ספר הטאו

ניתן לרכוש את הספר ברכישה ישירה באתר החדש
www.evenhoshen.com 

”ספר הטאו“ הוא הספר הראשון בסדרת אודם, אבן מאבני החושן

סדרת ספרי ההגות הרוחנית והפילוסופיה של המזרח והמערב

הספר נדפס בגופן דרוגולין על נייר קרם מחוזק 90 גרם

ספר הטאו הוא ללא ספק אחד הספרים המסתוריים ביותר במזרח הרחוק, ומקובל ליחס לו את הבסיס לפילוסופיה הטאואיסטית, אומנויות הלחימה השונות והרפואה הסינית.

מעט מאוד ידוע על מחבר הספר, החכם הסיני לאו-צה, אשר מעריכים שהיה האחראי על ארכיון הקיסר. האגדה מספרת שלאו-צה פרש מתפקידו כאשר קונפוציוס נבחר להיות שר החינוך והמשפט בממלכה ויצא למסע בהרי ההימלאיה ממנו לא שב. בתחנת הגבול הוא השאיר ספר אחד קטן, המרכז בצורה פשוטה את עקרי תורתו.

תופקע החוכמה מחכם
זמן תל-אביב 15/03/02

הסיפור על היווצרות ”ספר הטאו“, הספר הסיני המתורגם ביותר בעולם, נפלא לא פחות מן הספר עצמו, שהופיע שוב בעברית בתרגום חדש של ניסים אמון.

ה“טאו-טה-צ‘ינג“, ספר החוכמה הסיני העתיק, שנכתב בידי לאו צה לפני כ- 2500 שנה, הוא הספר הסיני המתורגם ביותר בעולם. לא פחות מן החוכמה הנפלאה של הספר הזה מעניינות גם נסיבות כתיבתו, האגדית, שעוד מעט יסופרו כאן שוב. גם לעברית תרגמו אותו כמה פעמים (בין השאר, יורי גראוזה וחנוך קלעי בתרגום יפה, בספר שהופיע בשעתו בהוצאת מוסד ביאליק), אלא שעכשיו הופיע ”ספר הטאו“ בנוסח חדש שמציעים לנו בהוצאת אבן-חושן, המתמחה בהפקות דפוס איכותיות, וניסים אמון, המתרגם, המגדיר את תרגומו כ“תרגום רוחני“, לאו דווקא מדעי, המתאפיין בפשטותו ובטבעיותו.

מדובר ב- 81 אמירות או שירים, הפותחים בהגדרת מושג ה“טאו“ עצמו, ומעניין לשים לב לקשר בין המילה האירופית ”תיאו“ (אלוהים) לבין המושג ”טאו“, המוגדר בפתח ”ספר הטאו“ בדיוק במושגים שבהם מדברים על אלוהים: את הטאו הנצחי לא ניתן לתאר במילים, כל שם אשר אנסה לתת לו רחוק יהיה משמו האמיתי.

נטול שם הוא

מקור ראשיתם

של שמים ואץ

נטולת תואר היא אמם

של ריבוא הדברים

על נסיבות כתיבתו של ספר הטאו מסופרות כמה גירסאות מעט סותרות, אבל בעיקרו של דבר מדובר בספר שנכתב במקרה, ולא משום שתוכנן להיכתב. החכם הסיני ליאו צה, שהיה כנראה האחראי על ארכיון הקיסר, ביקש לצאת לגלות בטיבת, לאחר שהקיסר בחר בקונפוציוס, ולא בו, כמחוקק ראשי, אבל בבואו לתחנת הגבול נמסרה למוכסים הוראה לא לתת ללאו צה לצאת מסין בלי שישאר איתו בכתב את עיקרי תורתו, כדי לא לתת לחוכמתו להיעלם מסין.

