כתובת

סינדרום ירושלים

דמותו של ויזלטיר מרחפת מעל ספרה המרשים של קבוצת 'כתובת' הירושלמית, מין מובלעת תל אביבית בתוך עיריית ספר נצורה

אלי הירש | 15.8.08, ידיעות אחרונות, 7 לילות

הרחק מההמולה התל אביבית פועלת קבוצת 'כתובת' הירושלמית, שמאז 2002 מפעילה את 'מקום לשירה' – מועדון קהילתי שממוקם בנחלאות ומציע לתושבי הסביבה סדנאות ואירועים ספרותיים. לפני כחודש הרחיבו משוררי הקבוצה את פעילותם והשיקו את ' מטר על מטר', פסטיבל משוררים משלהם, ששמו מעיד גם הוא על מחויבותם למקומי, לקהילתי, לצנוע במימדיו.

וכעת רואה אור הספר 'כתובת', שכל היצירות הכלולות בו נכתבו על ידי חברי הקבוצה בשנתיים האחרונות. זו יצירה משותפת המורכבת בעיקר משירים, אך בסופה אפשר למצוא גם סיפורים קצרים מאת יובל יבנה, הפרוזאיקן היחיד בחבורה. באחד הסיפורים נוסע יבנה בחיפושית האדומה שלו ברחוב בצלאל בירושלים, ולפתע מזהה בין דוכני השוק את בלוריתו הלבנה של מאיר ויזלטיר, שבולטת שם מאוד בזרותה התל אביבית. הזרות מובילה עד מהרה ללינץ' אלים, ובסוף הסיפור נרצח ויזלטיר באמצעות שיפוד. יבנה מעיד שהוא מתקשה להחליט אם הוא נגד המשורר ש'"באמת יש משהו מעצבן בפרצוף שלו, מן רו כזה של זלזול בזוויות השפתיים", או דווקא בעדו. "הרי אחרי שהם יגמרו איתו", הוא מסביר, "הם יגיעו אלי".

מה לחבורה של משוררים ירושלמים סולידיים ולפנטזיה מסויטת על רצח משורר תל אביבי" מתברר שלא מעט. דמותו של ויזלטיר מרחפת על הספר כולו, והשפעתו על שניים ממשוררי החבורה – שי דותן וליאור שטרנברג – בולטת מאוד.

ויזלטיר משרת אותם משתי סיבות. ראשית משום שהזדהותם עם ויזלטיר מספקת להם מעין הגדרה עצמית, המציבה אותם בירושלים הרב תרבותית כזרים החשים בה במצור, כלומר כמובלעת תל אביבית (ובזהירות המתבקשת יש להוסיף: אשכנזית מאוד), ושנית משום שויזלטיר היטיב לכתוב שירים המבטאים מחויבות לסביבתו האנושית דווקא באמצעות התבדלותו ממנה: שיריו משדרים לא פעם את הסתייגותו העיקשית של איש המעלה, הנהנה לכאורה מתודעה פוליטית רחבה ומחושים מוסריים חדים – ובעיקר מצורך עז בריבונות ובחירות – מההמון הקונפורמיסטי והאלמוני המקיף אותו.

שטרנברג – משורר אינטליגנטי, מעודן, רגיש מאוד – מתאר את ירושלים של מטה כמין צל של אחרית הימים, כעיר של גלגול מחילות ומתים מהלכים, המאיימים לרמוס אותו, היחיד שעדיין איכשהו חי בה, העד האחרון לחורבנה הרוחני הנורא. דותן, המצטיין אף הוא בכתיבתו הדייקנית והמדודה, מתאר שוב ושוב את הניכור החריף שהוא חש כלפי עירו – ניכור של מיעוט נרדף, של אישה מוכה, של מנודה. נכון שיש הבדל משמעותי בין שטרנברג ודותן, המבטאים חולשה ומצוקה, לבין ויזלטיר, שהקפיד תמיד לשמור על זכות המילה האחרונה: הם חשים שהם נשכחו מחוץ להיסטוריה, ואילו ויזלטיר הרי נולד ב'היסטוריה', כלומר באירופה – ולכן הוא מרשה לעצמו לדבר בשמו של הזמן החולף, "המפורר והמקבר", ובדרך זו לחרוג מעמדת הקורבן אל עמדת השופט. ההבדל הזה חשוב: הוא מציין בין השאר את הפער בין הצורך של מהגר כויזלטיר בביצור סמכותו האינטלקטואלית על מנת שתגן עליו מפני 'הילדים', לבין הצורך של בני המהגרים או נכדיהם, ילידים בעצמם, לדייק ככל האפשר בתיאוריה של תחושת הניכור שמעורר בהם העולם שלתוכו הם נולדו – אבל יש להודות שהחוויה הבסיסית של שלושתם דומה מאוד.

