• אבן חושן

עליך אחלום חרישית

אלזה לסקר שילר / נתן זך
-אזל מהמלאי-

- אזל מהמלאי -

 

”עליך אחלום חרישית“ הוא הספר הראשון בסדרת הספרים המתורגמים, ”ישפה“- אבן מאבני החושן. הספר נדפס באות אשכנזית מטיפוס ”דרוגולין“. המהדורה הדו-לשונית הרגילה הודפסה על נייר ”בווריה-ביטן“ 200 גר‘ שיוצר בתהליך מסורתי בבית החורשת לנייר מן המאה ה- 18 ”גמונד“, מינכן. את המהדורה מלווים שבעה שעתוקי קולאז‘ים שהכין האמן יגאל תומרקין לכבוד תערוכת זכרון למשוררת אלזה-לסקר שילר בעיר הולדתה וופרטל, 1994. למהדורה הביבליופילית נוסף תחריט מקורי בשלושה צבעים שחרט האמן במיוחד לספר זה והוא הודפס על נייר ארש 270 גר‘ בידי הדפסית ניקול קוסקס. במהדורה 120 עותקים ממוספרים וחתומים בידי הצייר והמתרגם. בחמשת העותקים הראשונים רישומים מקוריים חתומים.

 

 

חג לשירה
ידיעות אחרונות יום שישי י“א בחשון תשנ“ו 25.10.1996

 

בחדרה של אלזה לסקר-שילר בירושלים היה ניצב כיסא רחב, חגיגי, ולפניו שטיח קטן: מקומו של דוד המלך. ”גם בברלין הוא נהג לבוא אלי. שם הוא היה ענק, גדול ממידת אדם! התקרה התרוממה כשנכנס…אבל כאן- כאן הוא משום מה קטן יותר. כמו היה אנושי יותר, קרוב יותר…“ (מזיכרונות רחל קטינקא).

אלזה לסקר-שילר נולדה ב- 1869 במערבה של גרמניה, בת למשפחת בנקאים יהודית מבוססת. נראה שבילדותה לא זכתה להיכרות מעמיקה עם היהדות, פרט ל“ספורי המקרא“ בשיעורי הדת בבית הספר. באחד מקטעי הזיכרונות היא מתארת את ערב יום הכיפורים בבית הוריה: בתום הסעודה המפסקת כיסה אביה את ראשו בידיו, מילמל בחטף את ”תפילתנו המלכותית הנכבדה ביותר: שמע ישראל“, נעל את מגפי-העור המשובחים שלו, צעד לבית הכנסת, נכנס בטריקת דלת רועמת באמצע התפילה, והביע בקול רם את דעתו על שכנותיה של בתו בעזרת הנשים…

עם נישואיה הראשונים, לקראת סוף המאה, עברה לברלין והחלה את דרכה כמשוררת. בשנות העשרה והעשרים הפכה לאחד המשוררים האקספרסיוניסטים הבולטים ביותר, לצד ידידה גוטפריד בן, שהשפיע עליה עמוקות. אחד מקובצי שיריה המוקדמים (1913), ”בלדות עבריות“, מוקדש לגיבורי התנ“ך וממנו תורגמו בקובץ שלפנינו השירים ”הבל“ , ”יעקב ועשיו“ , ”הגר וישמעאל“ ועוד. לסקר-שילר קראה בתנ“ך ”כמו היה זה ספר אגדות צבעוני, כמו לא קרא בו איש לפניה“, אומר נתן זך בהקדמתו לתרגומו.

היא אכן עשתה בסיפורי התנ“ך כבתוך שלה, אך לא רק בהם: נראה שעולם המציאות היה טפל עבורה לחלוטין. חייה האמיתיים התנהלו בעולם הדמיון, וכך כתבה: ”נולדתי בתבאי (מצרים), גם אם באתי לעולם הארץ הריין. עד גיל 11 ביקרתי בבית הספר, נעשתי רובינזון, חייתי חמש שנים במזרח ומאז הפכתי לצמח“.

על רבים ממכתביה חתמה: ”יוסוף, נסיך תבאי“. היא הכניסה לממלכת תבאי שלה את חוג המשוררים והאמנים שהקיף אותה ולכל אחד מהם נתנה שם ותואר: גוטפריד בן היה ”גיזלהר הברברי“, פרנץ ורפל ”הנסיך מפראג“\ גיאורג טראקל ”אביר הזהב“. הנה שיר קצר בן שתי שורות שהקדישה למשורר האוסטרי (עמ‘ 46):

”גאורג טראקל נפל במלחמה, מידו שלו נפל. / העולם נעשה בודד כל כך. אהבתי אותו“.

כמו את תולדות חייה, נמציאה לסקר-שילר גם את זהותה. היא הגדירה את עצמה כ“עבירה“. לא היתה זו יהדות באחת מצרותיה המקובלות אלה זהות בידיונית, שהיה בה הרבה מהמיסטיקה, מהמיתולוגיה, מהמשיכה הנוסטאלגית-רומאנטית אל המזרח ואל ארץ-ישראל המקראית.

בניגוד לחיי המלכים שבעולמה הדמיוני, חייה הארציים של לסקר-שילר היו קשים. רוב ימיה חיה בחוסר כל, ממתנות ומנדבות, לעיתים מאונס ולעיתים מתוך בחירה. אחיה האהוב פאול נפטר בצעירותו. פעמיים נישאה, פעמיים נפרדה. בנה היחיד, שנקרא על שם אחיה, מת גם הוא בגיל צעיר. עם עליית הנאצים, והיא כבר ישישה, הוכתה ברחוב. עוד באותו יום נמלטה לציריך, שם ישנה כמה לילות תחת כיפת השמיים, עד שנעצרה בעוון שוטטות. רק במשטרה זוהתה כמשוררת המפורסמת, וחוג מעריצים דאג לקיימה.

את תהפוכת הגורל ניצלה לסקר-שילר לנסיעה לפלשתינה. ביקור גרר ביקור, וב- 1939 השתקעה המשוררת בירושלים. ילדי העיר רדפו אותה בקריאות ”משוגעת“, ובאמת לא היתה רחוקה מהטירוף. אולם גם כאן, בירושלים, בתל-אביב ובחיפה, קיימה ערבים שבהם קראה משיריה באזני החוג הרחב של שומעי גרמנית שהיה בארץ באותם ימים. כאן גם יצא לאור קובץ שיריה האחרון, הפסימי, ”הפסנתר הכחול“ (1943).

ב- 1945 נפטרה בירושלים ונקברה בהר הזיתים.

פירסומה של לסקר-שילר הלך והתעצם בגרמניה שאחרי המלחמה, מן הסתם גם בשל יהודתה והגירתה. רבים מחשיבים אותה כאחת המשוררות החשובות של המאה. הוצאת מבחר שיריה בעברית, במהדורה ביבליופילית מהודרת ובאות עברית מיוחדת הרואה אור לראשונה, הוא יום של חג לשירה. תרגומו של נתן זך שובה לב ביופיו.

אודה על האמת: לא את כל השירים הבנתי במלואם. אולי משום שלוקטו מקבצים שונים שהתחברו בזמנים שונים, וכך אבד הקשר שמעניק להם הקובץ כמיכלול. ואולי לא צריך להבין הכל. אולי נחוץ לכך זמן רב יותר, חודשים ושנים. בוודאי אשמה בכך גם המיסטיקה, הרחוקה ממני. המשוררת, הרגילה בשכמותי, בוודאי תטען (עמ‘ 15):“והרי סיפרתי לך על אודות כוכבים גדולים, / אבל אתה הבטת לארץ“.

אך גם בשירים קשים לפיענוח די לעיתים בשתיים-שלוש שורות, המדהימות את הקורא בפשטות הלשון ובעושר ההבעה, שאין דומה להם (עמ‘ 37): ”אתה שובר לי פרח לידידות - / אהבתיו עוד בהיותו גרגר. / אבל אני יודעת שעוד מעט אמות“.

 


עמיחי מתאים לה
מעריב פסח 1997

 

את הספר הזה וכל מה שקשור בו עשו באהבה רבה וביריאת כבוד. ההוצאה הוציאה עד עתה כמה ספרי שירה שיופיים האלגנטי, המרוחק במידת מה, הינו הד למה שהיתה השירה לפנים: מעשה נדיר ויקר, התובע קשב וכבוד מירביים. הכריכה הקדמית והאחורית, שני רישומי קולאז‘, מעשה ידיו של יגאל תומרקין בהשראת שיריה של לסקר-שילר. הישרות הבוטה והאגרסיבית בעבודותיו יוצרת לכאורה דיסונאנס לדימויה השביר והרוחני של המשוררת. אלא ששיריה עזי המבע והאינטנסיביות הריגשית הדחוסה של עולמה יכולים להכביד על הלב ולזעזעו על-פי אמות מידותיו של תומרקין ואף יותר מכך.

וכאן, אולי, נמצאת הסתירה והחידה שמציגה שירתה של לסקר-שילר, הנעה בין שני קטבים, האחד כולו עדינות חרישית ורוטטת, והאחר כולו רציה תובענית ורצחנית, גם אם זו מופנת כלפי עצמה: ”אני חושבת תמיד על המיתה, / איש אינו אוהב אותי. // והלוואי והייתי צלם קדושים חשאי / וכל אשר בי כבוי.

חלומים צבעו דימדומים / את עיני הצרובות מבכי // לא יודעת לאן אלך / כמו בכל מקום אליך…“

(“שהופנם“, עמ‘ 43). הבית הראשון, בין שתי השורות, למרות הבעתו הדרמטית, נשמע כאילו נאמר מבין שפתיים חשוקות, כלומר, ככל שתהיה אמירתה מוגדלת ודרמית, תמיד נותנת לסקר-שילר תחושה שריגשותיה עצומים הרבה יותר ועצביה מתוחים כקרן לייזר, במאמץ לאפק ולאלף אותם.

תרגומיה של לסקר-שילר מזוהים במשך שנים רבות עם משורר אחר, יהודה עמיחי, אשר פרסם קובץ של תרגומיו לשירתה בהוצאת עקד, בסוף שנות השישים.

השוני שבתרגומי עמיחי וזך אינו עולה על השוני שבשירתם של שני משוררים מרכזיים אלו: ”אך לעולם לא באת עם ערב- / ישבתי באדרת כוכבים. // ….אם דפקו על ביתי / זה היה לבי שלי“. כך מתרגם עמיחי את שני הבתים הראשונים של השיר ”פרידה“. ואילו זך: ”אך אתה מעולם לא באת עם הערב- / ישבתי בגלימת הכוכבים. //…בפעום דבר בפתח ביתי, / היה זה לבי שלי“.

