זֶה מְדַקְדֵּק לְךָ בַּלָּשׁוֹן
הֶאָרוֹת וְהַמְלָצוֹת בְּעִנְיָנִים לְשׁוֹנִיִּים מַטְרִידִים
כללית: התייחסותנו אל ההקלות שעליהן ממליצה האקדמיה ללשון העברית בעניין הניקוד
אנחנו עושים הבחנה ברורה בין ניקוד על פי "חידושי האקדמיה" לבין ניקוד בספרים המחויב לשיטה המסורתית. האקדמיה אינה רוצה ואינה יכולה לבטל את הניקוד המסורתי, הַמְדַקְדֵּק, כפי שהוא מופיע בטקסטים המכוננים של התרבות שלנו. היא מנסה לקרב את הציבור אל הניקוד (באמצעות "הקלות" שטחיוֹת בשלב זה, ורעיונות מהפכניים כמו ביטול ההבחנה בין צירה לסגול בעתיד), אבל בפועל היא רק מרחיקה את העם מֵהֲבָנַת הַדִּקְדּוּק, ואגב כך מניחה תשתית נוחה להתקבעות של שיבושים מלשון הדיבור (למשל, כשהדיוט ינקד בְּסֵפר: "הֶרְגַשְׁתִי שְׁאָנִי מֵכִּיר כֹּל עֵטס").
לשיטתנו, בניקוד ספרים אין כל הצדקה לזנוח את המורכבות היפה של הניקוד המסורתי – ואין להיבהל מחריגים. למשל, היוזמה ה'אקדמית' לזנוח את ההתניות החשובות של ניקוד "מַה" בהתייחס למילה הבאה אחריה – מביכה.
ולהבדיל, ההתעקשות ה'אקדמית' על דיגוש בגדכפ"ת במילים לועזיות – נלעגת. * מאז שהומצא הניקוד שלנו על ידי בעלי המָסוֹרָה (שעמלו על נוסח אחיד ומדויק למקרא) בטבריה לפני יותר מאלף שנה, הניקוד בכתובים הוא עניין למומחים (כי ניקוד מקצועי דורש ידע דקדוקי נרחב וקפדנות נוירוטית) ועליו להמשיך ולהיות דבר שלם, קבוע, שיטה סדורה, ובפירוש לא דבר חי כמו מרכיבים אחרים בשפה. בזה כוחו ובזה יופיו, ורק ככזה יוכל להישמר.
ומזווית נוספת: הניקוד המסורתי הוא מרכיב מיוחד וחינני בשפה שלנו – חזותית ואינטלקטואלית – ואין שום נימוק רציני לפגום בו או לחסר ממנו.
חריגים בניקוד המסורתי שכדאי לשלֵב בעבודה השוטפת
י' ו-מ' שוואית בינונית ביִידוּע בלי דגש: הַמְסַפֵּר, הַיְלָדִים. * קמץ ב"הַגָּן", כמו במקרים המיוּדעים הבאים: הָעָם, הֶחָג, הַפָּר, הָהָר. * פתח במקום צירה-פתח כאשר ל' הפועל גרונית: הִתְלַקַּח. * השמטת דגש בשווא, בריבוי ובסמיכות: כִּסְאוֹת; מַסְעוֹת/מַסְעֵי; מַקְלוֹת; מִלְמַעְלָה (אבל: מִלְּמַטָּה); מַשְׂאוֹת; סֻלְמוֹת; עִוְרִים, פִּסְחִים, פִּקְחִים. ובטקסטים שמרניים יותר – גם בִּקְשׁוּ, יִקְחוּ, יִשְׂאוּ, יִסְעוּ ועוד. * צירה במקום סגול וחטף: לֵאלֹהִים; וֵאלֹהִים; בֵּאלֹהִים. * ועוד מקרים פרטיים: הניקוד המיוחד של יָם ולֵב בסמיכות (יָם הַלֵּב, לֶב יָם). לטַאטֵא ללא ניקוד ב-א'. זֻהָה, נֻהַל – בקובוץ. שֹׁרֶשׁ-שָׁרָשִׁים, קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים, קָדְקֹד-קָדְקֳדִים; שִׁבֳּלִים. * ור' דברים נוספים ב"המלצות במקרים של מחלוקת" להלן.
שימוש במקפים
הנטייה הגוברת והמומלצת היא לדלל ככל האפשר את המקפים. כדאי להשתמש במקפים רק לצרכים פונקציונליים – בעיקר למניעת כפל משמעות ולהקלה על הקריאוּת (דוגמאות: "היא עורכת דין-וחשבון", "יושבי-פאב עליזים", ערב רב-תהפוכות). ואם מו"ל מתעקש על מקף, גם הימנעות ממאבק עימו היא צורך פונקציונלי. * אין-סוף, אין-ספור, יום-יומי – עדיף: אינסוף, אינספור, יומיומי (אבל לא להתבלבל עם תה"פ, ולבקר בבית הקפה יום-יום, ולא יומיום). * להלן עוד מקרים הראויים למקפים: בציטוט מהתנ"ך יש לשמור על-נאמנות למקור במיקוף; במקרים של תחיליוֹת וסופיוֹת (אי-אפשר, אנטי-מלחמתי, חד-שנתי, מעצמת-על, פוסט-מודרני, פרו-יהודי, רב-רושם, תת-סעיפים); מספרים מאחת-עשרה עד תשע-עשרה.
