייס לנוטרים (מאוחד יותר השתתף גם במלחמת השחרור), כשפנקסיו מלאים חרוזים עבריים שכתב בסתר, החליט להעז ולשלוח 'משהו' לשלונסקי. באותה שנה פירסם אברהם שלונסקי בהארץ את השיר הראשון פרי עטו של רביד, ולאחר מכן המשיך לפרסם שם את שיריו במשך שנים באופן די קבוע.
גם יצחק למדן פירסם משיריו של רביד, בכתב העת גליונות, וכך עשה גם גבריאל טלפיר בכתב העת גזית. טלפיר גם ביקש מרביד לתרגם את משא אהבתו ומיתתו של הקורנט כריסטוף רילקה, מאת ריינר מריה רילקה, מגרמנית לעברית (1942). מלבד הפרסומים המכובדים שזכה להם, רביד זכה לתמיכה גם מצידו של חוקר הספרות והעורך דב סדן (שטוק)

ולמרות כל אלה, כאשר התקרב לגיל שלושים , החליט רביד לפתע שכל יצירותיו הן בוסר גמור, השמיד וזרק הכל ונשבע שלא יכתוב עוד מילה. "משנת 1925 עד שנת 1986", הוא אומר בפשטות, "לא כתבתי ולו גם שיר אחד" (מקור פרנסתו של רביד היה כל השנים משתלת צמחים ופרחים שאותה ניהל).

מ- 1986 חזר רביד אל הכתיבה והוציא שני ספרי שירה בזה אחר זה: מאוחר (1989) ומעמקים (1990), שניהם בהוצאת כתר. משנת 2001 שיריו פורסמו באופן כמעט קבוע בכתב העת שבו, בהוצאת אבן חושן.

בגיל 87 החליט להוציא לאור מבחר משיריו שכתב בין השנים 1992 ל- 2008, והרי הוא לפניכם.

שירת שנות שיבה

נעמי גוטקינד | הצופה - 17/08/1990

"אדון עולם!/ שבע/ ועוד ששים שנה/ כואבים חיי". פתאום קם אדם בבוקר והוא בן ששים ושבע – ואומר שיר. בגיל שבו, אמר קוהלת, צריך כבר לומר "הבל הבלים, הכל הבל", הוא מדפיס שני קובצי שירה בזה אחר זה, לראשון קורא "מאוחר" ולשני "ממעמקים", שיצא לאחרונה בהוצאת "כתר", ומתחיל לעבוד על הקובץ השלישי כשהוא כבר על סף יום הולדתו השבעים.

יותר מזה – גם שירי אהבים מפיק קולמוסו: "בואי אהובתי! נכין הבית/ לקראת התלאות הבטוחות לבוא./ נשליך הבוסר המותלא ממלאי האוסם/ את היודעת, אין בלעדי האהבה./ היא שער הכניסה אל החיים./ ומי יתן, גם שער היציאה".

לו ידעו באי משתלת הצמחים והפרחים של יעקב רביד כי האיש המייעץ להם באדיבות ייקית זה עשרות שנים כיצד להשקות את הגינה בקיץ ומה לעשות עם הקקטוסים בחורף – גם משורר בסתר, היו נדהמים. אבל רביד אינו מוטרד מ"מה יגידו". הוא כותב:

"הילדים יוצרים למשחקים ושוחקים/ בשפע המפתיע, העליז, של האביב./ להם אין בו דבר מתמול והמחר רחוק".

ולמרות שלו, אישית, יש הרבה תמולים, הוא מסוגל, בדרך הרוח, זו הדרך שבה אין מעצורים שוליים כמו הגיל מפריעים לפרוץ קדימה – להסתכל בעיני ילד שזה עתה נולד אפילו בדבר פרוזאי כמו הרחוב בעיר מגוריו ולהצהיר:

"רק היום אני רואה בראשונה את הרחוב הזה על אף שכבר יותר משבע וששים שנה אני נמצא כאן, במקרה, כמו כל אחד אחר. וכל זה בלי להתעלם מכובד המשא ההיסטורי המשותף שכל יהודי נושא על כתפיו:

"שקר על שפתי לא אעלה/ ולא אומר שאיתנה רוחי/ ולבי איננו מר./ הן צעד אחר צעד הולכת הדרך וקשה./ כובד פעמי אבות מעונים,/ אנקת אמהות מזות מכאוב/ זו הגבורה ממנה אין מנוס./ עמוב "לאות כל הדורות הללו/ לכתי ביסורים עד סוף הדרך/ מצוות שר הקיום".