והנה הבית שמציג את המכשלה התרגומית הקשה ביותר בשיר הזה. מתרגמו זך: ”בינות לפרי ורד-אש כבה / בחום מקלעת הפרחים“. ואילו עמיחי: ”שושנת אש דועכת בין שרכים“ / החום הזר“.

יופיו החיצוני של הספר בתרגומו של זך עולה עשרת מונים על חוסר החן המכביד של ספר תרגומי עמיחי בהוצאת עקד, אבל לטעמי הטמפרטורה הרגשית של עמיחי, חומו הטבעי, הולמים יותר את שירה של לסקר-שילר מאשר הריחוק הקריר של זך. ככלות הכל, עם חלוף השנים, נדמה לי, יקבל עמיחי מעמד של קבע כמתרגמה האולטימטיבי של לסקר-שילר.

 


לפדות את דבורה משביה
הארץ יום שישי 8/11/1996

 

רבים מן הכותבים על אלזה לסקר-שילר, אלה הזוכרים את שנותיה האחרונות, הירושלמיות, מזכירים את הצעתו של הסופר שהיה מיודד עמה, אברהם קריב, לתרגם את שיריה לעברית.

הרעיון הרגיז את המשוררת: ”הלא שירי כתובים עברית“, חזרה וטענה.

בעצם, האנקדוטה היא חזרה מדויקת כמעט על אירוע שקרה קרוב לעשרים שנה לפני שהציע אברהם קריב את הצעתו. בשנת 1926 התיידדה אלזה לסקר-שילר עם המשורר היידי-העברי, אורי צבי גרינברג, שבא, לאחר שעשה כבר זמן מה בארץ ישראל, לשהייה בת שנה בבירה הגרמנית. אג“צ אמר אז לאלזה לסקר-שילר שצריך לתרגם שיריה לעברית. ”ותען לי ברוגזה“, סיפר בנאום שנשא ב- 21.1.77 בעת שהוענק לו פרס ביאליק, ”וואס? איך שרייבע דאך העברעאיש‘“, שמשמעו: מה? והרי כותבת אני עברית!

ובכל זאת ניגש אצ“ג לתרגם לעברית את השירים שהקסימוהו. הוא שילב את התרגום הראשון, ”שיר אהבה“, במאמר לכבוד יום הולדתה ה- 50 של המשוררת המהוללת. הוא כינה את המאמר הזה לכבוד אלזה לסקר-שילר, שנדפס ב“דבר“, בשם ”דבורה בשביה“. כוונתו היתה שאלזה לסקר-שילר היא דבורה הנביאה בגלגול מודרני, ושירתה, שירת דבורה החדשה, היא כביכול בשבי הלשון הגרמנית.

הוא, המשורר העברי, ביקש לגאול את שירתה מן השבי הזה של הלעז, להביאה לתוך העברית.

מקץ שנים אף חזר אג“צ, שכה מיעט לתרגם, ותירגם שיר נוסף של אלזה לסקר-שילר, ”שיר גאוותנו“ (עוד שיר, ”אסתר“ – מתוך ”מנגינות עבריות“- תירגם ישראל אלדד ותרגומו, שנדפס ב“סולם“, ”תוקן על ידי אצ“ג).

מעניין להעיר, בקשר למאמר ההוא של אצ“ג לכבוד יום הולדתה החמישים של המשוררת, שהוא נדפס בשנת 1926 שבה אמנם נחוג יום ההולדת הזה בכמה אירועים ספרותיים, ולא רק בברלין.

אבל אילו היתה אלזה לסקר-שילר בת 50 ב- 1926 משמע שהיא נולדה בשנת 1876, בעוד שבכל הלקסיקונים והביוגרפיות שנת לידתה 1869.

ואמנם ההטעיה הזאת מתקשרת עם נטייתה של לסקר-שילר למסירת פרטים לא מדויקים על עברה, הנוחים לה ברגע נתון, ולמה שאפשר לכנות המיתולוגיזציה העצמית שלה, בחיים ובשירה.

כאשר נישאה אלזה לסקר-שילר בשנת 1903 לסופר גיאורג לוין- ונתנה לו, במקום השם היהודי הפדסטרי, את השם המיתולוגי, היערי, הרווארת ולדן- היא מסרה כי שנת לידתה 1876 כדי ”להשיג“ קצת את הבעל הצעיר ממנה בתשע שנים. לפי הנתון השני, המטעה, נחוגו מאז כל ימי ההולדת שלה, והתאריך האמיתי של הולדתה- 1868 – התגלה על ידי החוקרים כבר אחרי מותה בשנת 1945.

אבל כדאי לחזור למוטיב זה של ”דבורה בשביה“: כביכול, משוררת עברייה הכותבת גרמנית.

לסקר-שילר אהבה לחשוב כך על עצמה, אבל טעות היא לחשוב שמלכתחילה הייתה כוונתה לזיקה האמיצה בין שירתה לבין הלשון העברית, או ”ארץ העברים“ (שעליה כתבה ספר מוזר בשם זה, בשנת 1937, לאחר שהות ראשונה בפלשתינה.

זיקתה, זיקה בת תקופה ומקומה, היתה אל ”המזרח“ האוטופי-משהו, אל ”ארץ השחר“ הפלאית, האגדית, שבה ראתה את מולדתה הרוחנית.

קשה לומר שאלזה לסקר-שילר היתה מעין ר‘ לוי יצחק, החולם שהוא בירושלים בעודנו בעיירתו ברדיטשב. בפרטים האוטוביוגרפיים שמסרה, ואשר ליוו את שיריה באנתולוגיה מפורסמת של שירה אקספרסיוניסטית, ”דמדומי אנושות“, שהופיעה ב- 1920, כתבה: ”נולדתי בתבאי (של מצרים), גם אם ראיתי או עולם באלברפלד אשר בארץ-הריינוס. בבית הספר הייתי עד גיל 11 ואז נעשיתי רובינסון, חייתי במזרח חמש שנים, ומאז אני חיה כמין צמח“.

בלי משים היא חוזרת על הנוסחה של ר‘ לוי יצחק, אך מקום לידתה הרוחנית היא לא ירושלים היהודית שלו, אלא מקום אגדי מזרחי אחר – תבאי המצרית. האוריינטליזם שלה הוא מגוון ומעומם, פיוטי בתכלית, ואופייני מאוד לתקופת שלהי המאה הגרמניים.

הכינויים שבהם כינתה את עצמה ואת ידידיה הם ביטויים למיש-מש הפסוודו-מזרחי, הנוצץ-קיטשי משהו, הזה: ”החליף הגדול“, ”הנסיך יוסוף“ , ”הנסיכה טינו מבגדד“. שמות ומילים מ“אלף לילה וליה“ נכנסו לשכון קבע בשירתה, במחזותיה, במכתביה, ובכלל בחייה שגם אותם היא מנסה להפוך דרך קבע למעשה אמנות, ברוח הדקדאנס.

ילדותה ונעוריה היו אמנם יהודיים מאוד – היא גדלה באווירתה של היהדות הקדומה של ארץ הריינוס, כפי שתיארה אותה במחזות כגון ”ארתור ארונימוס ואביו“, אך נדמה שצמצומו של המזרח לכדי ארץ-ישראל, ושל מקורותיה לעבריים בלבד, הוא יותר פרי דמיונו של אצ“ג מאשר של המציאות הספרותית של אלזה, שהיא פרי הנסיבות הגרמניות והנטיות התרבותיות של העת ההיא.

אצ“ג כה מתעקש במאמרו ”דבורה בשביה“: ”לאו דווקא האלמנטים והמומנטים האוריינטליים הבולטים… אלא גם חיתוך הביטויים וצירוף ההבעה של החרוז ע“פ המשקל, תפיסת הזעזועים לראות את הדברים והרגשת השתקפותם מלגו – עדות, שמשוררת זו לא נולדה באלברפלד ושאינה משוררת גרמנייה. בכתיב ובשפת אשכנז – פסוקי שיר השירים, ארצי-ישראליות…ארוטיקה עברית ביסוד האש“.

ובכוח הסוגסטיה של גדול השירה העברית קל להאמין בעבריותה של המשוררת בשפת אשכנז.

אחרי ככלות הכל, גם הרומנטיקה הגרמנית חייבת הרבה יותר מהשראתה למזרח ולעבריות של חכמת הנסתר. אלזה לסקר-שילר היא בת או נכדה נאמנה של הרומנטיקה הזאת, כל עולמה יוצא מתוך עולמו של המובהק שבין הרומנטיקנים, נובאליס, לרבות הערצת המזרח הקסום והאפל, ומעל לכל מצרים מולדת החוכמה, ולרבות אהבת הצבע הכחול, צבעו של הפרח של נובאליס שהוא גם הצבע הדומיננטי בשיריה.

והרי מבחינת הזיקה למזרח היה גם גתה, הקלאסיצסט הווימארי, רומנטיקן גמור: ”הדיוואן המזרחי-מערבי“ שלו גם הוא עומד במקור האוריינטליזם של אלזה לסקר-שילר.

גרשם שלום, מחיה תורת-הסוד העברית, גם הוא, כפי שמתברר יותר ויותר, חב את השראתו לרומנטיקה הגרמנית יותר מאשר לכל מקור עברי אותנטי. לשניהם- למלומד ולמשוררת – אותם המקורות העקיפים שהובילום אל מקור-המקורות, אל שיר-השירים ומה שהוא מסמל.

מזלה של שירת אלזה לסקר-שילר שפר בכך ששלושה משוררים עברים קיבלו עליהם לפדותה מן השבי האשכנזי, להעבירה אל השפה העברית – היא מעולם לא למדה כמעט מילה מן השפה הזאת, מבקשת לשמור לעצה את דימויה האידאלי.

ההעברה, או העיברות, שבה החל אצ“ג הגדול נתמשכה בפועלו של יהודה עמיחי – משורר שבילדותו ראה עם חבריו הקטנים את המשוררת המשוגעת בירושליפ (“פעמים היינו רצים אחריה ועושים ממנה צחוק“) – סיפר בתכנית רדיו ”מלים שמנסות לגעת“ משנת 1982 – וחזר על האנקדוטה במקומות שונים אחרים).

עמיחי פרסם קובץ מקסים של תרגומיו משירי אלזה לסקר-שילר בהוצאת עקד, בשנת תשכ“ט, בליווי רישומים מעשה-ידי המשוררת. עתה מוצא מהלך ההשבה לעברית המשך נוסף וראוי בקובץ התרגומים שהתקין נתן זך משירת המשוררת האקספרסיוניסטית הגרמנייה הגדולה ביותר.

