גליון 21 2009

אמן מלווה: טוביה בארי

רשימת משתתפים:

עֻזי אגסי - על אוריינות דיגיטלית ושירה פתח דבר          

אדם זגייבסקי - תְּעִיָּה שיר בתרגום דוד וינפלד  

משה דור - בְּכָל שָׁנָה שיר    

סנדרה סִיסְנֶרוֹס - שישה שירים בתרגום משה דור         

אוֹקֶנְזֶל בּוּשְׁפָּאפָּא - שירים מתוך המחזור "עֵינַיִם בתרגום משה דור 

יוסי שריד   - שישה שירים   

אילן ברקוביץ' - שישה שירים

אילה בן-לולו מוסקוביץ - שלושה שירים

אליעז כהן -  [קָשָׁה כְּתִיבַת שִׁירָה כִּקְרִיעַת;; שיר 

אלישע פורת - יחסי אבא קובנר ויוכבד בת-מרים בראי שני מכתבים 

אלמוג בֶּהַר - שתי בקשות על הנשמה 

אלמוג בֶּהַר - שלוש וריאציות לרַאבִּינְדְרַאנַאט טַאגוֹר        

אמיר שרפמן - שישה שירים 

אמנון שמוֹש - לשון של פלמינגו סיפור 

אמנון שמוֹש - הַשִּׁיר שֶׁלִּפְנֵי הָאַחֲרוֹן שיר          

בטין אמיר - שוטה הכפר סיפור בתרגום אהרן אמיר        

בטין אמיר - כָּל חֲלוֹמוֹת הָעוֹלָם שׁוֹכְנִים בִּי שיר בתרגום אבנר להב   

גילי חיימוביץ' - שישה שירים

דפנה שחורי - שני שירים    

רוני סומק - סְטְרִיפְּטִיז הַשּׁוֹשַׁנָּה שיר וציור בטכניקה מעורבת         

ורד לוינשטיין - שני שירים   

יואל כהן - חמישה שירים     

יונתן ברג - ארבעה שירים   

משה גנן - עשרה סונֶטים    

צבי לוז - בין שירה למיסטיקה מאמר  

אדריאן ריץ' - שלושה שירים בתרגום נָוִית בראל 

אליזבת אלכסנדר - הללו שיר למען היום פרוזה בתרגום נָוִית בראל 

נועה בר חיים - שבעה שירים           

נינה יעבץ - מתוך שירי תל אביב 2000-2005    

סדומי צוריאל - סלון סיפור   

עמיחי שלֵו - שלושה שירים  

עמית מאוטנר - שלושה שירים          

צבי גבאי - "ענן" לעבּד אל עזיז אל מקאלח מבוא ותרגום השיר       

רפי וייכרט - שני שירים       

אביטל גלוברמן - שנות הכרוב סיפור   

שולמית חוה הלוי - שני שירים          

תמי כץ לוריא - מחזור שירי זמן         

דרור בורשטיין - שני שירים  

ענת זכריה - שִׁעוּרִים לְדֻגְמָא שיר      

ריימונד קארבר - שני שירים בתרגום דרור בורשטיין       

אופיר נוריאל - חמישה שירים           

אמסלו מהרי - שלושה שירים בתרגום צביקה שטרנפלד   

צביקה שטרנפלד - שישה שירים       

ילנה שוורץ - מתוך המחזור "מריחה קיצית בתרגום יעקב לח         

חיה אסתר -  [לָכֶם הַחֲלוֹמוֹת] שיר     

ים המאירי - שני שירים       

אילן בושם - תשעה שירים   

ששון סופר - ארבעה שירים 

מרדכי שרי - שירים מתוך המחזור "שְׁנֵינוּ"       
אורה ניזר - שלושה שירים

פתח דבר שבו 21

קו וצבע באסתטיקה של האמנות – דרך לקריאת שירה

או: האם השירה צריכה לפחד מאוריינות דיגיטלית.