גירסה אחרת, יפה יותר בעיני, היא הגירסה הפרולטרית, שמביא ברטולט ברכט בספרו המצוטט כאן שוב ושוב (כי הוא פשוט אחד מספרי השירה הנפלאים ביותר בעיני), ”גלות המשוררים“. על פי גרסתו של ברכט, לא היה זה הקיסר, אלא דווקא המוכס עצמו, איש פשוט בתחנת הגבול, שגילה איזשהו עניין עמוק בחוכמתו של לאו צה, וביקש ממנו לכתוב את עיקריה בספר, לפני שהוא יוצא מן הארץ.

כך נולד ספר הטאו, שהינה אצטט עוד כמה פסוקים מתוכו:

”אם רוצים לצמצם / לפעמים צריך להרחיב / אם רוצים להחליש / לפעמים צריך לחזק. // על מנת להפיל דבר / יש לרוממו תחילה / כדי לקבל / צריך קודם לתת“. אכן חכם הסיני הזה (בשיר הקרוי אגב ”רפואה סינית“).

ואני ממש לא יכול להיפרד מן הספר הזה בלי להביא לפחות בתים אחדים משירו של ברטולט ברכט, ”אגדה על התהוות הספר ’טאו טה צ‘ינג‘ בדרכו של לאו צה לגלות“.

המתרגם הוא בנימין הרושובסקי (והספר הופיע כזכור בסימן קריאה). אני אתחיל את הציטוט מתוך השיר מן הרגע שבו המוכס שואל את המורה לאו טסה אם אחרי שנות חיפוש רוחני, הגיע למסקנה כלשהי, או בלשונו: ”‘האם מצא דבר מה?‘. ואז עונה הנער המשרת, במקום המורה. ”אך האיש בעליצות הרוח שוב שואל: ’האם מצא דבר-מה?‘. שח הנער: ’כשהמים הרכים ינועו עם הזמן יכריעו אבן עצומה. התבין? קשה לרך נכנע‘“. והמוכס מתחיל להתעניין במיוחד:

”מה המעשה הזה במים?“

”מעניין אותך?“ – השיב לו הזקן.

והאיש: ”אני מוכס, עובד כפיים

אך את מי מכניע מי, זה מעניין,

אם תדע, תגיד אכן!“

וכאן הוא מתחיל להפציר בלאו צה לכתוב את חוכמתו כדי ”לא לסלק“ חוכמה כזאת מן הארץ:

כתוב לי זאת, תכתיב הכל לנער!

הן דבר כזה לא תסלק אתך.

יש לנו נייר ודיו,

בצד השער גר אני:

”איתי תאכל ארוחתך, התסכים, ללא טרחה?“

לאו צה מיין במוכס העני הזה, הנוגע ללבו. הנה גם הוא בשואפי החוכמה:

הזקן רואה מאחורי גבו

את האיש: בעיל בלוי, יחף עתה

והמצח בקמטים רובו.

בין המנצחים זה לא תעה.

ומלמל: ”הגם אתה?“

לסרב לבקשה כה מנומסת

הזקן היה זקן מדי.

ואמר: ”כל השואל ראוי לחסד“

—-

החכם נשאר, כאשר הבטיח

ושבעה ימים כתבו יחדיו. המוכס הביא מזון

(ואך קלות השגיח על מבריחיהם, על ערב-רב)

עד שתם הכתב.

בוקר בא, ולמוכס הביא הנער

את הכתב: שמונים ואחת אמרות.

בתודה על מתנה קטנה, אמרו שלום בשער

ויצאו לעבר האשוח, בלי לשהות.

מנומס יותר יכול אדם להיות?

כך נוצר ספר החוכמה הסיני הנצחי, וברטולט ברכט מתפעל לא רק מן המחבר אלא גם מן המוכס שדחק בו לכתוב:

אבל אל-נא נשבח רק את החכם

אשר שמו על ספר מתנוסס!

מחכם את החוכמה יש להפקיע, מן הסתם.

ועל כך נודה גם למוכס:

הוא ביקש וגם עצה טיכס.

האם עו לא ברור מדוע אני אוהב כל כך את ברכט (בתרגומו המתנגן והשנון של הרושובסקי)?

(“ספר הטאו“, תרגום והערות, ניסים אמון, הוצאת אבן-חושן)