האקספרסיוניזם בכלל משך את זך כבר בעבר – הוא תירגם משירי גיאורג טראקל, המשורר הקרוב ביותר, מבחינת עולם הדימויים, ואפילו התחביר השירי, ללסקר-שילר – ונדמה ששם אפשר למצוא גם כמה מקורות לשירתו המקורית. כך או כך, בקובץ ”עליך אחלום חרישית“ הוא מעיד שתרגומיו הכנוסים במהדורה הביבליופילית שלפנינו הם ”עמל אהבה של ארבעים שנה“. החוקרים יתנו ודאי את דעתם על הזיקות בין התרגומים הללו לשירי זך המקוריים, ואף תרגומיו האחרים.

שהרי קשרים עדינים של אוירה ושל תחביר מקשרים את קובץ התרגומים הזה לקובץ תרגומים אחר שהתקין בזמנו זך (בשותפות עם ראשד חוסיין): ”דקלים ותמרים / צרור שירי עם ערביים“ (דביר, תשכ“ז). ראה למשל השיר ”כוכבים“ (עמ‘ 73): ”את הבית אינני מכיר אך אשאל / לבי נמס באפס כוח / שערך אלף צבע וצבע / על צמתך נושרים כוכבים“. בפשטותו היפה ובניקיונו מזכיר השיר הזה, ורבים כמותו בקובץ היפהפה ההוא, את שיריה של לסקר-שילר בספר הנוכחי.

כלומר, בכל זאת הכל בא מן המזרח וחוזר אל המזרח, כמו שטענה אלזה לסקר-שילר והסביר אצ“ג… אבל שירתה העדינה, ששורותיה נדמות לעלי-כותרת של ורדים, נטועה עמוק, כאמור, בתוך הנוף הגרמני בן הזמן וזמורות דקות משתרגות ממנה אל שירתם של טראקל, של גיאורג היים וארנסט שטאדלר, וגוטפריד בן. עם כולם הייתה מיודדת, עם כמה (טראקל) קשרה ידידות אמיצה, עם אחרים פרשת אהבה קצרה ועזה (גוטפריד בן).

לרבים כתבה מכתבים ועל כמה מהם גם שירים: גם עמיחי וגם זך מתרגמים את הדו-טור שהוא מעין כתובת על קברו של נחייל-המתאבד גיאורג טראקל. נוסח זך: ”גיאורג טראקל נפל במלחמה. מידו שלו נפל. / העולם נעשה בודד כל כך. אהבתי אותו“. נוסח עמיחי: ”גיאורג טראקל כרע גווע במלחמה. הופל מידי עצמו. / כה בודד עכשיו בעולם. אהבתי אותו.“

זך מתרגם גם את שיר הדיוקן הנהדר ”גיאורג טראקל“. שני המשוררים מתרגמים את ”גיזלהר הנמר“, השיר-וגם דיוקן נהדר – על גוטפריד בן (היא כינתה אותו בשם אחד מגיבורי הגדת-הניבלונגים: גיזלהר), ובמיקרה זה עמיחי מוסיף שיר אחר על גוטפריד בן, ”לגיזלהר העכו“ם“).

עמיחי וזך מתרגמים במקרים רבים יחסית אותם שירים, ומעניין לעקוב אחרי השינויים, הזעירים לעיתים, בין הנוסחים שלהם. כללית נדמה שלשורותיה של לסקר-שילר צליל גבישי וקר יותר בנוסח של זך, והן רכות יותר ומעודנת בנוסח עמיחי.

החריזה מסבה לשניהם בעיות מסוימות, והפתרונות שלהם לא תמיד מספקים, אך כאן ידו של עמיחי על העליונה.

תחילת השיר הנודע, ”פסנתרי הכחול“, נראית כך אצל זך: ”יש לי בבית פסנתר כחול / ואיני יודעת אף תו“. והבית השני, הנחרז: ”באופל דלת המרתף הוא ניצב בלא קול / מאז הפך העולם גס כעכשיו“. שתי השורות האחרונות הן מגושמות, וכמובן המילה ”עכשיו“ היא תוספת שאינה במקור, לצורך חרוז בלבד. עמיחי כדרכו פתר את הבעיות של הדו-טור השני פתרון קל יותר, נוח יותר לאוזן, אם כי גם לא מספק: ”אך מאז העולם התאכזר בכל. / במרתף הוא בחושך השער“.

אפשר להמשיך כך הרבה בתרגיל ההשוואות המעניין. אין ספק ששירי לסקר-שילר נכנעים בקושי רב – חרף הבטחותיו של אצ“ג – לתחביר העברית המודרנית, והאתגר הוא גדול. זך, כמו עמיחי, התקין מתנה יפה לאוהבי שירה, והעמיד את המתעניינים בשירתו שלו על אחד ממקורותיה.

הספר הביבליופילי של הוצאת אבן חושן, המלווה בשני איורי שער של תומרקין, יאה לשירה נדירה ומהודרת זו. אך גם הספרון הצנועה של עמיחי עם ציוריה העדינים של המשוררת, יאה לשירה זו, הנאמרת כמעט תמיד בחצי קול, אם לא בלחש.

 


סכיניך מציירים נשיקות אדומות על חזי
תל-אביב / ספרות / מנחם בן 20/09/96

 

התרגום החדש של נתן זך למבחר שירה של אלזה לסקר-שילר, המשוררת היהודייה-גרמנייה שראתה את עצמה כמשוררת עברית, והנחשבת לאחת המשוררות העולמיות הגדולות, מכאיב ביופיו הנדיר ובזיכרון גורלה המר

אלזה לסקר-שילר, ”עליך אחלום חרישית“, תירגם נתן זך, עם רישומי קולאז‘ מאת יגאל תומרקין. עיצוב הספר: אלעזר גלעד, הוצאת אבן חושן, 60 עמ‘.

כשאנחנו חושבים על תולדות חייה של אלזה לסקר-שילר (1869-1945), המשוררת הגרמנייה-היהודייה, הנחשבת על-ידי רבים ל“לירקנית הגדולה ביותר שהיתה לגרמניה אי-פעם“ כפי שהגדיר המשורר הגרמני הגדול גוטפריד בן, המצוטט כאן על גבי הכריכה (והמכונה כאן, אגב, בטעות פעמיים כ“גיאורג בן“. אין גיאורג בן. יש רק גוטפריד בן.) – אי אפשר שלא לזכור את מלא צד החרפה הרוחנית של חיינו בארץ. ויש צד חרפתי כזה (בצד הצדדים הנפלאים).

כי גורלה של אלזה לסקר-שילר, שמתה כאן בארץ, בירושלים, בבדידות, בעוני ובשיגעון – איננו משהו שאנחנו יכולים לפטור את עצמנו מאחריות עליו. ובאמת, לאן נוליך את החרפה? איך קרה שהמשוררת הגאונית הזאת, מאוהבת-העברית, מאוהבת התנ“ך, מאוהבת ”ארץ העברים“, הנחשבת בצדק לאחת המשוררות המופלאות במאה השנים האחרונות, מתה כאן בארץ בתוך סביבה אנושית שהיתה אטומה כל-כך לגדולתה החד-פעמית. במקום שנישא אותה על כפיים באפריון-זהב, כפי שהיה ראוי למלכה העברית המטאפורית שהיתה אלזה לסקר-שילר בשיריה ובחייה, ביזינו אותה, לעגנו לה, לא היכרנו אותה.

יהודה עמיחי, שאף הוא היטיב לתרגם את שיריה של אלזה לסקר-שילר (במבחר קודם שהופיע בהוצאת ”עקד“ לפני שנים) נהג לספר איך כילד היו הוא וחבריו עוקבים אחרי האשה הזקנה והמשוגעת שהפכה אלזה לסקר-שילר להיות, אחרי שעלתה מגרמניה לארץ בשנת 1937, עד למותה בשנת 1945.

וצריך להבין: כשהחליטה אלזה לסקר-שילר לעלות לארץ היא מימשה בעצם את הצופן הפנימי ביותר של שיריה, המדהימים באמת ביופיים הרוחני והצבעוני והמלאים בקרינת ארץ התנ“ך העברית ושפת התנ“ך העברית וגיבורי ארץ התנ“ך. אלזה לסקר-שילר באה בעצם להיות בארץ האלוהים שלה, אותו אלוהים המככב בשיריה כמכר נפשי אינטימי. והרי כידוע (ואף על כך מספר עמיחי בהקדמתו מלפני שנים), כשביקש אברהם קריב לתרגם משיריה לעברית, סירבה אלזה לסקר-שילר בטענה ש“הלא הם כבר כתובים עברים!“.

ובאמת, די לזכור אפילו שניים משמות ספריה הכתובים גרמנית, ”בלאדות עבריות“ ו ”ארץ העברים“, כדי להבין עד כמה עמוקה הייתה העבריות בנפשה של המשוררת היהודייה-גרמנייה: הנה לדוגמא קטע מתוך תרגומו החדש של נתן זך:

- ביקשתי לי עולם והוא עוד ילד-

שיספר על נשימת בראשית.

אש-דת גדולה יקדה אז בשמים.

הכוכבים נתנו זה לזה את התנ“ך למיקרא.

אילו רק ניתן לי פעם לגעת בידו של אלוהים

או לראות את הירח הענוד לאצבעו.

הו אלי, אלי, מה רחוקה אני ממך!

מעניין להשוות את השורות האלה של אלזה לסקר-שילר לשורות של משוררות עבריות באמת, יונה וולך וזלדה. אם אלזה לסקר-שילר מספרת בשורות אלה על הכוכבים ש“נתנו זה לזה את התנ“ך למיקרא“, הרי זלדה כותבת בספרה ”פנאי“: ”הירח מלמד תנ“ך. / רקפת, כלנית והר / מקשיבים בשימחה“. ממש דומה, לא? ואין מדובר בכלל בהשפעה או בחיקוי אלה במקור-נפש דומה.

ואם אלזה לסקר-שילר כותבת במאוהבות ניכאבת: ”אילו רק ניתן לי פעם לגעת בידו של אלוהים…/ הו אלי, אלי, מה רחוקה אני ממך!“, הרי זה מזכיר מאוד את בכי-האהבה של יונה וולך: ”לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים / …איך אזכור את היופי הזה ולא אבך“. שוב אותה אינטימיות של התרחקות מאהוב מוחלט.