גם שאר משוררי 'כתובת' תרמו לספר שירים מצוינים: גלעד מאירי תרם שירים משוכללים ושוברי לב על בנו המאושפז בבית חולים. דורית ויסמן פואמה רבת עוצמה על אביה המתעלל, ואריאל זינדר מחזור שירים מסתורי שמייצג התמודדות אחרת לחלוטין, אולי נועזת יותר, עם 'סינדרום ירושלים' המאיים על החבורה. התוצאה היא ספר מרשים ומגובש, עשיר באיכויותיו אבל גם עצוב או מטריד, בעיקר משום שירושלים מתגלה בו כמין עיירת ספר נצורה ומאוימת של רפובליקת השירה התל אביבית, וסביר להניח שתחושת המצור הזאת, הניזונה בין השאר ממסורת שירית של התבדלות והתבצרות – ולא איזו קהילתיות שמחה בחלקה – היא שעמדה בבסיס החלטתם של משוררי 'כתובת' להעניק לפסטיבל המשוררים שלהם את השם הקלאוסטרופובי 'מטר על מטר'

לקריאת הכתבה באתר לחץ כאן

דופק מלב לבו של העולם

לחבורת יוצרי 'כתובת' אין אג'נדה ספרותית אחת, אלא כתובת משותפת: ירושלים. בתוכה ומתוכה הם משוררים את המקום על חורבנו וגאולתו

אריאל לוינסון

חבורת המשוררים 'כתובת', הפועלת בירושלים, היא חבורה מוזרה. חבורות של משוררים אינן דבר חדש והיום זהו אפילו דבר נפוץ מאוד, אבל כתובת היא באמת עוף מוזר. מה גורם לחבורה ספרותית להיווצר? מה מניע אותם לפעול יחד?

ראשית, ההנחה שפעולתם של רבים משפיעה יותר משירתו של היחיד. שנית, התחושה שיש צורך דחוף בפואטיקה חדשה, טרייה, המשקפת איזו מציאות עכשווית שמשותפת לכל משוררי הקבוצה. הדבר הראשון והעיקרי שעושה על פי רוב חברה ספרותית הוא להקים כתב עת; עבור חבורת 'כתובת' זהו הדבר האחרון.

אחרי שנים של פעילות, הכוללות עשרות מפגשי שירה במנהל הקהילתי 'לב העיר' שבנחלאות, ערבי קריאה, סדנאות כתיבה ואפילו ייסוד של פסטיבל שירה בירושלים בקיץ האחרון ('מטר על מטר'), חברי 'כתובת' הוציאו יחד ספר, שמכנס חומרים שנכתבו במיוחד עבורו על ידי כל יוצרי החבורה. קריאה בספר מעלה תובנה נוספת על אודות החבורה – בניגוד לחבורות שירה שקמות מתוך תחושה של שותפות פואטית ורצון לקדם אג'נדה ספרותית חדשה, לחברי 'כתובת' כלל אין פואטיקה משותפת.

חבורת 'כתובת' לא נוצרה סביב שירה חדשה ומהפכנית, אלא דווקא סביב מקום, סביב כתובת – כשזה בפני עצמו מעשה מהפכני. הם פועלים בכתובת מסוימת בה במידה שהם רוצים להיות כתובת חשובה עובר אוהבי שירה בירושלים.

אהבת שירה בירושלים אינה זהה עם אהבת ירושלים. קריאה בספר מעלה דיוקן של עיר רפאים וקניונים, שפועלת בתחום האפור שבין גן עדן לגיהנום, עיר שהיא שער השמיים כשם שהיא שער האשפות. דו-פרצופיות זו נוכחת במיוחד בשיריו של ליאור שטרנברג, הפותחים את הספר. מעל לשיריו מרחפת נוכחותו של המשורר-המשוטט (הבודלריאני) שכותב תוך כדי הליכה בין רחובותיה של עיר צפופה וסואנת שבה בור שחפרו פועלים יכול לשמש חומר לשירה בדיוק כמו זריחה נפלאה.