מרכאות וסימני פיסוק
בדיבור 'חי' (למשל ברומן) סימני הפיסוק "בתוך המרכאות."; כאשר משתלב ציטוט של דיבור, ובמאמרים: הוא אמר ש"הפיסוק בחוץ". * השימוש ב'גרש יחיד' – כשיש ציטוט בתוך ציטוט; בביטויי 'כביכול' (סגי נהור); בשמות 'יצירות' שאינן ספרים * אבל בטקסטים שבהם יש שימוש אינטנסיבי במרכאות, כדאי לייחד את השימוש בגרשים רק לציטוט בתוך ציטוט, אחרת נוצר סלט מטריד. * מס' הפנָיה להערה ימוקמו אחרי כל הסימנים, כך.")1
מקרים מיוחדים של גרש (המלצה בעניין מיקומו): חבר'ה, רבקה'לה, שייק'ה, מוטק'ה, יוסק'ה, פלמח'ניק. * שלוש נקודות: אנו מבחינים בין סימון פואטי לסימון אקדמי. סימון פואטי הוא כאשר שלוש הנקודות הן חלק מהמבע של הכותב... וסימון אקדמי מייצג קטע חסר בטקסט. ואז נרשום [... ].
כללי ניקוד מומלצים במילים לועזיות
דגשים רק אחרי אותיות מש"ה וב-בּכּ"פּ (מִמּוֹנִיקָה, שֶׁלּוֹרְד, הַפְּרוֹבְּלֶמָה); רפיון/דיגוש בכ"פ רק לפי הצליל הלועזי, ובלי חטפים: אָקָדֶמְיָה; בְּבַּנק דִיסְקוֹנְט; גָלִינָה נָסְעָה לְפּוֹלִין בְּרֵאשִׁית דֶצֶמְבֶּר. * צליל e תמיד בסגול, חוץ מהצליל ey שינוקד בצירה. צליל a כדלהלן: קמץ בהברה פתוחה, פתח בהברה סגורה, ב-ay ולפני דגש (תֶרַפְּיָה). * מילים לועזיות בניקוד מיוחד: אַטְלָס; אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה; אַפְגָנִיסְטָן (וכל שמות הארצות המסתיימים ב-xָן); אַתְלֵט; בָּלָגָן; הֶרְצְל; חוּלִיגָן; טַבָּק; יַפָּן; כּוּרְדִיסְטָן; מַרְצֶפָּן; נֵפְט; פְּרֵהִיסְטוֹרְיָה; רוֹמָן; שׁוֹקוֹלָד; תֵּה.
המלצות לכתיב במילים לועזיות
ב-ז' ולא ב-ס': מוזיקה, פיזי. * בתוספת א': אוראלי, אימאז', אנאלי, ביזארי, בנאלי, מאגי, מונטאז', מטאפורה; מטאפיזיקה; נראטיב, סאטירה, סנאטור, פאניקה, פארק, פגאני, פנאטי, פרפראזה, קלאסי. * בלי א': טַקט; מטמורפוזה; פסיבי; פרודיה; פרנויה; פשיזם * בתוספת י' (כשיש צליל e לפני א'): אידיאלי, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה, וידיאו, מוזיאון, מונותיאיזם, ניאון, סצינה, תיאוריה וכו'. * ו' או ב': אינדיבידואלי, אמביוולנטי, טלוויזיה, לודוויג, מוסקבה, נורבגיה, סלבדור, סנדביץ', קונוונציונלי, רלוונטי. * שונות: גַ'ז; כִימיה/כִירורגיה/כְרונלוגיה/מלנכוליה ב-כ' רפה, דוסטויבסקי (י' אחת), הירואי (עם י'), פְּלִיז (המתכת) ו-פְלִיז/פְלִיס (האריג), פרויקט ב-י' אחת, שוויץ/שווייצריה, אירופי לדברים, אירופאי לאנשים.
המלצות בעניין י' במקרים של מחלוקת (לכל דוגמה מצטרפות נטיותיה ו/או מילים מקבילות)
י' אחת ולא שתיים: היתה; יופיָהּ; יופיָם/אופיָם/ביטויָם; עינַי. * פעמיים י': היישר, ייאוש; יישות; מייד. * בלי י': אמא (אבל: אימהות); אמי, בתי; אזור; אטריות; אפֵלה; בִּטחה; גמלאות; דעה; הריון; חרחור; חשכה; יתֵרה; כנרת; להפך; מִגדר; מהפכה; מִחזוּר; מכשור; מִמסד; מסכה; מִקבץ; מִרדף; מִרווח; מרוץ; מרכאות (ולא מירכאות!); מִרקם; פקפוק; פִּשתן; קדֵרה; ראיון; שׂדֵרה; תזה; תכף; תֶמה. * עם י': איבחה; איגרוּף; איזכור; איזדרכת; איזמל; איזמרגד; איטי/לאיטי; איטליז; איכפת; אילתור; אימהי/אימהות; אימרה; איצטדיון; אישה; איתו; גזירה; גיזרה; גינדור; גירסה; גניבה; דיסקית; היטה/היכה; היכרתי (אבל: הכיר); הימנון (לפי הלועזית); הינו; חינו; חילחול; טיפשות/טיפשי; טירחה; טירדה; ליבו; מגיפה; מיגוון; מילגה; מילה/מילים/מילות; מישגל; מיתאר; ניכר; ניסים; סימטה; סירפד; עבירה; עיזים; עימו; עיסקה; עירבון; עירטול; ערימה; פיאה; פיסגה; פיענוח; פיצפוץ; פירכוס; פירפור; פירצה; צידו; קידמה; קירבה (לקירבה בין דברים. אבל: נמצא בקִרבּהּ); ריקמה; ריתמה; שיגרה; שידרה; שיחזור; שיכחה; שיכתוב; שילדה; שימצה; שיעבוד; שיעמום; שיעתוק; שירבוט; שריפה; תיגרה; תיפקוד. * עם/בלי י': אוקיינוס/אוקיאני; ביטחון/בטחונות; בילבל/בלבול; הֶעְדר/הֵיעָדרות; יישא/ישאו; ייתן/יִתנו/תיתן/תִּתני; ייקח/יקחו/תיקח/תִּקחי; מימד/ממדים.