הנה עוד קטע שיר תנ“כי, מראה הגר וישמעאל במידבר (כשהחול המידברי מיתדמה לאלזה לסקר-שילר ל“פרווה צהובה“, משהו רך מאהבה):

אבל השמש להטה על המידבר

והגר עם בנה הקט צנחו על הפרווה הצהובה

ונעצו בחול החם את שיני-הכושים הלבנות

והנה קטע מתוך השיר על ”דוד ויונתן“:

בתנ“ך אנחנו כתובים

חבוקי צבעונין

אבל משחקי הנערים שלנו מוסיפים לחיות בכוכב.

אני דויד, אתה רעי למישחק.

הו שצבענו את ליבות האייל שלנו אדום!

כמו ניצנים בתהילי האהבה

תחת שמי חג ומועד

האהבה הגופנית של אלזה לסקר-שילר היא תמיד שמיימית:

תמיד תמיד רציתי

לומר לך מילות אהבה רבות

עכשיו אתה תר חסר מנוח

אחר פלאים אבודים.

אבל בנגן שעוני הצעצוע שלי

נחוג את חג הנישואין.

הו עינך המתוקות

הן פרחי האהובים ביותר.

וליבך הוא מלכות השמיים שלי…

תן לי להביט אל תוכו.

ובשיר ”גיזלהר הנמר“ (גיזלהר, נאמר לנו בהערה בשולי השיר, הוא כינויו של המשורר גוטפריד בן בפי המשוררת) היא פורצת פיתאום בתמונה מינית נועזת מקסימה:

סכיניך מציירים נשיקות אדומות

על חזי-

עד ששער ראשי יתנפנף לו מתוך איזור חלציך.

 


 

זרה ונושמת
הארץ / ספרים / 09/04/1997

 

הבט אל תוך פני סחופי הנדוד…

עמק יותר קדים הכוכבים.

הבט אל תוך פני סחופי הנדוד.

כל דרכי הפרח אשר לי

אל מים אפלים הם מוליכים,

אחים ואחיות אשר נצו עד מוות.

לישישים היו הכוכבים…

הבט אל תוך פני סחופי הנדוד.

(“שיר חיי“, עמ‘ 7, תירגם: נתן זך).

במסה נוגעת ללב ונדירה ביופייה מתעדת עזה צבי (“חדרים“, גיליון מס‘ 10, 1993) מפגש היפותטי בין אלזה לסקר-שילר לשירה העברית.

לאה גולדברג וזלדה נקלעות אל קפה ”זיכל“ בהבדל זמן מועט. הן פוגשות בלסקר-שילר. המשוררת, שבהיותה עצובה ואיש לא מזמין אותה, פונה ישירות לאלוהים – Gott, wo bist du? ”. האהבה שמגלות המשוררות לזו שישבה במקומה הקבוע ”אפורה כעטלף, קטנה, אביונה, מכונסת בעצמה“, מהולה בהתנצלות. אך מה שהחל כתיעוד הופך לווידוי. וידוי על רתיעה מזרות, על רתיעה מהוויה שהיא בבחינת ”הר יורק אש“, ועל מבוכתן של משוררות עבריות לנוכח אותה תביעה לטוטליות שעולה מבדידות שירתה.

דומה שמנקודת ראותה של עזה צבי, היתה יכולה יונה וולך, אף היא ”מלאך אש“ לדורה, לשבת שם במקומה של לסקר-שילר. מנקודת ראותנו אנו, מייצגות המשוררות הנזכרות במסה – לאה גולדברג, זלדה, רחל גרינברג, וולך בכללן – מסורת שירית שלא יכלה להרשות לעמה מפגש ממשי עם שירתה של לסקר-שילר, או לחילופין מסורת שהיתה משוללת כלים למפגש כזה. לכן, המחווה החשאית של גולדברג כלפי לסקר-שילר אין בה כדי לגשר על הפער בין התכוונותה של זו האחרונה ”למקור האורות וההרס“, כביטויה של זלדה, לבין חתירתה של השירה העברית דאז ל“נורמליזציה“. נהפוך הוא, דווקא צרור הסיגליות שהושיטה גולדברג ”בפנים לוהטות מהתרגשות ובושה“ למשוררת הנערצת, הוא שמסגיר את המרחק בין השירה העברית לבין זו שראתה עצמה יושבת על כסא חורבנה.

אותה פגישה בקפה ”זיכל“ התבררה כפגישה מוחמצת. ואותה שירה שהיתה צליל אישי ורב כוח בברלין לפני מלחמת העולם, אינה מוכרת בארץ, אפילו כיום, ליותר מקומץ קוראים. מצועפת באגדה של הדמות האקסצמטרית, ירדה שירה זו למחתרת, ומשם אל מצרפי העברית המתהווה.

לשונה הזרה של בעת החלומות הותכה בלבם של כמה מן הגדולים במשוררנו. אורי צבי גרינברג – אלוף הדיבור השירי – שואל ממנה את השקט: ”שפתיה אפלות מעוני ומשתיקה“, אמר. והוא זה שהבחין באיזו מידה מותנית שירתה בהיתוך של לשונות ומסורות: ”הקורא הלועזי קורא בשיר זה עברית מקורית, עברית חיה במאה ה- 20″. יהודה עמיחי ניזון מן השירות של שירתה, מן הדיבור האוטוביוגרפי שלא היה אופייני לשנות החמישים, ובעיקר מן ההיגיון הציורי שלה. זך לעומת זאת, מפעיל אפשרויות חדשות של קישור ותחביר: הוא זה שפיתח את תשלילם של ה“חלום“, ה“כאב“, ה“סוד“, ובעיקר הצפין את המחוות הלירית שעמל לרוקן, בתוקף היותו ”רומנטיקן מר“ (ראו ספרו השני, ”כל החלב והדבש“, 1947). בד בבד ומאוחר יותר הגיעו אלינו השירים עצמם, קולחים ומוסיקליים בלשונו של עמיחי (הוצאת עקד, תשכ“ט), כבדים ומרובדים, זרים ונושמים בתרגומו החדש של זך. כך ”אסכולה של אשה אחת“, ועם זאת פרק חי בהיסטוריה של השירה העברית החדשה.

אבל כשם שחלוצת האקספרסיוניזם הגרמני לא נפלה במלכודת האוונגרד האירופי בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, כך גם לא מצאה את מקומה במסורת של ”האמהות המייסות“ בספרות העברית של ראשית המאה. בעיני גוטפריד בן, קרל קראוס, פרנץ ורפל ואחרים נחשבה לגדולה במשוררות הכותבות גרמנית, ואולי הגדולה במשוררות בכלל. כמו אמילי דיקינסון, מרינה צבייטאייבה, או גרטרוד שטיין, בחרה אף היא בכתיבה כבדרך חיים והסתכנה באיבוד נמעניה. ערבי הקריאה שבהם הופיעה כשפעמון מצלצל בידה, רק החריפו את הרושם כי שירתה, שנכתבה חלקה בברלין ובציריך וחלקה בירושלים, נכתבה בבדידות, ובמובן מסוים ועמוק תמיד בגלות.

ודווקא משום כך, ובעיקר כיוון שנכתבה גרמנית, מתחדדת שאלת מעמדה של שירה זו בקאנון המתהווה של השירה העברית החדשה.

כיצד עיצבה שירה חריגה זו את חייה? עיר התעשייה שבה נולדה (1869), חוק האמניציפציה, וקריאת ”הפ הפ“ שנקראו לעברה בילדותה, שרירותיות המקרה של ההיסטוריה, כל אלה נעשים לבסיס החוקיות של עולמה: ”בוופר כיבסו הפועלים את הכותנה הצבועה ומשום כך, נודע לי, הבהיק הנהר היקר תמיד כמו חלב שחור שהחמיץ“ (פרדריק דרינפלד, ”נביאים בבלי כבוד“, הוצאת עם עובד, 1988). ילדותה המוקדמת מאוכלסת באביה, בעל בנק המופיע בסיפוריה כאדריכל שלוח רסן שממלא את העיר במגדליו, ובאמה, ”מלאך אהבה עלי אדמות“. היא נשואה במשך כמה שנים לרופא ברטולד לסקר, אחר כך לעורך ”דר שטורם“ הברלינאי, גיאורג לוין. משתתפת פעילה בחוגים האקספרסיוניסטיים, דמות מרכזית ב“קפה שגעון הגדלות“ בברלין של שנות העשרה.

ספרה הראשון ”סטיקס“ (1902) מוקדש לבנה היחיד, פאול, ”בני שהיה גם אחי הצעיר“. מעבר למהפכות בחייה, ואפילו מעבר לשלל המסכות שבחרה לעצמה, זורחת השמש המוחלטת של אמהותה.

בברלין שאחרי המלחמה (1925) היא תוקפת את המו“לים שלה ב“אני מסלקת חשבונות“, אך מקדישה את עיקר כוחה לבנה, וב- 1926 עושה שבועות על שבועות ליד מיטת חוליו. בניגוד לדאדאיסטים שהגיבו לשקיעת המאה ה“הומניסטית“ ולזעזועי מלחמת העולם הראשונה במניפסטים רדיקליים, ובניגוד לכמה מידידיה שנעשו מהפכנים ”מגויסים“, הצהירה לסקר-שילר כי היא ”מעדיפה להעביר את הזמן בשינה“.

אך הסף בין ערות לשינה נמחה במקום שממנו שיכתבה את הזוועה, ואמרה: ”אלוני-דם מחרחרים / את חלומותי למלחמה“ (עמ‘ 22. הקינות שכתבה באותה תקופה לפרנץ מארק, לאמה ולבנה, הן מהמופלאים שבשירי האהבה שידעה השירה. הכאב על ”ידידה המעונים“ שנהרגו במלחמה או שנאסרו בימי ה“טרור הלהן“, געגועיה לאם שבמותה ”נשבר הירח לשניים“, הייסורים על אובדן בנה, כל אלה מתורגמים על ידה לציורי לשון פנטסטיים, למקצבי צליל וריקוד, להיגיון שירי שבו מכותבים פסקי דין על ידי ”לב התלוי על משקוף“.

בשל צביונם המוצפן של שירי המחאה האלה, לא מפתיע שרק בעשור השביעי לחייה, לאחר פרסום הנובלה ”ארתור ארונימוס“, היא זוכה בהכרה של הממסד הספרותי, ובין השאר זוכה אף בפרס קלייסט.

בזמן שיהודי גרמניה מתנערים ממנה, היא מגיבה לתקריות אנטישמיות שחוותה ב“חיבורים“ וב“דמויות“ על נושאים יהודיים, ומאוחר יותר בספר שיריה ”ארץ העברים“ (1973). לאחר התקלויות בפלוגות הסער (1933), היא נמלטת לשוייץ. על עלות הנאצים נאסר פרסום כתביה. ב- 1939 היא משתקעת בירושלים. בשנת 1945 מתה בעוני, בבדידות, ועל סף טירוף.