מרד גיל הנעורים

יעקב רביד, וגם את זה לא יאמינו קוני השתילים שלו לשמוע, הוא נכד של הפרנס של ה"קלויז שיל", ה"שטיבל" של החסידים, בעיר מיינהיים, גרמניה של שנת 1921, שנת הולדתו. הוא זוכר עדיין את רב העיר, הרב אונא, אביהם של משה וגדליה אונא, אצלו עלה לתורה בהגיעו לגיל בר-מצווה. והייתה לו גם סבתא, מצד אמו, שהייתה מבית הרב ד"ר קרבילך.

כל עוד היה בבית הוריו – שמר על מסגרת המצוות, אבל כשנעשה בן חמש עשרה, עזב במרד גיל הנעורים הן את תנועת הנוער הדתית (עזרא) והן את בית ההורים כשהוא מכריז: אני לא נשאר בגרמניה יותר, אני רוצה לארץ ישראל.

אביו, מוותיקי מלחמת העולם הראשונה, חבר בתנועה הציונית משנת 1904, שכל האסיפות הציוניות התקיימו בדירתו הגדולה, דירת פאר של שותף בית החרושת לסיגרים רֶטְוִיצֶר – לא שאל את עצמו באין צצה הציונות המעשית והאקטיבית של בנו. הוא שמע את הנער היוזר מבית הספר ע"ש לסינג ומספר שברחוב מרביצים לילדים יהודיים, קנה כרטיסי נסיעה לארץ ישראל, סייר בארץ לאורכה ולרוחבה, מצא את בית הספר החקלאי בפרדס חנה, שילם מראש שכר לימוד לשלוש שנים- והביא לכאן את בנו.

ב- 1937, "יֶקה" יחיד בין בני פרדסנים, הילדים של סמילנסקי, של בירם, בלי לדעת מילה עברית, כך נזרק ישר למים. גם עם שם משפחתו, רטויצר, היו לו צרות. איש לא ידע לבטאו כהלכה, עד שנמלך בדעתו והחליט להפוך לרביד.

אבל הקשיים לא הפריעו לו וגם לא האווירה החילונית הקיצונית בבית הספר. כבר בגרמניה ראה את אביו הולך בשבתות קודם לבית הכנסת ואחר כך למשרד במפעל. ואשר לעברית- הוא בלע כל דבר מודפס שבא לידיו. ב- 1940, עם תעודת בגרות מנדטורית, אחרי שהתגייס לנוטריים, כשפנקסיו מלאים חרוזים עבריים שכתב בסתר, החליט להעז ולשלוח משהו לשלונסקי. "למרבה הפליאה והתימהון", הוא אומר היום בכנות משכנעת, "הם הדפיסו מה ששלחתי..."

הפסקה ממושכת

כך נהגו בו גם גבריאל טלפיר ועזרא זוסמן ויצחק למדן ואמיר גלבוע, עורכים ומשוררים שהעריץ. ובכל זאת, כשהתקרב לגיל שלושים וכשהיישוב בארץ התקרב אל הקמת המדינה – החליט לפתע שכל יצירותיו הן בוסר גמור, השמיד וזרק הכל ונשבע שלא לכתוב יותר מלה.

"משנת 1952 עד שנת 1986", אומר רביד בפשטות, "לא כתבתי ולו גם שיר אחד".

הוא הספיק להיות נוטר בגליל העליון, סביבות עמק החולה, עד גמר מלחמת העולם השנייה. הוריו זכו לברוח בגרמניה ברכבת הפליטים האחרונה שיצאה משם. הגיעו לארץ ישראל כשתילים עקורים מאקלים אחר ועד יום מותם, הוא אומר ביבושת העוצרת כאב עמום, לא התאקלמו כאן ולא הרגישו יום אחד של נחת.

ההורים, המצב הכלכלי, המתח הבטחוני, אולי האקלים הנפשי הפנימי, מי יודע את מסתרי חידת האדם, גרמו לכך שהפנה עורף ל"חטאות נעוריו" כלומר לדברי השיר – וייכנס ב"עול הביזנס" של החיים. נישואים, משתלה, ילד. "אבל ביזנסמן גדול אף פעם לא הייתי", הוא מסכם בקיצור נמרץ. בימים ההם לא נפוצה עדיין תרבות צמחי הבית בחברה הישראלית. כמה וכמה משתלות עברו תחת ידיו, "משתלת בכרך" (ע"ש סבו) "משתלת אזור בע"מ" (שם הוא עובד עדיין), משתלה בתלמי מנשה, יוזמה להפצת צמחי בית כסוכן נוסע. התמודדות ארוכת טווח (מאז הילדות המוקדמת) עם התקפי מיגרנה, נטייה תורשתית מאמו, ובכל רגע פנוי – קריאה. קורא ספורדית בשלוש ספות, הרוב באנגלית ובגרמנית, אוטודידקט של ספריות וספרים. דוגמא: ביום בו שוחחתי איתו היה יעקב רביד באמצע קריאת ספר ההיסטוריה של טוינבי, באנגלית ושל "האיש ללא תכונות" של מוסיל, בגרמנית. לעומת זאת, הוא מצהיר, את עמיחי, אבידן, זך, לא קרא.