המלצות בעניין ו' במקרים של מחלוקת
בלי ו': אמנות (אֳמָנוּת), אבל: אוּמנות (אֻמָּנוּת); אמנם (אבל: האוּמנם), הכל (ולא הכול); הלא (ולא הלוא); צהלה (ולא צוהלה). * עם ו': טוהרה. * בניקוד: גָּבוֹהַּ (ולא גָּבֹהַּ); הוֹדִי (ולא הָדִּי!); חֹק-(בסמיכות, ולא חָק); חוֹר (ולא חֹר); חורשה: חֻרְשָׁה (ולא חֹרְשָׁה); עָווֹן (ולא עָוֹן); עָקֹם/עֲקֻמִּים; פִּתְאֹם (אבל: פִּתְאוֹמִי בחולם מלא); צִפֳּרִים (לא צִפּוֹרִים); שָׁחוֹר (ולא שָׁחֹר), אבל: אָפֹר; שָׁלֹש וכו'. * מקרה פרטי: גרשום שלום.
והמלצה כללית שהיא נקודתית
כדאי להיות קשובים לכל ספר כדבר העומד לעצמו, לזרום עם רוח הדברים ולסטות מכּללים ומקונוונציות לפי טובת העניין.
אֶפְשָׁר וְאִי-אֶפְשָׁר
נספח צורות ששוגים בהן ל"זֶה מְדַקְדֵּק לְךָ בַּלָּשׁוֹן"
מילים וביטויים שיש נטייה לשגות בהם
בעיות בזהות המינית
מין זכר (!) – גֶרב, וֶשֶׁט, מותֶן, נופֶת, צומֶת, קֶרֶן (כלי-הנשיפה) רֶחם, שָׁד, תופת, עט. * נקבה (!) – גורן,
יתד, מטרופולין, מַתָּת, קלפי, שוֹק. דו-מיני מומלץ לזכר: פָּנים [חריגים: "בסבר פנים יפות" ו"לאן
מועדות פניך" ], מטבע, סכין (סכין-גילוח חדש), אֵלֶּה (הגברים האלה). * דו-מיני מומלץ לנקבה: בוהן, דיו,
אֵלּוּ (הנשים האלו), עָב, שאוֹל, תהום. * דו-מיני שמשאיר עקבות: רבים של עִקְבָה – עֲקָבוֹת (נקבה);
רבים של עָקֵב – עֲקֵבוֹת (זכר). * הסבר על ההמלצה להבחין בין "אלה" לזכרים ו"אלו" לנקבות: ההמלצה שלנו
אינה נשענת על הבחנה כזאת הקיימת במקורות או במילונים! זהו רק רעיון שמאפשר להשתמש בהנאה בשתי הצורות הדו-מיניוֹת האלו, אלה ואלו, שאחת מהן (אלו) נשמעת לנו 'נשית' יותר, והאחרת (אלה) נשמעת לנו 'גברית' יותר (מדי פעם מישהו נזעק על ה'שגיאה' שלנו במיון הזה, וזה פתטי).
שונות (בסדר א-ב)
אודות, על אודות – לא ראוי להשתמש ב"אודות" לבד. צ"ל "על אודות": שמעתי על אודות השיטה (ולא פחות טוב: שמעתי על השיטה).
אֵי אֵלּוּ, אֵי אֵלֶּה, אֵי לְכָךְ – ולא אִי אֵילו או אִי אֵילה או אִי לכך.
באם, בכדי, באשר – ה-ב' מיותרת: אם תרצו, כדי להבין זאת יש לעצור. אשר לשאר הדברים – נמתין.
בין שתלך ובין שתחזור – ולא הצורה המקוצרת: בין שתלך או שתחזור.
בעל-ברית – לא בן-ברית (=יהודי). אני בעל-בריתך.
גָּוֶן (במלעיל) – ולא גָּוָן (בכלל אין מלה כזו, גָּוָן, במילון).
דגש – צ"ל בתוספת ב', ולא "על": שׂמים דגש בלימודים.
הביא בחשבון – ולא לקח בחשבון: הבאתי בחשבון...
הואיל ו – ומלבדו כולם ב-ש: היות ש, מאחר ש..., כמעט ש...
הִנָּהּ, הִנּוֹ, הִנָּם, הִנָּן – טובים להדגשה של הקיים, אך לא מתאימים כתחליפים ל"הוא". המלך היה, והִנּוֹ, כאחד האדם. המלך הוּא ערום.
חזרה – בתואר-הפועל צ"ל עם ב': הדרך חזרה, הלכנו בחזרה.
חד-קרן, יוצא-דופן, יושב-ראש: ביידוע: החד-קרן, היוצא-דופן, היושב-ראש, הרב-מכר. ובריבוי: חדי-הקרן, יוצאי-הדופן, יושבי-הראש...
יש לי את – צ"ל ללא את: יש לי הכבוד.
ישמרֵם, ישמרֵן, ילמדֵם, יפקידֵם, הפקידֵם וכו' – עתיד וציווי צ"ל בצירה, ולא בקמץ.
כמובן/מובן ש: כמובן, יצאתי, או: מובן שיצאתי.
כנראה/נראה ש – כנ"ל.