מה שמחליף כאן את מקרה החיים הוא המיתוס ודימוייו. אבל חלקי לבוש מטורף, חרוזי זכוכית צבעונית ופגיונות, אין בהם די כדי להסביר את הכוח השירי. התחושה המיתית מעלה על הדעת אותן נשים זרות המוכרות לנו משחר התרבות כדנאידות, ואשר נעשו למין כוהנות שירה. כך ”פרינץ יוסוף פון-תבי“ , ”טינו מבגדד“ , או ”אביגיל ירושלמית“ – פרסונות ששאלה לעצמה – כולם ביטויים לנשיות מהפכנית ורבת פנים שמחזירה אותנה לאותה כוהנת אגדית מארגוס, שנענשה על אהבתה לזאוס, התגלגלה בצבייה, נדדה מאירופה לאסיה והגיעה בסופו של דבר למצרים. והרי כוהנת האהבה הזו, מונעת על ידי נקמתה של הרה ונשוכה בידי זבוב הבקר, מוכה בטירוף שמוביל אותה לא חזרה לביתה ולעצמה אלא לגלות. רק במצרים ירשה לעצמו זאוס, המושא האירוטי של נדודיה, לגעת במצחה ולפייסה כדי להחזיר לה את חזותה הנשית.

תנועה דומה בין האני לאחר, בין הפנים לחוץ, ובין הבית לגלות בונה את מורכבות השיר של לסקר-שילר. זו שאמרה לאג“צ ”באשכנזית מכאיבה“ , ”על בשר שפתותינו יש לחרות ירושלים“, מעתיקה את תפישת זרותה הקיומית למולדתה האחת, השירה. המרחב הלירי מתמלא בכחול קדוש, בצלילים אפלים ובדם. העדן ממוקם בילדות רחוקה, או לחילופין בעתיד אוטופי: מלאכי היתום שלו ”כוכבים מזרי אור“, או בפשטות ”לבותינו“: וצליליו – ”עינינו ברדתן דמעות“.

העושר, המורכבות והזרה של המרחב הפנטסטי הזה מושתתים במידה רבה על היפוך פרספקטיווי בין ה“גלות“ ל“בית“. לסקר-שילר מעניקה לאביזרי מלוכה, לצלם קדושים חשאי ולפסנתר כנף מאובק – כולם סממנים של תרבות שוקעת – ערכיות חדשה, ובכך גואלת את אותם רסיסי עולם ישן מתהליך של איבון. מצד אחד ”מכתות שיש“ , ”מלאכי עץ שושן“, ו“נעלי זהב“ – נמועתקים אל האוטופיה הלירית שלה – הופכים לגילומים זרים של מושג ה“בית“: ומן הצד האחר דמות האם, הפסנתר הכחול, או אפילו ”ערבות גופו“ של אהוב – כל מה שמתמיד לקיים את ביתה הפנימי – הולך ונחשף כ“גלות“ מנוקדת ראותה של הריאליה: ”תמיד שר הבל שיר בהיר כל כך / לצליל המיתרים של נשמתו, / אבל ביבי העיר עוברים בגופו של קין“ (עמ‘ 23). לכן, כל ניסיון להוכיח את הבזקי ה“בית“ בשירים, רק מסגיר את אקט ההגליה ומעצים אותו. כך מושלכת ”מולדתה הנסתרת“ על העבר, אל החלום, וכלפי האחר: ”המון דרכים רכות / שזרתי סביב ביתך הפועם“ (עמ‘ 43). ה“בית“ הממשי היחיד הוא רגע ההווה לבדו. ואותו רגע עצמו הוא שזורק אותנו מן המרחב המטאפיסי של הבדיון בחזרה אל כוח הכובד של הזמן ואל גופניותה של הדוברת עצמה: ”אני מציגה כף רגל בזהירות / בדרך למעון העד ממנו אין חוזר“ (עמ‘ 37).

מבעד לגעגוע המתמיד להתגלם ברסיסי היסטוריה וטבע, להינך בשברי ”אתה“ ולהיוולד מחדש בציורי לשון נחשף קול שירי המסתכן באיבוד עצמי: ”היכן השמש שתתיך אותי עד אין זהות: / או הברק שניפץ אותי!“ (עמ‘. המסכות השיריות מזדככות בה במידה ש“צליל המיתרים“, מערכת הפסנתר על קלידיו“, ובעיקר השיר עצמו, הולכים ובולעים את הביגרפיה.

שליטתה המוחלטת של לסקר-שילר בכלי השירי מתגלה במתחים בין צורות קלאסיות לבין הדחיסות הנפשית-רגשית: בין הארגון הפורמלי הנוטה לסימטריה, לבין הגיון תחבירי-תמוני שיש בו קפיצות והשמטות: בין מעברים בלתי צפויים במרחב ובזמן לבין הכרחיות בבניית הרצף הלשוני. ואולם, דומה ששליטה זו מכה בנו בכל עוצמתה דווקא במפגש על צליל קולה: ”יש לי בבית פסנתר כחל / ואיני יודעת אף תו“, (עמ‘ 36). באופן פרדוקסלי, דווקא המגבלות השיריות שהפנימה מאפשרות לה את החופש לשיר: ”הו אתה!“ – חופש שמשוררים רבים היו מתקנאים בו.

הכוח הזה של דיבור חי מקבל את עומקו מן הריחוק כלפי לשונה שלה, לשון שהיא מתייחסת אליה כאל אחת הלשונות מתוך הרב קוליות שדיבורה מותנה בו (למגוון לשונה האמנותית, ראו הקטלוג המלווה את תערוכת רישומיה של אלזה לסקר-שילר בבית אנה טיכו – ”אני ואני“, ערכה: אירית שלמון, הוצאת מוזיאון ישראל ירושלים, 1997). אלוזיות למוסיקה, לציור, לפיסול ולאיקונות וגם סממנים של בלדה, של וידוי, של שיר-מכתב, של תפילה, או רסיסי לשון מתהילים, מקהלת ומשיר השירים – כל אלה מתוזמרים בתוך המזמור שלה. הגרעין העלילתי שלה הוא ”הביטה ענני“ (תהילים י“ג, 4). והדיאלוג, כצורה שירית וכערך, זו נקודת המוצא שממנה היא מציירת את מרחבי בדידותו של האני: ”הייתי רוצה להקשיב סמוך ללבך, / להמיר את עצמי בקרבתך הרחוקה ביותר“ (עמ‘ 42).

מתוך שלל הלשונות שלה, מולידים מנגנוני הניתוק, ההיפרדות וההרחקה קול שירי מזוכך. האני במרחק המשתנה שלו כלפי ”אתה“, כלפי ”פלג אל חסר דמות“, או בתנועת ההתכנסות שלו פנימה, נעשה לציר שבאמצעותו היא ממחישה לנו תשוקה, אהבה וכאב כתנועה בזמן.

כך מעמידה לסקר-שילר שיר שעל אף גבישיותו הלירית מצליח לפרוץ את המעגל המונולוגי שלו עצמו: ובנקודה זו, בדומה למשוררים שונים זה מזה כאצ“ג, אבות ישורון וזך עצמו, מפריחה חוקיות שירתה את הזיהוי הקטגוריאלי של חוקר הספרות מיכאל באחטין בין ה“דיאלוגיות“ ורומן מחד גיסא ובין ה“מונולוגיות“ והשירה מאידך גיסא (ראו ”הדיבר ברומן“, הקיבוץ המאוחד, 1989).

כנגד ה“אני הפרטי“ האוטונומי של ראשית המאה, כפי שאנחנו מכירים אותו מארתור רמבו או מגיאורג טראקל, למשל, נעה לסקר-שילר, בדומה למשורר תהילים, מן ה“אני“ ל“אחר“, מן הדיבור האישי לדיבור קולקטיווי, מן הממד ההיסטורי ללירי וחוזר חלילה. מעתיקים כאלה מלשונה אל שאינה לשונה, המייחדים את שיריה בכלל, בולטים במיוחד ב“בלדות כ“יעקב ועשיו“ , ”יעקב“ , ”הגר וישמעאל“, ובשירי האהבה לטראקל, לפרנץ מרק, למהפכן ארנסט טולר ולפסנתרן ליאו קסטנברג – רסיסים ליריים המנקזים לתוכם היסטוריה של תרבות שוקעת.

 


יש לי רומן עם הזעם
ידיעות אחרונות 07/03/97 יהודה קורן

 

יגאל תומרקין מקנא בטירוף של אלזה לסקר-שילר, מספר על השיגעון במשפחתו ומקבל השראה ממשוררים

כבר לא רוצה לכבוש את העולם

ראיון

”החיים הם כמו הפיגמנט, מתחילים להצטרף לכתמים ולנוזל ממך / כמו עכברים מאוניה טובעת. אבל אתה עוד קם משנת אחר הצהריים / מותש כמו חמור, מזיע מהסיוט, מפחד כמו ילד, זוכר / דווקא את המכות שקיבלת באותו יום וכמה זה לא היה צודק / או את המקום שהיגלו אותך אליו ואת התקוות הגדולות“.

בודדים הציירים שנכתב לכבודם שיר כמו שזיקה נתן זך את יגאל תומרקין, כשם שרק ציירים ספורים רתמו את כישרונם אל השירה, כפי שעושה זאת תומרקין, ובחריצות רבה, בחודשים האחרונים. הוא הכין מהדורה לאספנים, כרכי ענק של תחריטים על נייר משובח, ומולם הטקסטים שמהם שאב את השראתו. 35 עותקים ממוספרים, אלפיים דולר האחד, ליצירות של ברכט, היינו, צלאן, קפקא, אלזה לסקר-שילר, זך, ברסאנס ואחרים.

”הכנתי גם תחריטים לספר זכריה, כי הזדהיתי עם הטראגיות של כהן גדול שנרצח בתוך קודש הקדושים, ביום כיפור שחל בשבת, מפני שניבא את החורבן“, אמר תומרקין. ”קסם לי הפן הפוליטי העכשווי, כי כמה אתרים בגוש עציון, מעוז ההתנחלויות, קשורים לשם ’זכריה‘. רותקתי גם לעושר החזותי של הדימויים בסיפור התנ“כי: מגילה מעופפת, מנורה, סוסים, השטן“.

הוא גם הכין שבעה תחריטים ל‘עיר ההריגה‘ של ביאליק ”לא בגלל זוועות הפוגרום, אלא בגלל שהפואמה היא קריאה למרד“. כעת הוא שוקד על קובץ ובו תחריטים לשירים של דליה רביקוביץ, מאיה בז‘רנו, ויזלטיר ואבידן. בשנה הבאה יוצג כל מפעל התחריטים הספרותיים שלו במוזיאון ישראל.