שטרנברג רוצה להיות תייר בעירו שלו, ובמובן זה שירתו אינה שירה מקומית. משיריו עולה התחושה שהוא עצמו מרגיש זר ומנוכר לעירו, אך עדיין הוא מוצא בה מקום לגאולה: "אדם: צא אל החוץ./ לך בין זרים. מצא לך מקום ממנו תציל,/ לשעה לפחות, את חייך" (עמ' 12). כמו חפירת הבור, ליאור שטרנברג שורט את פני השטח של העיר, שעל פניו דומה לכל עיר אחרת, אך מתחתיה רוחש דבר אחר, שיכול להתקיים רק בעיר כמו ירושלים:

כי מתחת לעיר הבנויה רובצת תמיד
העיר המתה, וקולה הוא הרם בדממה שבין חול ושבת,
בשעה האחת בה קופאת אחותה התאומה לשאגת
צפירה קדמונית, חותכת שכונות וצמתים, חצרות
וקירות.     (עמ' 16)

ההפרדה הקיימת בשיר בין ירושלים של מעלה (זו שלנו) לירושלים של מטה (זו של ההיסטוריה) מתבטלת כליל בשיר 'תחיית המתים במדרחוב בן יהודה' כשהמתים נוכחים בתוך העיר החיה, בחנויות ובבתי הכנסת, ונדמה שאנחנו חיים בעיצומה של אפוקליפסה מזוויעה. העתיד המזעזע ששטרנברג צופה לירושלים קורם עור ומילים בשיר היפהפה 'חזון גיא הנום', שהוא מן השיאים של הספר כולו, השיר מסתיים כך:

נחש לילה גדול חותר בעמק,
סובב את חומות העיר. אורות הבתים
מנטפים בזנבו. לב עופרת הולם בטבור העולם:
כבר באו החיות. והעיר ישנה.   (עמ' 21)

אם עבור ליאור שטרנברג ירושלים היא על סף חורבן כשהוא מרמז לחזון ארבע החיות של דניאל, עבור אריאל זינדר היא מקום של גאולה אפשרית. בפואמה הארוכה והמבריקה 'זהורית' מקים זינדר לתחייה את דמותו של עזאזל כמי שבידו מפתח לכפרת חטאינו. הוא הופך אותו לדמות בשר ודם, אדם שבידו המפתח לגאולה.

אך איזו גאולה מחפש אריאל זינדר? לא בטוח שהוא עצמו יודע. האם זו גאולה קולקטיבית, שלמה שבאה לכפר על ה"חץ, שחת, חמס, מהומה - - -/ כל חטאי ירושלים" (עמ' 43)? או אולי זו רק רפואה ולא גאולה של ממש: "זור אני מבקש./ מפחד חוט סמוי של לילה המשכל בתוך היום./מפחד חוק עולה מסדק בהברות של גאלה" (עמ 47).

ולבסוף, נדמה שמה שזקוק לו יותר מכל הדובר בשירו של זינדר הוא כפרה אישית, פרטית, שתניח לו לחיות עם עצמו: "באתי לבקשך לנקות נפשי ממני" (עמ' 48).

מסעו של זינדר בירושלים הוא מרתק – גם בגיאוגרפיה שלו, המניחה את ירושלים של מעלה ואת זו של מטה זו לצד זו, או זו בתוך זו, וגם בשפה השירית שלו ובבחירה לכתוב פואמה ארוכה, שהיא בחירה נדירה בנוף השירה העכשווי שמרגילה אותנו לקריאת שירים קצרים עם סיפוק מיידי ורגעי בצידם. הבחירה לכתוב שיר ארוך, פואמה, מאפשרת לזינדר להעמיק אל תוך החומר שממנו הוא כותב – מילים ואבנים – וליצור מסע הגותי אינטנסיבי ומרתק.

שי דותן מצליח אף הוא לתאר באופן נפלא את שני צדדיה של ירושלים עירו: מחד גיסא זו עיר שנכנסת לו לנשמה, לבית, ושמבטלת את ההפרדה בין הציבורי לפרטי:

שכחנו בלילה לסגר את החלון.
העיר פרצה אלינו פנימה.
מכוניות חצו את הסלון במהירות מפרזת.
נערים השתקעו בכרסאות, שלפו
סכינים לוהבות והדליקו טלויזיה.

מישהו רסס בשרותים סיסמאות
נגד ההתנתקות, מות לראש הממשלה.
במטבח, שני שוטרים סטרו לערבי משועפאת
וזרקו אותו לנידת. את שקעת
בשנה עמקה. אני כל הלילה
חפשתי מקלט בגופך.      (עמ' 73)

מאידך גיסא, מתאר דותן את ירושלים כעיר שמבריחה, שדוחה אותו. עיר סגורה ומסוגרת שאין יוצא אליה ואין בא: "איכה ישבה קריה בדד/ פשוט. חזקה בריחי שעריה,/ הגיפה חלונות, הפקידה/ על דרכיה שומרים./ כל היום וכל הלילה" (עמ' 74). ירושלים סוגרת את עצמה מפני אוהביה ואינה נותנת להם להיכנס. בוואריאציה על שיר אחר של דותן מתוך הספר – הוא אוהב את עירו כאישה את בעלה המכה.