מַה שֶּׁנָּכוֹן – פתח ב"מה" ודחיק במלה הבאה אינם דבר שרירותי. יש מקרים שבהם ה"מה" קשורה למלה הקודמת: "בשביל מָה זֶה טוב?"
מוניטין – זכר יחיד: יצא לו מוניטין רב.
מזה חמש שנים – צ"ל בלי מ': זה חמש שנים.
מֵיכָל – צ"ל מְכָל.
מָנוי/מינוי – רק האדם מנוי: דני מנוי, יש לו מינוי כמו לשאר המְנויים שרכשו מינוי.
מִספָּר – פרקים מספּר (אבל: מספר כמה פרקים).
מְתוֹם – שָׁלֵם. אין בו מתום = הוא מרוסק (אנחנו מתנגדים להבנה החדשה, שלפיה "מְתוֹם"="מוּם" – "היא כה יפה, אין בה מתום!").
מַזְלֵף ומַשְׁפֵּךְ – המכשיר של הגננים הוא המזלף, ולא המשפך. המשפך הוא רק החלק שנמצא בקצה המזלף.
נִמנֶה (נִספר) – צ"ל בתוספת "עִם", ולא "על": דן נמנה עם החברים בקיבוץ.
נקט – ללא ב: נקט צעדים, נקט את הצעדים.
סיבה ומסובב – רבים אומרים: סיבה ומסוֹבֵב, וצריך להיות: סיבה ומסוֹבָב.
סיבולת – הקשר היחיד שלה לכושר גופני הוא דווקא האפשרות לעלות במשקל.
סִבֹּלֶת היא סעודה משותפת. לעניין כושר העמידה – סְבֹלֶת.
סָעֵף ]נ[ ולא סָעִיף ]ז[ – הביטוי "פסח על שְׁתֵּי הסעִפּים" קשור למושג סָעֵף (מחשבה, דעה), ופירושו: התלבט.
עוד – מוטב כך: לא יכול עוד (ולא לא יכול יותר).
על-ידי – תמיד ברבים: הדבר בידיך; הדברים נעשו על-ידיו.
עשוי ועלול: "עשוי": בקונוטציה חיובית או נייטרלית; "עלול" רק בקונוטציה שלילית:
עשוי/עלול להזיק.
קַדמת הבימה – צ"ל בפתח. רבים שוגים ואומרים קִדמת הבימה (גם: קַדמת עדן).
קְנֵה סוּף – למעשה ביטוי בלתי אפשרי: מדובר בשני צמחים שונים – קָנֶה וסוּף.
שאותו, שבו, שלא – ה-ש' נחוצה: התֵה שאותו שתיתי, ביום שבו הגעתי, החלטתי שלא להתמודד.
תאריך ו-ה' הידיעה – אין להוסיף ה' הידיעה לתאריך. הוא זכוּר מה-22 מ-22 בנובמבר. צום תשעה באב.
הערה כללית על בגלל ש ועל למרות ש
דקדוקית, אחרי "בגלל" צ"ל שם-עצם ולא שֶׁ+פועל: בגלל הגשם איחרתי (ולא: איחרתי בגלל שירד גשם).
ואחרי "למרות" צ"ל שם-עצם ולא שֶׁ+פועל: למרות הקושי הצלחתי (ולא: הצלחתי למרות שהיה קשה).
אבל הצורות "בגלל ש" ו"למרות ש" כבר חדרו לספרים במידה כזו, שלפעמים אין מצב לסלק אותן לגמרי.
במקרים 'קשים' במיוחד נציע לוותר על המאבק, למרות שמדובר בצורה לא תקנית, בגלל שפשוט אין טעם.
ומי שמתקשה עם הוויתור הזה, יכול לדמיין את שם-העצם "העובדה" המסתתר כאן: למרות העובדה ש...
דבר דומה קורה עם למטה ולמעלה. ברור שצריך לומר "מביט מטה", אבל לא תמיד זה נשמע מוצלח.
אֶפְשָׁר וְאֶפְשָׁר
נספח העדפות סגנוניות ל"זֶה מְדַקְדֵּק לְךָ בַּלָּשׁוֹן"
כל מיני צורות-אחיות, שאנשים רבים חושבים בטעות שאחת מהן פסולה. כולן במילונים
אפשרות אחת אפשרות אחרת ההעדפות שלנו, והערות
אותה שעה באותה שעה באותה שעה
אי-אפשר היה לא היה אפשר לא היה אפשר (או לפי רוח הספר)
אלה הדברים אלו הדברים לפי המין: אלה הבנים, ואלו הבּנות
חבשתי אֶת אותו הכובע חבשתי אותו הכובע "את אותו" מתאים רק כש"אותו"="ההוא" (כינוי
רמז ולא מילת יחס)
שמוצאו בפולין שמוצאו מפולין שמוצאו מפולין
החֵל ביום ד' החֵל מיום ד' החל ביום ד'.
אינו ראוי איננו ראוי "אינו", כדי לבטל את המשמעו של "לא קיים"
אלא אם תבואי אלא אם כן תבואי אלא אם תבואי (ה"כן" כבר ברור מאליו)
אף אחד/איש לא בא אף לא אחד לא/שום איש לא בא "אף לא אחד" מתאים יותר לסיום: מי בא? אף לא
אחד.
אפילו לא אגיע אפילו אם לא אגיע בלי "אם", כדי למנוע כפילות: אף(גם)-אילו-אם.