ההתעוררות של דחף ישן

והשירים מניין?

לפני ארבע שנים, בעצמו אינו יודע מדוע ולמה, התעורר בו פתאום הדחף הישן מימי הנעורים, לבטא את תחושותיו והגיגיו בשורות שקולות.

אחרי השיר הראשון – זרמו האחרים כבר בשטף. שנתיים כתב למגירה. לא חשב לרגע, הוא אומר, שבגילו (67 כאמור) ובאנונימיות הגמורה שלו, בלי להכיר איש במימסד הספרותי, יש טעם לשלוח שיר שלו למישהו. אבל קרובי משפחה (גיס וגיסה) שלהם הראה מדי פעם מה כתב – חשבו אחרת. הם שלחו את שיריו להוצאת "כתר" ומן ההוצאה התקשרו אליו ואמרו שיש טעם להדפיס.

"אם הם חושבים שאפשר – למה לא".

"מאוחר" יצא כאמור בשנת 1989. המשורר הקדיש אותו לד"ר ירמיהו גרונדלינגר, רופאו שהפך לידידו ושסייע לה לצאת ממשברים נפשיים והתקפי כאבים. שירים בשלים של אדם שקרא הרבה, שמצטט בטבעיות ביטויים בלטינית, שהנימה שלו בדרך כלל צינית מפוכחת, עד שמבקיע מתוכה פרץ לירי או רגשנות נלהבת כמו:

"האם ראה ראית גם אתה הלילה/ את הסנה פתאום בוער?/ האם בשממון, שכל כולו בטון/ מאחורי ברית בדידות סטרילית,/ אפשר לך לפרוץ עוד צוהר/ אל העולם החי, גם אם בוער?/ בדממה הרריופונית המחרשת/ דבר אליהם חיים יכולת כלל לשמוע?" (מאוחר, עמ' 85)

מאין איזכורי הבורא בשיריו של אדם שנטש את האמונה יחד עם המצוות בגיל חמש עשרה?

"אני אדם מאמין", מזהיר יעקב רביד, "אם גם לא אתחיל מחר בבוקר שוב להניח תפילין, אני מוכן לקבל שיש בורא לעולם, ואני מסוגל גם לומר "שמע ישראל" ולהתכוון לכל מילה...".

אבל לכתיבה הטובה ביותר הוא מגיע לא בשירים סאטיריים על המצב הפוליטי והחברתי והתרבותי של ישראל, ולא בשירים בהם הוא עושה חשבון (בצורה משכילה ומבוגרת) עם ההיסטוריה עקובת הדם של עמנו, אלא בליריקה של הצומח ושל הטבע, מראות נוף חטופים בחצרות האחוריים של בתי גבעתיים, עירו, או ציור של חנות ספרים בעיר קונסטנץ שכתב באחד מביקוריו השנתיים הקבועים ב"אוברלינגן", לשם הוא נוסע להתרפא.

ושורות כמו:

"עתה עומד הצאלון המלכותי בלהבות/ מבעיר תשוקות סתומות, ערגה בלתי מוגדרת,/ מנער את האדם עד שישליך הכנעותיו".

או:

"כדורי פרחים צהובים על גבעולים אציליים/ מתנענעים ברוח קלילה כמו גלים, עד שבאופק/ ייבלעו בגוש כהה של יער מתרומם אל ההרים..."

לא כל השירים טובים. חסרה יד של עורך קפדן יותר. יש גם נפילות אל מתירנות מינית צורמת, שאינה משתלבת באופן טבעי ביתר השירים, ויש לפעמים התפרצויות סאטיריות, עתונאיות, שאולי צריך היה לרכז אותם בספר אחר או בפרק אחד, אבל דבר אחד חייבים לומר לזכותם – כל השירים שופעים רעננות נמרצת. אותם שלושים וכמה השנים שהכותב לא כתב – איפשרו לו כנראה לשמר את חדוות הכתיבה כביומה הראשון. למה הדבר דומה, לכיכר לחם טרייה שהוקפאה בקרח ואחרי שהפשרת אותה – מסתבר ששמרה על ניחוח התנור וריח השמרים.