אם אנו משווים את שיריו של שי דותן לאלו של אריאל זינדר נגלה שלדותן אין הפריבילגיה לחכות לגאולה: "אין לי את אזנו הגדולה/ של אלהים, לצקת לתוכה/ ת כאבי" (עמ' 77).

בנוסף, ירושלים של זינדר היא יהודית מאוד ואינה כוללת שום רמז לחצי מאוכלוסייתה שנמצא כבר הרבה מעבר לכל סיכוי לגאולה. חומת ההפרדה ומזרח ירושלים נוכחים בירושלים של שי דותן שהיא אמיתית יותר, קשה באמת, ועסוקה תמידית בייסורים של ממש ולא רק בייסורים וחיבוטי נפש.

שני משוררים מתוך החבורה, גלעד מאירי ודורית ויסמן, בחרו כלל לא להעלות את ירושלים על ראש 'שמחתם'. שניהם נסוגו מן הפוליטי לאישי, ובחרו בשירים שעוסקים באסונות משפחתיים מן העבר ומן ההווה. מאירי, בסדרת שירים קטנים ופיוטיים, מתאר כיצד הוא ממתין ליד מיטת בנו בבית החולים, שיתעורר. השורות הקצרות, כמו נשימות מלאכותיות ממכונת הנשמה, מצליחות לאגור לתוכן את השקט המפוצץ של ההמתנה בבית החולים.

שיריו הנוספים, שאינם חלק מן המחזור, הם מן השירים החלשים בספר כולו, והם רק מטשטשים את כישרונו של מאירי ופוגעים באחידות רמתו של הספר.

בפואמה "איליאבא או: אלים יקרים" מבקשת דורית ויסמן לחזור אל העבר, אל הרגע בו הצליחו היא ובן דודה לגרש את אביה מן הבית לתמיד. היא נערה תל אביבית בת 19, ואביה מכונאי רכב קשה יום. נערה רכה ומשוררת לעתיד שמרימה את ידה על גבר מחוספס ואלים ויכולה לו, כמעט. האופן בו מתארת ויסמן את אמה כדמות חלשה שיכולה לספוג הכל מלבד הפירוד עצמו אינו רחוק מהאופן בו מצטיירת אף ויסמן עצמה שזקוקה לבן דודה כדי שידחוק את האב החוצה, בעוד היא עצמה מסתפקת בבכי חרישי בכרית.

בדומה לאמא שלה, אף היא מסרבת למחוק את אביה מחייה ומשאירה לו פתח קטן לחזור חזרה פנימה דרך זיכרון קטן ונעים בסוף השיר. חולשתה של הדוברת רק מדגישה את חולשתה של ויסמן כמשוררת, שזקוקה לתשתית לשונית מתוך האיליאדה, שהוא ספר עתיר קרבות, כדי לתאר קרב שכשל. אם כבר, אולי היה עדיף השימוש באודיסאה, שם יוצא אדם למסע רחוק מביתו על מנת לחזור אליו בסוף, כפי שעושה אביה המכה של המשוררת.

חותמים את הספר שלושה סיפורים קצרים של יובל יבנה, שבהם מצטייר אף הוא כמשוטט ירושלמי שבוכה את אובדנה ומתגעגע לימי התהילה שלה. בסיפור היפה 'ביקור בטעמון' נכנס המספר למקום שסימל יותר מכל את חיי הבוהמה התוססים בירושלים של שנות השישים והשבעים.

התחושה שיוצר הסיפור היא שכל מה שנותר בירושלים הוא איים בודדים של אנשים, אך בסיומו היפה של הסיפור יובל יבנה מאפשר לירושלים להיבנות מחדש. הספר של חבורת 'כתובת' נותן תחושה שלאמנות השירה יש כוח לגבור על ההיסטוריה ולהחיות מחדש את ירושלים. בתקופה בה יש המבכים את אובדנה של ירושלים, משורריה מוצאים בה תנועה, חיים ולעיתים אף גאולה.

הקריאה בספר "היתה שעה בה הלם ברקתי/ דפק מלב לבו של העולם" (אריאל זינדר, 'זהורית'), והדופק הזה פועם חזק מאוד, עדיין, בתוך ספרם של חברי קבוצת 'כתובת'.