בין דן לאילת בין דן ואילת בין דן לאילת
בלא הפסק ללא הפסק ללא הפסק
בלי לדעת מבלי לדעת בלי לדעת
בראש וראשונה בראש ובראשונה בראש ובראשונה
גברת שקד הגברת שקד הגברת שקד
גורם שלשול גורם לשלשול גורם לשלשול
מקרה דוגמת קיילי מקרה כדוגמת קיילי עדיף: מקרה כמו קיילי (ורצוי: קיילי מינוג)
הילדה הזו הילדה הזאת ביידוע נעדיף "הזאת", כמקובל במקורות
החברתי-כלכלי החברתי-הכלכלי החברתי-כלכלי
החלו מצלצלים בפעמון החלו לצלצל בפעמון החלו לצלצל
היינו – לוותר דהיינו – לוותר דהיינו
הפך מוגבל הפך למוגבל הפך למוגבל
התראה על סכנה התרעה על סכנה התראה (התרעה זה יותר עניין של תרועה)
זה בצד זה זה לצד זה זה לצד זה
גשם זַלעפות גשם זִלעפות גשם זַלעפות
חלקם הלכו לשם חלקם הלך לשם חלקם הלכו
הוא ידוע כפושע הוא ידוע בתור פושע הוא ידוע כפושע
יש אנשים רעים בעולם ישנם אנשים רעים בעולם לפי ההקשר ורוח הספר
אנשים רגילים, כמו אמנים אנשים רגילים, כמו גם אמנים לפי ההקשר ורוח הספר
ללכת יחד איתך ללכת ביחד איתך ללכת יחד איתך
כל פעם שניסיתי בכל פעם שניסיתי בכל פעם שניסיתי
כיוון שיצאת מכיוון שיצאת מכיוון שיצאת
אני מרוויח כמוהו אני מרוויח כמותו עדיף "כמוהו", כדי שלא ייצא "כמו מותו"
לבד מהג'ירף מלבד הג'ירף מלבד הג'ירף
לבוש בגדי פאר לבוש בבגדי פאר לבוש בבגדי פאר
מאז הגעת מאז שהגעת מאז שהגעת
מחד/מאידך גיסא מחד/מאידך מצד אחד, ומצד שני
מכוסה אבק מכוסה באבק מכוסה אבק
הציפור במְעוּפה הציפור במְעוֹפה המָעוֹף של הציפור; הציפור במְעוּפה
משמש יועץ משמש כיועץ משמש כיועץ
נוסף על כך בנוסף על כך בנוסף על כך
הוא נחשב חוטא הוא נחשב לחוטא הוא נחשב לחוטא
הנימים בדמו גועשים הנימים בדמו גועשות לפי ההקשר ורוח הספר (זכר בא מ"נִים", ונקבה –
מ"נִימָה")
המנהל נקב שמות המנהל נקב בשמות המנהל נקב בשמות
משלמים עבור העבודה משלמים בעבור העבודה משלמים עבור
לדעת אותו על-פה לדעת אותו בעל-פה לדעת אותו בעל-פה
המלך עָרוֹם המלך עֵירוֹם להבחין אדם/מצב: העָרוֹם מתהלך בעֵירוֹם
פַּרְבָּר עירוני פַּרְוָר עירוני פַּרְוָר עירוני
הניקוד קַפְּדני הניקוד קַפְדני (פ' רפה) קפּדני (פ' דגושה)
הגשר הצפוני-מערבי הגשר הצפון-מערבי הגשר הצפון-מערבי
שעה שנסעתי בשעה שנסעתי בשעה שנסעתי
תוך שבועיים בתוך שבועיים בתוך שבועיים
הן תיעלֵמנה, תשֵׁבנה הן תיעלַמנה, תשַׁבנה תיעלֵמנה, תשֵבנה
התפיסה הרווחת התפישׂה הרווחת התפיסה הרווחת
מִקְשַׁת מִלּוֹנִים
נספח צורות שמומלץ 'לשגות' בהן ל"זֶה מְדַקְדֵּק לְךָ בַּלָּשׁוֹן"
מילים וצורות שמוטב להביא אותן כהגייתן בציבור ולא כהופעתן במילון
בַּהֲמִיּוּת נעדיף לנקד באופן ידידותי יותר: בֶּהֱמִיּוּת.
השולף המיומן – באבן-שושן החדש: אֶקְדְּחָן. אנחנו ממליצים: אֶקְדּוֹחָן.
הריבוי של אַדְוָה – אַדְווֹת ולא אֲדָווֹת. ובדומה לכך, לבִּקְתָה נעדיף את הריבוי הישן בִּקְתוֹת (ולא בְּקָתוֹת).
הניקוד של הודים – לא הָדִּי במלרע ולא הֹדּוּ במלעיל כפי שמציע המילון, אלא, פשוט: הוֹדִי, ההוא מהוֹדוּ.
חימר וחומר – לפי המילון, כלי חרס עושים מחֹמֶר. לפי הציבור: חֵמָר.
חֶלְאוֹת (בנפרד) ולא חֲלָאוֹת.
יְרִי – מוכר יותר בצורה המלעילית: יֶרִי.
אדמת לֵיס – צורה שאינה בשימוש ואולי לא מוכרת כלל. נמליץ על לֵס.
בלי צחוק – אנחנו חושבים שזה חמוּר לכתוב לֵיצָן בלי י' (במילון אבן שושן החדש ממליצים על "לֵצָן")
מפלרטט, מסמורטט וכו' – מילון אבן שושן מציע מִפְלַרְטֵט, מִסְמֻרְטָט, אבל הצליל הרוֹוֵח הוא הסגול: מֶפְלַרְטֵט, מֶסְמֻרְטָט.
מִרְבָּץ, מַרְבֵּץ – לפי המילון, המקום שבו רובצות הבהמות נקרא מַרְבֵּץ. אבל מוטב להרביץ אותן במִרְבָּץ.