”המדיום הספרותי מצית את דמיוני. אני הולך אליו כמו חולה הזקוק לזריקת קורטיזון כדי לחשוב ולהזדקף“, אומר תומרקין. ”אין זו פתיחות כבוד ללכת בעקבותיהם של המשוררים. גם פיקאסו עבד עם פול אלואר וטריסטן זארה, וראושנברג עשה את ’התופת‘ של דנטה“. כבר ב- 1955 הכין בגרמניה רישומים לפזמונים מתוך מחזותיו של ברכט. מאז שובו לארץ ב- 1961, צייר עטיפות ואיורים לספרי שירה ופרוזה.

לפני חמש שנים הפציר תומרקין בנתן זך, שיתרגם מבחר משירי אלזה לסקר-שילר לעברית, ובסוף 1996 ראה אור ’עליך אחלום חרישית‘ (‘הוצאת אבן חושן‘). תומרקין אייר את כריכות הספר, ובהשראת השירים הכין עוד ארבעה-עשר ציורים, שהוצגו לאחרונה בגלריה ’מבט‘ בתל-אביב.

”פגשתי אותה בקיץ 1994, כחצי שנה לפני מותה. מהחום והלחות של הקיץ התל-אביבי היו הוריי נמלטים לקרירות הירושלמית, ומחליפים דירה עם משפחה מרחביה. שם, מסתובבת ברחובות, ראיתי את המשוררת המשוגעת, שכולם התלוננו שהיא קוטפת פרחים מגינות השכנים ומלכלכת את הרחוב באוכל שהיא משליכה לחתולים. כילד בן 11 היא ריתקה אותי. מקץ עשר שנים, כשקראתי את שירתה, נמשכתי לשפה הישירה והשבורה גם יחד, למעברים בין אינפנטיליות לנבואיות. אני מקנא בחירות שלקחה לעצמה. היא ניהלה רומן עם הטירוף, ואני לא, רק עם הזעם והבוז. היא מזכירה לי את הבית שבו גדלתי, בית משוגעים, כמו רומאן של דוסטוייבסקי. סבתא ואמא שלי היו האחיות קרמזוב. היה להן יחס אמביוולנטי למין. הן היו מסתובבות עירומות בבית, אבל סבתא אמרה שסבא הוא ברברי, והעדיפה לישון לבד. היו לה התגלויות נוצריות, וזה עבר במשפחה. אחותה ברוסיה התחתנה עם בעל בארות נפט בבאקו, וכשפרצה בהן דליקה, ירה בה ובעצמו. למזלה, היא רק התעוורה, וחשבה שזו התגלות אלוהית, והצטרפה ל‘עדי יהווה‘.

גם דודי שבפאריס התנצר לאחרונה.

בגיל שנתיים הגיע לארץ עם אמו, והוא נושא את שם אביו החורג, מהנדס החשמל הרצל תומרקין.

כשהיה בן 22, נסע למזרח ברלין להיפגש עם אביו הביולוגי, הלא יהודי, השחקן ובמאי התיאטרון מרטין הלברג. ”כשנפגשנו, הדהים אותי אבי כשאמר שאני בן של היטלר“, מספר תומרקין. ”אף על פי שהוא ואמי היו ביחד זמן רב, היא סרבה להיכנס איתו למיטה. עד שפעם שמעה נאום של היטלר ברדיו, וכל כך נבהלה, שהסכימה שיחבק אותה וירגיע אותה. תשעה חודשים מאותו נאום נולדתי“.

מרגע שנחת בגרמניה הרגיש בבית. ”התחברתי לצליל השפה, ואהבתי את האור הרך, המנוגד ללהט הים תיכוני שהתמכרתי לו קודם. נהינתי שדברים נעשים שם במקצועיות. כשציירתי מסך אחורי ל‘ייבגני אינייגין‘, ניגש אלי ה‘מאיסטר‘ והעיר, ’נדמה לי ששכחת שם כמה עלים‘. זה ריסן את האופי הפרחחי, חברמני, שהבאתי מהארץ. אלזה לסקר-שילר הרגישה את עצמה תקועה בארץ, אליה נמלטה מגרמניה הנאצית, וגם אני כמוה. משנה לשנה הולכת וגדלה זרותי התרבותית. לא פעם חשבתי לעקור. יש לי חברים בארץ, אבל מבחינה תרבותית העולם שלי הוא לא פה, בין ה‘פרנקיות‘ ל‘יידישקייט‘. עבודת האלילים הולכת ומשתלטת. איך אפשר להתנהל לפי קובץ פקודות שניתן לפי שלושת אלפים שנה? הרי רק הבעיטה בדת מביאה פריחה תרבותית. בשבילי, הוא יום אבל, כי זה היום שבו הובסו המתייונים, שאימצו, כמוני כעת, את תרבות המערב“.

בתערוכה ”פסנתרי הכחות- מחווה לאלזה לסקר-שילר“, השתמש תומרקין במסיכת המוות שלה. הוא עצמו התנסה ביציקה כזו, כשנפטר ש“י עגנון בפברואר 1970. ”גוסטב שוקן ביקש זאת ממני. עגנון שכב על המדף בחדר המתים. פיו היה פעור והיה צורך לסגור אותו. שאלתי את שוקן אם הוא רוצה לתת בוקס לחתן פרס נובל, או שאני אעשה זאת. הוא ויתר לי.

”אין לי תסביך מוות, אבל כל עבודה שלי היא מירוץ נגד הסוף. כל ציור שאני מצייר הוא לעג למוות.

הזמן מתקצר למסעות ארוכים מדי, וגם האמביציות הן יותר גדולות כשאתה צעיר. אני כבר לא רוצה לכבוש את העולם, רק לעשות את העבודה שלי, פעם הייתי נכנס לאקסטזת ציור, מסיים, מגיע לריקנות מאוד חזקה, שותה שבוע ימים כמו מטורף, ואז הנאוברים ודכאונות, ומריבות עם כל העולם, וימים ארוכים עד ההתפכחות, וחוזר חלילה. הבנתי שזה לא יפתור לי את הבעיות, ולמדתי לנתב את הריקנות לקריאת ספרים. רק שהיום, באמנות זה כמו בפרסומת, העולם שייך לצעירים, ובני גילי שותלים שיניים, מותחים את העור וחובשים פיאה רק כדי להיות צעיר. אחרת, לא יסתכלו עליהם. תמיד הייתי איש שוליים, ואני לא אחליף את עורי, ואני מוכן להמשיך ולשלם את המחיר.

 


אלזה לסקר-שילר – כתב הכינורים הנעלה של עיר זהב
הארץ / תרבות וספרות / יום שישי 14 בפברואר 1997

 

איטה שדלצקי
לאה גולדברג לזכר אלזה לסקר-שילר

אלזה לסקר שילר נולדה באלברפלד (כיום חלק מהעיר וופרטל) ב- 11 בפברואר 1869 ונפטרה בירושלים ב- 22 בינואר 1945. ביום ו‘, 9 בפברואר 1945 – כשבועיים אחרי מותה ויומיים לפני יום הולדתה ה- 76 – התפרסם במוסף הספרותי של העיתון ”משמר“ הספד מאת לאה גולדברג תחת הכותרת: ”מעבר לעולם. לזכר אלזה לסקר-שילר“.

ידוע סיפורה של לאה גולדברג על פגישתה עם אלזה לסקר-שילר בקפה ”זיכל“ בירושלים, המתוארת בספרה על אברהם בן יצחק ”פגישה עם משורר“ (1951). בעקבות הדברים שלאה גולדברג אומרת שם על דמותה של אלזה לסקר-שילר ועל גדולתה כמשוררת, בדקתי בעיזבון לאסקר-שילר בספריה הלאומית בירושלים, אם תרגמה לאה גולדברג שירים של אלזה לסקר-שילר לעברית.

מצאתי תרגום אחג (“לילדי“) על דף גזור מעיתון, אך ללא תאריך וללא ציון שם העיתון. שיערתי כי שיר זה, שהוא הראשון מתוך ”צרור שירים“ של לאסקר שילר ב-“דף לספרות“, התפרסם זמן קצר אחרי מות המשוררת, בסוף ינואר 1945. רפי וייזר, מנהל מחלקת כתבי-היד בספריה הלאומית, זיהה מיד את העיתון: ”משמר“ שקדם ל“על המשמר“.

כך נמצא השיר ”לילדי“ (An mein Kind) מתוך הקובץ ”פסנתרי הכחול“ בגליון מיום ה- 2 בפברואר 1945. ואחריו גם ההספד הנ“ל, שפורסם בשבוע שלאחר מכן, בגליון מן ה- 9 בפברואר, והוא בגדר ”חידוש“, כי נעלם מעיני החובבים והחוקרים, מפני שלא היה רשום עד כה בכרטסת העזבון בספריה הלאומית.

הכותרת ”מעבר לעולם“ לקוחה, כפי שמתברר לקראת סוף ההספד, משורת הסיום באחד משירי האהבה האחרונים שכתבה אלזה לסקר-שילר. וזה לשון אותה שורה בתרגומה של לאה גולדברג: ”בדשא העמוק מעבר לעולם“. מדובר ב“שיר אהבה“ (Ein Liebeslied) מתוך הקובץ ”פסנתרי הכחול“ (ירושלים 1943), הפותח במילים: Komm zu mir in der Nucht – wir schlafen eng verschlungen, ובתרגומו של יהודה עמיחי (תל אביב, הוצאת עקד, 1968): ”בוא אלי בליל – נישן צמודים ביחד“.

וזו שורת הסיום של השיר במקור: Im hohen Rohre hinter dieser Welt. כאמור, לא נמצא תרגום של השיר כולו על ידי לאה גולדברג, אלא רק של שורה אחרונה זו, המשמשת ככותרת למאמר ההספד שלה על אלזה לסקר-שילר. תרגומו של יהודה עמיחי לשורה זו, נאמן יותר למילותהמקור ולדימויו: ”בסוף הרם מאחורי עולם הזה“.

אצל לאה גולדברג יש שינוי כפול. אצלה אין השניים ”נחים אהבים כמו שתי חיות נדירות“ (עמיחי) ”בקני הסוף הגבוהים“ אלא ”בדשא העמוק“, ודשא זה אינו צומח ”מאחורי עולם הזה“ אלא ”מעבר לעולם“.