מַרְצֶפֶת, מַרְצָפוֹת – אנחנו ממליצים על מִרְצֶפֶת, מִרְצָפוֹת.
מִתְוָה (תוכנית, סקיצה, בנקבה!) – כדי שמישהו יבין, כדאי לכתוב מִתְוֶה (בזכר): זה המִתְוֶה של הבניין.
אם שמחים אפשר לצהול בצַהֲלָה – אף על פי שבמילון אין צורה כזו (לפי המילון: צָהֳלָה).
כשמפזרים שׁוּמְשׁוֹם (shumshom) – עדיף לעשות זאת פשוט עם סוּמְסוּם.
המקלון המחודד המשמש במנגל נקרא, לפי המילון, שַׁפּוּד (ושִׁפּוּד הוא הפעולה שמבצעים עם השַפּוּד).
אנחנו ממליצים להתעקש על שִׁפּוּד (שיפוד) גם בהתייחס לשם-העצם (למי שמתעקש ללעוס חיות מתות...).
אות רפה ולא דגושה
לִדְפֹק – ולא לדפֹּק.
לְהִתְחַרְפֵן – ולא להתחרפֵּן.
הֲפַכְפַּכוּת – ולא הֲפַכְפַּכּוּת (וכך בכל הנטיות).
כַּפְכַּפִים – ולא כַּפְכַּפִּים.
לְנַכֵס, לְטַלְפֵן – ולא לְנַכֵּס, לְטַלְפֵּן (כנ"ל – לפי שם-העצם נכס, טלפון).
מְכֻכָב/מְכוֹכָב, כִּכֵב – ולא מְכֻכָּב (כך נשמר הצליל של שם-העצם כּוֹכָב).
מֶלַנְכוֹלְיָה – ולא מֶלַנְכּוֹלְיָה (ברוח הכתיב הלועזי).
לְרַכֵל – ולא לְרַכֵּל.
שְׁמַרְטַפוּת – ולא שְׁמַרְטַפּוּת.
שְׂפַמְפַם – ולא שְׂפַמְפַּם.
שְׁרַפְרַפִים – ולא שְׁרַפְרַפִּים.
תְּכַלְכַל – ולא תְּכַלְכַּל.
זִרְמַת שְׁבָרִים
נספח סידור של טקסט דו-לשוני ל"זֶה מְדַקְדֵּק לְךָ בַּלָּשׁוֹן"
כאשר זרימת הטקסט העברי נשברת במחרוזות של טקסט לועזי, ולהפך
כאשר נפתח מאמר מוסגר בלועזית
[הסוגריים נאמנים לעברית: ייפתחו מייד אחרי העברית הנקטעת וייסגרו מייד לפני העברית המתחדשת]
שיר זה שייך לטוריו הפוליטיים-האקטואליים של אלכסנדר פן, אשר חתם עליהם בשם-העט "יוד-חת" (Cambridge University Press, 2000). טוריו אלה היו תגובה על ההצהרה האנטי-ישראלית של נאצר.
כאשר נפתח ציטוט בלועזית
[המרכאות נאמנות ללועזית: ייפתחו בצמוד לראשית הציטוט, וייסגרו בצמוד לסיום הציטוט. נקודת התורפה של המצב הזה היא במקום שבו חוזרים לעברית. לתפיסתנו, חשוב להצמיד את סימן הפיסוק אל המקום שבו מסתיימת הלועזית. וכדי להקל על המעבר לעברית אפשר להוסיף קו מפריד, או לשבור שורה]
השיר עבר מיד ליד עד שפורסם לבסוף בכתב-עת ותיק בשם "אתגר" (בעריכת נתן ילין-מור). בראש הגיליון נדפסה כותרת גדולה באותיות אדומות: "Malachi Hacohen, Popper: The Formative Years and Wittgenstein: The Duty of Genius.", – ועוד לפני פרסום שירו ב"אתגר" כתב פן טור פוליטי נוסף בשם "תעודת זהות".
כאשר מצרפים איות לועזי בשם של אדם, ומציינים את שנות חייו
[שומרים על כיוון הכתיבה מימין לשמאל, וכן על הכיוון של המספרים, שהם עבריים]
שירו של היוצר המחונן ג'ייקוב מאלי (Maly, 1934-2004) הוא חלק מסידרה של שירים שנכתבו בזמנים שונים בכתבי-עת שונים.
כאשר הלועזית דומיננטית, למשל בהערות ביבליוגרפיות
[הפלונטר בין העברית ללועזית נוצר, למעשה, כאשר העברית שוברת את הרצף הלועזי – בעיקר כאשר נכנס טריז עברי קטן שמתקדם מימין לשמאל בתוך רצף שמתקדם משמאל לימין. למשל, כשכתוב "בתוך:" שפונה שמאלה ובעצם מכוון לטקסט שמימינו. אנחנו מציעים שני דברים: ראשית, לא לתרגם "מילות-קישור" ביבליוגרפיות כמו and / & / in / ed. / vol. / pp., ובכך לשמור על הרצף ועל הכיוון של הלועזית ברוב המקרים שבהם הם עלולים להיפגם. שנית, לא להסס ולפתוח שורה חדשה כאשר המעברים בין הלשונות מאיימים לייבש את זִרְמַת השברים במוחו של הקורא]
מאמריהם של קלייב בֶּל ואדוארד בָּלוֹ לקוחים מתוך:
Frank A. Tillman and Steven M. Cahn, Editors, "The Aesthetic Hypothesis" & "Psychical Distance", in: Philosophy of Art and Aesthetics from Plato to Wittgesnstein, New York: Harper & Row, 1969, pp. 235-234.
הציטוט של בלו לקוח מעמוד 403 בספר.
המלצות והנחיות להכנה של טקסט מתורגם או דו-לשוני למִסדרה
הימנעו נא מהדגשה באמצעות הטיה של האות העברית; הניסיון ליצור מקבילה עברית לאִיטָלִיקְס הלועזי
(שהוא בכלל גּוֹפָן שונה, ולא סתם אות מעוכה) אינו נאה ואינו מקובל. ההדגשה הראויה בעברית: בשמן.
כדי להבטיח המרה מוצלחת של ההדגשות אל תוכנת העימוד, יש לסמן את ההדגשות ((בסוגריים כפולים)).
[ב"הדגשות" בשורה הקודמת הכוונה למקרים שבהם רוצים אות ((שמנה)) בעברית או ((italic)) בלועזית.]
בהפניות ביבליוגרפיות נא לרשום שנים ומספרי עמודים מלאים ולא חלקיים: 403-406 ולא 6-.403
מושגים במרכאות – סימני הפיסוק חייבים להיות "מחוץ להם"! (בספרים לועזיים שוגים בכך לא מעט!)
בהערות ביבליוגרפיות רצוי להימנע משימוש במראה-המקום הלועזי כרכיב תחבירי, ולהקדים בעברית:
כך: המאמר הבא מציע סקירה תמציתית של ההתפתחויות: / [ועכשיו מראה-מקום לועזי, בשורה נפרדת]
ולא: [מראה-מקום לועזי, ובשורה הבאה, כאילו בהמשך לְמשפט:] / מציע סקירה תמציתית של ההתפתחויות.
קיצורי שמות לועזיים יש להביא בלי רווח ביניהם, גם בעברית גם בלועזית: א.ד. גורדון, A.D. Gordon
בתרגום אינדקס כדאי להימנע (זמנית) מסידור הערכים בא-ב! המצב הזה מֵקֵל על הבדיקה מול המקור.
מַקָּפִים – אֵיךְ הֵם נִדְחָפִים?!
נספח מיקוּף מקצועי בטקסט עברי ל"זֶה מְדַקְדֵּק לְךָ בַּלָּשׁוֹן"
בנוגע למעצבים, שתוכנות-העיצוב שלהם לא גוירו כהלכה ומציבות בפניהם אתגר
בתוכנות המלל והעיצוב שלא פותחו בארץ, כמו "ווֹרְד" ו"אִינְדִיזַיין", ברירת המחדל למקף-מחבר היא סימן המינוס [- ]. וזה באמת מחדל לכל דבר. זהו בַּאג, דֶפֶקְט, פיספוס, טעות של האנשים שהיו אמורים 'לגייר' את התוכנה ולא ביצעו את מלאכתם עד הסוף. אבל זה לא תירוץ. בהכנה של ספר עברי יש לדאוג לכך שהמקפים המחברים יהיו עבריים, כלומר גבוהים: בית-ספר, ולא בית-ספר. וכמובן, יש לדאוג לכך שהקווים המפרידים [– ] יהיו בגובה ובאורך הראוי.
מעצב שמוציא מתחת ידיו טקסט עברי שבו מופיעים סימני מינוס במקום מקפים
צריך לדעת שעבודתו אינה עומדת בסטנדרטים בסיסיים של הכנת ספר בישראל.
וכמובן, בסופו של דבר האחריות לתוצאה מוטלת על המו"ל ולא על המעצב.
מקף עברי: בֵּית-שִׁמּוּשׁ לְצַבִּים
קצר, שמנמן, ללא רווחים משני הצדדים, ובגובה האות.
ב"ווֹרד" מייצרים אותו כך:
לוחצים על NumLock בצד הימני של המקלדת, ומאירים אותו;
ממקמים את הסמן במקום שבו רוצים שיופיע המקף;
לוחצים בו-זמנית על Alt ועל הספרות 0206 בצד הימני של המקלדת;
כשמרפים מהלחיצה אמור להופיע המקף. הבעיה: בגופנים מסוימים
הוא מופיע גבוה מדי ובלתי נסבל. יש לנסות זאת על כמה גופנים.
ב"אינדיזיין" – לוחצים בו-זמנית על Alt ועל -
במקלדת מקינטוש לוחצים בו-זמנית על "אופשן" ועל z.
מקף עברי כנ"ל יש גם במפגש בין אות למספר: ב-22 בנובמבר נולד הרודן מגופנה.
אבל ברישום של טווח, בין מספרים או אותיות, צ"ל קו אמצעי: בשנים 1970-1975 הוא למד בכיתות א'-ה'.
קו מפריד: בַּיִת – שִׁמּוּשׁ שֶׁהַצָּב עוֹשֶׂה בַּשִּׁרְיוֹן
ארוך, לא דק מדי ולא עבה מדי, עם רווח מכל צד, ובאמצע גובה האות.
ב"ווֹרד" מייצרים אותו כך:
לוחצים בו-זמנית על Ctrl ועל – (מינוס) בפינה הימנית העליונה של המקלדת.
ב"אינדיזיין" – לוחצים בו-זמנית על Alt, על Shift ועל -
במקלדת מקינטוש לוחצים בו-זמנית על "אופשן" ועל x.
הערה חשובה: כאשר מכינים קובץ "ווֹרד" שמיועד לסֵפר ואמור להגיע למִסְדָּרָה (ולעבור שם הֲמָרָה לקראת הכנה של הספר בתוכנת עימוד) אין צורך לטרוח בעניין המקפים, אבל חשוב לוודא שבתוכנת העימוד של המסדרה הם מופיעים כמו שצריך. וכדאי מאוד לוודא מראש שהמסדרה, ובמיוחד מעצב 'בעל מעוף', יוכלו להחזיר בהמשך קובץ "ווֹרד" של הטקסט לצורכי יח"צ.