נדמה שיש כאן תרגום מתוך הזדהות והפנמה אל תוך עולם דימויי האהבה, המוות והנצח של המשוררת לאה גולדברג. ואם יש כאן, מבחינה זאת, קרבה לשירה הגרמנית, כי אז דווקא אל המשוררת אנטה פון דרוסטה-הילסהוף (1848-1797|), משוררת יחידה במינה (תרתי משמע) בספרות הגרמנית של המאה ה- 19 – כמו אלזה לסקר-שילר ולאה גולדברג – כל אחת נדירה בשפתה, בספרותה ובתקופתה. ואלה דברי ההספד, כפי שהתפרסמו בעתון ”משמר“ ב- 9 בפברואר 1945:


מעבר
לעולם

מאת לאה גולדברג לזכרה של אלזה לסקר שילר

במכתב שכתבה לי ידידתי מירושלים קראתי את הפסוק המר. ”מתה אלזה לסקר-שילר ועכשיו פתאום לפתע כל העיר מלאה תהילתה“.

אפשר הי להוסיף – וכן העתונות. ישבה בתוכנו, והמעטנו להזכיר את שמה, על כל פניםבאותיות דפוס. והנה מתה ואנו משתפכים בנקרולוגים. הטענה טענה צודקת היא – ואף על-פי-כן אין האשמה במקרה זה גדולה כל כך, אף כי כולנו אשמנו לפניה בחייה, לא בזה שלא הזכרנו את שמה על דפי העתונים, אלא בזה שלא יכולנו, לא היינו מסוגלים לעזור לה, ולו גם מעט, לחיות את חייה בנינו. בזה שחיינו נתונים יותר מדי בחיי העולם הזה, היה גבול כה מובהק בינה לבין כולנו.

אבל לכתוב עליה בחייה – זו הייתה הרפתקאה מסוכנת: אפילו דברי אהדה ואהבה עלולים היו לפגוע בה. כשקולנו הארצי הגיע אליה, אל ”מעבר לעולם“ שלה, היה בו, כנראה, משהו צורם את אוזנה, ודברים של הערצה היו מתפרשים ומיתרגמים אצלה שם ללשון אחרת, ולעולם לא ידעה איך.

זכרונותי, כשקראתי את ”הפסנתר הכחול“, זה ספרה האחרון, שהופיע במספר-טפסים מצומצם כאן בארץ, והספר היה לי בחזקת חוויה שירית גדולה, שאלתי את אחד האנשים שהכירוה מקרוב: ”הלכתוב עליו? ”השיבני: ”לא, מוטב שלא. ייתכן שתשמח, אך יותר מזה ייתכן שתיפגע. אין נגיעה שהיא לה עדינה במידה מספקת“. לכן חששתי, ורבים כנראה, שתקו מחמת אותו חשש עצמו. לא היתה לנו דרך אליה. אשמנו מאוד. אבל מותר אולי לגלות כעת, כי לא אחת היה לבנו כורע ברך לפני עונייה הנאצל, לפני בדידותה הנהדרת, לפני מלכותה הנסתרת, לפני כשרונה להיות: ”רק משורר“.

ישבתי בירושלים במסעדה. אמרו מכרי: ”הסבי ראשך – מאחורייך יושבת משוררת“.

ישבתי בירושלים במסעדה. אמרו מכרי: ”הסבי ראשך – מאחורייך יושבת משוררת“. החזרתי פני לאחור וראיתי אשה קטנה, אפורה, דלת-מראה מאד יושבת אל השולחן עיניה היו מושפלות, ולפי-כך לא היה הפניה שום דבר המושך את הלב. אך ידעתי מיד, בלי פירושים: אלזה לסקר-שילר.

מגישה, וכמה צלחות בידיה קרבה לשולחנה.

ולפתע נשמע קול עמוק-ועמום באחת, כפעמון עתיק-יומין מאד:

לולה, לולה!

לא, אין זו לולה! – נענתה הנערה המגישה רכות, כמשדלת תינוק. המשוררת לא הרימה עפעפיה, לא ביקשה לראות ולהקשיב וחזרה ואמרה, כמעט שרה, כמתענגת על צלילו של השם:

לולה, לולה!

ברור היה, שהמציאות אינה מעניינת אותה, כי אין היא רוצה להתחשב בה, כי לה – מציאות אחרת.

רק מי ששמע באזניו יכול להבין זאת.

***

היתה מהלכת בעיר ירושלים, היתה יושבת אל השולחן הקטן של בית הקפה, פעם ראיתיה גם על מדרגותיו של איזה בית – בינה לבין כל הדברים מרחק גדול עד מאוד. הייתה מהלכת בעיר ירושלים – כשנשמתה של השירה ההולכת ברחוב: ערטילאית נשמת-השירה, שהתפשטה את כל בגדיה, שוויתרה על כל המסכות החיצוניות. נשמתה של השירה איננה יפה.

נשמתה של השירה מיוסרת ומעונה, נשמתה של השירה ענייה היא ומנודה, זקנה, עתיקה, רעבה, אך אפילו במשחקה, בדימדומיה, בטירופה, בהזיותה וחלומותיה – היא אמת.

היתה מהלכת בעיר ירושלים בחוצותיה: והיתה מביישת אותנו מאוד. שהרי ברגעי הפגישה ההם ידענו היטב, כי היא מגלה להם, ליושבים כאן לבטח, לאזרחים הטובים, את מערומינו שלנו. ידענו, כי אם נעיז ונתפשט מכל מיני ’כלפי חוץ‘ שלנו, חייבים אנו להיות עניים, בודדים, טרופי-חלומות כמוה… בשעת הפגישות הללו, ללא שיחה וקרבה אישית, ממראה עיניים בלבד היה ברור לנו לפתע בכמה ’כלפי חוץ‘ הננו עוטפים את עצמנו, את שירתנו, את חיינו, כי כל העת אנו עושים להטים רבים עד בלי די להציל את נפשנו, מאחר שאין לנו העוז להפקירה. פתאום היינו בעיננו כרוכלים העוסקים בפרקמטיה זולה.

משהו מקדושת השיר היה בה: ”אכן פשענו הוא נשא חטאנו סבלם“.

***

בדשא העמוק מעבר לעולם“. זוהי שורת סיום בשיר-אהבה שלה, אחד האחרונים. אותם השירים הקטנים, הצלולים עד מאד, שכתבה לאחרונה, הגיעו כולם אל מעבר לעולם הזה, באו משם. ”שירי שלאחר המוות“ – סח לי אחד. וכך היו השירים האלה, מעבר לעולם – אבל גם שם, מאחורי תחומי החוויה, אפשר היה לה לאהוב וגם לחוש את הטבע בכל נצחיותה ויגונההחיפושית הקטנה הזוחלת על ידיה השלוות, הפרח האחרון בשולי הדרך. ותמיד חלוקי-האבנים המבהיקים בשביל, והוא האהוב הפלאי, המשנה את דמותו לעולם, ולעולם הוא אחד בשלל דמויותיו.

אך באורח-פלא הגיע גם לשם, אל מעבר לעולם, כל הכאב של הזמן הזה, והיה צורב וצורב. והיא היתה שם, בעולם הרחוק, עם כל הזמנים, עם כל התקופות שהיו ושיהיו, ובכל זאת גם שם הלך בעקבותיה, רדף אותה והסב אליה את פרצופו זמננו, יומנו הנורא.

אם אשכחך ירושלים

בשנת 1901 הופיע ספר שיריה הראשון של אלזה לסקר-שילר, ”Styx”, על שם הנהר המפריד, על פי המיתולוגיה היוונית, בין ארץ החיים לממלכת הצללים. הקובץ הקטן מכיל שירי אהבה ותשוקה לרוב, ביניהם שניים המבטאים געגועים לירושלים: שיר המשוח“ Das Lied des Gesalbten

 


עליך אחלום חרישית

 

מפעל מו“לי של ”אבן חשן“, מעלה את האפשרות שלא צפויה לנו רק עזובה נפשית

עד שהכל מדברים בשבח המפעל החו“לי של אוהד זמורה, שכינס כתבים של ס. יזהר למהדורה מצומצמת ומיוחדת, והצדיע בכך גם ליזהר וגם למו“לות העברית לדורותיה- ראו אור בימים אלה שני ספרי-שירה, בהוצאת אבן חושן – שאף הם מעלים את האפשרות שלא צפויה לנו רק עזובה נפשית בתחום המו“לות הישראלית.

והכוונה הינה ל“טיול באיונה“ של מאיר ויזילטיר, המלווה בחמישה תחריטים של אוהד שאלתיאל, ול“עליך אחלום חרישית“, שירים של אלזה לסקר-שילר שנתן זך תרגם לעברית, כמעשה אהבה הנמשך עשות שנים.

אגב, לפני חודשים אחדים, בסמוך לכינוס סביב שירתה ואישיותה של לסקר-שילר, הרחיב כאן ב“שישי“, חיים באר בחייה הסעורים של המשוררת היהודייה, שהייתה חלוצת האקספרסיוניזם הגרמני, השתקעה בישראל ב- 37‘, ונפטרה בדלות ועל סף טירוף בשנת 45‘, בירושלים. גם רשימתו של חיים באר הייתה רקומה בחוטי אהבה למשוררת.

נתן זך: ”את השפה הגרמנית לשה כאשר לא לשו לפניה ולאחריה אלא גדולים במשוררים: הלדרלין, היינה, רילקה, פאול צלאן ומורו באמנות האלכימיה המילולית: מרטין היידגר.

אקספרסיוניסטית שהתחמקה מן המלכוד האקספרסיוניסטי ונותרה אסכולה לעצמה. אסכולה בת אשה אחת“. מתוך הקדמת נתן זך לספר זה.

אלזה לסקר-שילר: ”הבט אל תוך פני סחופי הנדוד…/ עמוק יותר קדים הכוכבים. / הבט אל תוך פני סוחפי הנדוד. // כל דרכי הפרח אשר לי / אל מים אפלים הם מוליכים, אחים ואחיות אשר נצו עד מוות. // לישישים היו כוכבים… הבט אל תוך פני סוחפי הנדוד“. זהו השיר, ”שיר חיי“, הפותח ספר זה.

כיוון שאיני קורא גרמנית, שהיא שפת המקור של שירי אלזה לסקר-שילר, איני יכול לאמוד את תרגומו של זך, אלא רק מצד הלבוש העברי שזך התקין ללסקר-שילר. ופה ושם, מתוך היכרות עם יצירת ג‘ורג‘ גרוס, או עם ”הפרש הכחול“ של פרנץ מארק, יכולתי לנחש את רוח המקור הגרמני, מבעד לתרגום. לסקר-שילר מתארת את דמויותיו של הצייר גרוס: ”כמו מוטלים זמן רב בנחל, מתנפחים האנשים בציוריו“.