נִקּוּד – עִקְּרֵי הַדְּבָרִים
נספח מקוצר של עקרונות הניקוד ל"זֶה מְדַקְדֵּק לְךָ בַּלָּשׁוֹן"
העקרונות הבאים מכַסים את רוב המקרים. 792,49 היוצאים-מן-הכלל צריכים להילמד בנפרד
הברות
יש הברה פתוחה (דָּ-בָר), הברה סגורה (גם בסביבה של הַדָּגֵשׁ, הַדְ-דָ-בָר), והברה חטופה (דְּ/בָ-רִים).
טעמים
יש הטעמה מלרעית (סִ-פּוּר) ויש הטעמה מלעילית (מֶ-לֶךְ), ויש מרחקים שונים ממקום הטעם במילה.
בצירופי סמיכות מתייחסים אל ההברות בנסמך (המילה הראשונה) כאילו הן לא מוטעמות (דְּבַר-תּוֹרָה).
סימנים
יש סימנים 'חזקים', לתנועות גדולות (קמָץ, צֵירה, חירִיק מלא ]עם י'[, שוּרוּק, חוֹלם)
ויש סימנים 'חלשים', לתנועות קטנות (פתח, סֶגול, חיריק חסר ]בלי י'[, קֻבּוץ, קמץ קטן, שווא, חטפים).
הקומבינה
בהברה פתוחה, מוטעמת או אחת לפני ההברה המוטעמת – תנועה גדולה וסימן חזק (רָ-אָה).
בהברה סגורה מוטעמת הניקוד חזק (הַכֹּל), ובהברה סגורה בלתי מוטעמת הניקוד חלש: (אַרְ-נָב, כָּל-כָּךְ).
בהברה חטופה (בריחוק מהטעם) – שְׁוָא (דָּ-בָר, דְּ/בָ-רִים) או חטפים באותיות הגרוניות עהא"ח (חָ-דָשׁ, חֲ/דָ-שִׁים).
חריגים
בפועל: הברה סגורה מוטעמת בצליל a מקבלת תנועה קטנה (סָ-גַר, הִצְ-לַחְ-תִּי). בפועל: הברה פתוחה מקבלת
ניקוד חזק גם בריחוק מהטעם (סָ-גְ/רָה). בפועל: בהברה סגורה מוטעמת בצליל o צ"ל חולם חסר: לִשְׁ-מֹר.
בפועל: כאשר הפועל הוא בבינוני (הווה) מתייחסים אליו כאל שם-עצם לכל דבר (נִשְׁבָּר עכשיו, ואתמול נִשְׁבַּר).
בכלל: סיומות xֶה בסגול (פֶּה). בשמות מלעליים – תנועות קטנות או חסרות בהברה המוטעמת (מֶ-לֶךְ, חֹ-מֶר).
בנסמך (=המילה הראשונה בצירוף סמיכות) ובציווי – סיומת xֶה תהיה בצירה (שְׂדֵה-מֹשֶה, הֱיֵה, רְאֵה).
דיפטונגים
צליל ay תמיד בפתח (הַבַּיְתָה, אֵלַי).
צליל ey תמיד בצירה, גם במילים לועזיות (בֵּית סֵפֶר, מִפְּנֵי, טֵייפּ).
ניקוד מילים לועזיות (לפי שיטתנו)
דגשים רק אחרי אותיות מש"ה וב-בּכּ"פּ (מִמּוֹנִיקָה, שֶׁלּוֹרְד, הַפְּרוֹבְּלֶמָה). אין "דגש קל" באותיות גד"ת של בגדכפ"ת (דוֹלְפִין, גַנְגֶס).
צליל e תמיד בסגול, חוץ מהצליל ey שינוקד בצירה. צליל a: קמץ בהברה פתוחה, פתח בהברה סגורה, ב-ay ולפני דגש (תֶרַפְּיָה).
הוספת סימני ניקוד
כמפורט במסגרת שמשמאל.
היזהרו מניקוד אוטומטי באמצעות המחשב!
כמה דוגמאות לטעויות מביכות שמצאנו אצל מי שמסתמך על נקדן ממוחשב ו'חוסך' על נקדן בשר-ודם:
לדרוך על גּוֹיוֹת; יֵין אָדָם אָדֹם; אווירה של הַמּוֹנִיּוֹת; כתבתי שְׁיָרִים רבים; ביקום הַמַּשְׁתֵּנָה; אנחנו עושות הליכת בָּקָר, אוכלות פָּרוֹת לפני הצהריים ונָמוּת אחר הצהריים; היא מחזיקה בִּידֶה; האהבה שלה עִזָּה; שַׁקְרָנֵי השמש; קצב החיים של העַיִר; גּוּפָה יָפֶה; נקראתי אל המנהל בִּדְחִיפוֹת; היכל הִתְרַבּוּת; תענוג להביט בשַׁפַּעַת הפרחים וּבִרְזֵי היקום; אירופה לפני הַשְׁוָאָה; כִּלְיָה מאיימת עלינו; אפשר למצוא בָּקָלוֹת. או, הנה חַזֶּרֶת! בשׂמים בניחוחות עִזִּים. כשהוא בחו"ל הוא לן רק בִּמְלוּנוֹת. לעקור את הצִפָּרְנַיִם אך חלילה לא את הרקפות. יש לה שיער חום גּוּלַשׁ. אני מציע לך לרחרח אם בַּצּוֹאָה שלו הוא עומד להוריש גם לך משהו. | 