מעתה, הנוסח העברי הנתן-זכי, מבחינתי, הוא ”מקור“. וקורא עברית יישא עמו את לסקר-שילר של זך, עם תרגומי לסקר-שילר של אורי צבי גרינברג ויהודה עמיחי. אולי יישא אותו בין שיניו? ”אני נושאת אותך אתי תמיד / בין שיני“ – מתוך גיזלהר הנמר“ של לסקר-שילר. גיזלהר הנמר היה כינויו של המשורר גוטפריד בן, בפי אלזה לסקר-שילר.

ומלים אחדות על הספר עצמו כחפץ, כתרבות מו“לית. ובכן, הספר יראה אור גם במהדורה ביבליופילית, בת 200 עותקים. הוא כולל שמונה איורים-ציורים של יגאל תומרקין, ותחריט מקורי חתום של האמן. המהדורה ממוספרת, וחתומה על ידי נתן זך ויגאל תומרקין. המהדורה תופץ בעוד כחודשיים. אגב, מחיר עותק מהמהדורה הנ“ל של מאיר ויזלטיר, שהינה בת 77 עותקים בלבד, כולל את חמשת התחריטים של אוהד שאלתיאל, ורישום דיו שלו על קופסת הספר: 380 דולר.

הוצאה זו, אבן חושן, הגיעה לגבהים של הקפדה על העיצוב, הנייר, האות, הפורמט. ספרה של לסקר-שילר נדפס באות ”צבי פרנצסקה“, שהותקנה במיוחד עבור אבן חושן וזו לה הפעם הראשונה שהיא רואה אור בעברית. מי שיומו בנוי גם מאותיות, ולילו נלחם גם דרך אותיות, ימצא אות זו, ”צבי פרנצסקה“, לרבת פיתויים, בשעה שהיא צלולה ויעילה. אבן חושן בכל הנוגע לתחריטים של אוהד שאלתיאל עבדה על סדנת-ההדפס הירושלמית, שהיא מעוז קלאסי, בתחומה.

וכן, אבן חושן, שהרוח החיה בה הוא עוזי אגסי, פועלת בתרבות בשני מובנים לפחות מוציאה לאור ספרות ושירה שהם תרבות באיכות ובהקפדה מו“ליים שהם עצמם כשלעצמם, פעולה בתוך התרבות הישראלית.

 


לאה אילון מעלעלת ב“עליך אחלום חרישית“ של אלזה לאסקר-שילר ומתלהבת מהשירים, אבל גם מהאותיות ומהנייר. ובהזדמנות זו, כמה מילים על המגזין ”הקוף המכונף“ וגם על הרייטינג של הטירוף.

כל העיר 29/11/1996

 

בפרשת השבוע של שבת, פרשת ”וישלח“, מסופר על יעקב אבינו שעבר עם כל נשותיו, שפחותיו וילדיו את מעבר היבוק, נחל מתפתל שעל גדה אחת שלו אורב עשיו מלא הנקמות, ושם יעקב פוגש את המלאך שאיתו הוא נאבק ויכול לו, ושמו מוחלף אז בפי המלאך לשם ישראל.

וכך כתוב בתחילת הפרשה: ”ויאמר שלחני כי עלה השחר , ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, ויאמר אליו מה שמך, ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל“.

על מקום דימוי מעבר יבוק זה, הידוע בקבלה כצדם השני של החיים, מין מחילה להזדחל בה אל האור, ועל יעקב, כתבה אלזה לאסקר-שילר, כשלידה לבטח היה חתול שמן מגובנן גבוה ששפך חלב, כשהיא החזיקה כפית סינון לתה, ותהתה אם להכין תה או לא.

כמו בפרשת השבוע, גם לאסקר-שילר הגביהה את יעקב וגם אחרים מכנם, מעצם היות התודעה שלה מלאה פרטים קטנים, ויכולים למחוק מחורי רשת כמו דגי אנשובי. ארבעים שירים של לאסקר-שילר יש בספר ”עליך אחלום חרישית“ בתרגום נתן זך ובהוצאת אבן חושן, והיא מפזזת בין שירי אהבה, שירים שהתנ“ך משמש להם מקור ללא אכזב, ושירים על אנשים שהיא הכירה, כשילדה ששואבת מוצץ ברעש כמו מגי סימפסון אומרת בצווחנות עוד ועוד ליד הדהוד מזלג צלילים, כשלאסקר-שילר ודאי תמימת דעים איתה תוך כדי הזאפינגים, נ..נח..נחמ..נחמן מאומן.

המו“ל של הוצאת אבן חושן הוא עוזי אגסי, שמעיד על עצמו שהוא מעריץ של לאסקר-שילר, והוא יוצא בסדרת ישפה לספרי תרגומים. יופיו של הספר נובע גם מהשירים בסגנון מיסטי לא מוכר, שלדברי זך המתרגם אף משורר בארץ לא חיקה אותו או הושפע ממנו, אלא רק אולי עמיחי המוקדם, וגם מהעיצוב.

ראשית היה מאמץ מכוון לתת לספר רוח תנ“כית, לפי רוח השירים של לאסקר-שילר המושפעים מאוד מהתנ“ך, ולכן האותיות של הספר הן אותיות שנושאות אופי תנ“כי. אלו אותיות שאגסי תר אחריהן, והן אותיות חדשות ולא מוכרות שנושאות זיזים וקרניים, והן מובדלות בהכרה שלנו כמתאימות יותר מכל זולת לשירה שרצף פרטיה מכיל מיתולוגיות ומיסטיקה. האות נוצרה על ידי פרנציסקה ברוך בשנות החמישים, ומפאת היותה בעלת קווים עדינים ושבירים מדי לאותיות עופרת היא נגנזה, ואגסי פשוט גאל אותה, והוציא אותה לאור על מחשב, במלאכת מחשבת שקשה להבין אותה, והיא מופיעה בספר על גבי נייר קרם מיוחד.

העיסוק האובססיבי של לאסקר-שילר בתנ“ך, במלכויות מסתוריות ובארמונות רבי תפארת שלידם מצמיחים על ג‘ינג‘ר נגרם רק מכך שחלל עולמה היה מגולף כולו בדמויות כמו יעקב אבינו בפרשת השבוע. גם בראשיתה וגם באחרית ימיה, התכנים שחלפו בראשה של לאסקר-שילר היו מסובכים ומעניינים, והם מובעים בתימות של השירים שלה, ולכן לא יכולים להיות דלים בעניין הזה.

כשהיא היתה עדיין בגרמניה, היא ראתה את ארץ-ישראל בטריטוריה עגולה ואקזוטית, עם הרים מתנדנדים בחותמת גומי מצד אל צד ועצי זית על גבם. ללאסקר-שילר היתה אידיאליזאציה של המזרח, בדיוק כמו ללורנס איש ערב האנגלי. לשניהם היתה אותה אוטופיה שנהגתה בערפל חלבי ששום פנס חשמלי לא הבליח בו. ללורנס איש ערב עם העקאל והכפייה היתה אידיאליזציה רומאנטית של ערבים אצילים עם שבריות, אוהלי קידר ומדורות, ושניהם בריכוז הרב שהושקע בחלומותיהם ואבד – התאכזבו.

באחרית ימיה של לאסקר-שילר ודאי שהיא איבדה את שפיות דעתה והסתובבה סחור-סחור טרופת דעת, אבל גם עכשיו יש לטירוף כזה רייטינג. בעיתון ”הקוף המכונף“, שאפשר להחליק אותו בטאואר-רקורדס ובאוזן-השלישית, הוקדש הגליון השני לנושא הטירוף, כשהוא מועלה שם על נס. מדובר בעיתון שרוצה ליצור סצינה תרבותית אלטרנטיבית, ועם חלב מרוכז מכאן, ותותים מכאן, הוא מוחה נגד השיירה האנושית מוכת הירח, וגורם כמעט באופן אידאולוגי לנהייה אחרי טירוף כנבדלות קיומית, גם בעמדות ההאזנה של חנויות טאואר-רקורדס והאוזן-השלישית, כשמאזינים שם עם אזניות תוך כדי טיפוף בנעלי ריבוק.

הס הושלך ברחוב המעלות כשאלזה הלכה בחופזה, ופרש חשמלי מקרקש במגן ורוח, ובדורבנות דוקרניים, עצר לידה כשהיא לבושה בתלבושת אקזוטית. תלבושת כזאת לבשה פעם אחת ויחידה, וזה היה בסעודת חג, של פורים, אחותו של סבי שחיה עד היום, מרים רבינוביץ, שהיתה בעלת עיניים רושפות ויופי לא רגיל.

אבל אלזה לאסקר-שילר התלבשה בצורה האקזוטית הזאת הרבה יותר בהפרזה, ובצורה אקסטראוואגאנטית. היו לה מחרוזות זכוכית כחולה, ענף סיגליות מהמשוררת לאה גולדברג, ולחיים כמושות כשושנים לא משהו.

השירים של לאסקר-שילר עתירים במטאפורות מיוחדות ובשיר ”רק אותך“ אפשר לראות בתוך אבנט השיר הזה את יופיו המרוכז, כאילו חרב ירח עקום תקוע בתוך נדן ענן:

”השמים נושאים בחגורת ענן

”את הירח המעוקם

”מתחת לדמות החרמש

”אני רוצה לנוח בכף ידך“

הרגשות שמרגישים בעת הקריאה בשירים שלה הם אמביוואלנטיים, יש בשירים שלה קדרות ומועקה, ולפואטיקה שלה אין אח ורע בשירה העברית. לאסקר-שילר היא מחלוצות האקספרסיוניזם הגרמני, ואני חושבת שהשירים שלה קלים לקריאה, וכמעט שווים ברמתם. וזהו השיר המסיים את הספר:

”הגעתי למחוז חפץ לבי

”שום קרן אור לא מוליכה עוד מכאן

”אני מותירה מאחורי את העולם

”מתעופפים הכוכבים ציפורי זהב

”מניף מגדל הירח את החשיכה. . .“.

”עליך אחלום חרישית“ יופיע, כמו כל ספרי אבן-חושן, גם במהדורה הביביופילית של מאתיים עותקים, בשפות גרמנית ועברית זו לצד זו, ויהיה בו תחריט מקורי של תומרקין.

פלוס אחרון לפני התמוטטות: רישום הקולאז‘ מלא העוצמה מעשה ידי תומרקין, שעם עטיפת הקרם של הספר הזכיר לי את הספר ”הנסיך הקטן“ לסנט אקזופרי.

 

 

עבור לתוכן העמוד