יש אומרים שאנו נמצאים באחת התקופות המעניינות ביותר בתולדות האדם ותרבותו. עידן האוריינות הדיגיטלית. עידן האינטרנט, הבלוגים, הפורומים, המסרונים, הטוויטרים ושאר אמצעים אלקטרוניים בהם ניתן להעביר מלים.  תקופה זו דומה אולי במהותה ובהשלכותיה לתקופת המצאת הדפוס. אך נראה שכמות האנשים שנהנים מפריחתה של האוריינות הדיגילית הוא רב מאשר אלה שנהנו מהמצאת הדפוס בזמנה.

אחד הדברים החשובים שיש להבין דווקא היום, שבעוד שמבחינת האוריינות כהגדרתה, כמעט והשיגה האנושות את המהפכה שציפתה לה, קרי יותר מ80 אחוזים מבוגרי העולם מסוגלים  לקרוא ולכתוב מתברר שעתה , המיומנות של קריאה וכתיבה בעידן האוריינות הדיגיטלית אינה מספיקה. אלה שאין להם את מיומנות הקריאה במדיה הדיגיטלית נשארים מאחור, ושוב אנו חוזרים למצב הדומה לתקופת המצאת הדפוס.

אך לא מצבו של האדם בעידן האוריינות הדיגיטלית צריך להדאיג אותנו, אלא איכות היצירה בעידן הזה.

האם תיתכן העובדה שקלות הכתיבה במחשב, במעבד התמלילים וקלות העברת היצירה הכתובה לכל דיכפין, באמצעות הטכנולוגיה האלקטרונית החדשנית, יצרה יצירה ספרותית נחותה יותר, שטחית יותר. או האם נכון יהיה לומר שבגלל האפשרויות הבלתי מוגבלות כמעט, לפרסם יצירה ספרותית בימים אלה, רבות היצירות חסרות הערך ש"מסתובבות" בחלל האינטרנטי. מי יגן עלינו ? אך האם בכלל אנו זקוקים להגנה ? או שנסמוך על ה"ברירה הטבעית" ונניח שיצירה שאינה ראויה לא תזכה להרשם בהסטוריה הספרותית תרבותית ולא יהיה לה זכות קיום. 

הדיון הציבורי ביתרונות ובחסרונות של האוריינות הדיגיטלית מזכיר את הוויכוח שבין הרומנטיקה לבין הנאוקלאסיקה. הוא הוא הוויכוח שבין כתם (צבע) לקוו והוא העימות שמנסה לקבוע את איכותה של יצירת האמנות.

התקופה הזו שלנו מזכירה את המאה ה18, עידן האורות, המאה של הנאורות. המאה שבה נבחנה התרבות ותפישת המציאות והאמת באמנות.

קיים מאבק ממושך באמנות על חשיבות הקו לעומת חשיבות הצבע ביצירה האמנותית. פעילותו היסודית של האמן היא משיכת הקו. כמו שויליאם בלייק טען He who draws best must be the best artist

 בלייק הצטרף למאבק המסורתי, שבין הקוו לצבע ולטענתו: "הקווים הינם כלי הקיבול של האינטלקט".

היצירות הקוויות נחשבו קשות יותר לתפישה ולהערכה, אבל קרובות יותר לאמת. לעומתן יצירות המבע שובות את העין במהירות ונסחרות בקלות. היצירות הקוויות נועדו איפא לצופים האינטיליגנטים המבכרים את האמת על פני יפי המראה, והצבע התחבב ביתר קלות על ההמונים. המאבק בין אוהבי הקוו לאוהבי הצבע היה אפוא מאבק בין האינטלקטואלים, בני החברה הגבוהה לבין ה"עמך".

הוויכוח העמיד את הצבע, השפה של החושים כנגד הקו, השפה של האינטלקט, ויצר קיטוב עז ביניהם. החושים והאינטלקט נשאו בתרבות המערבית דימויים מיניים. היו שתיארו את מערכת החושים כאשה חלושה ורגשנית הזקוקה להגנה של ההגיון הגברי. רמז לאינטלקט. אך היו גם שדימוה לזונה המפתה לקוח בחושך. (כך למשל, מזהיר הצייר פוזלי את קהל הסטודנטים שלו ב'רואל אקדמי' מפני הצבע המשחית את המדות)

אך האם נוכל להניח את עליונותו של הקו על פני  הצבע, כפי שהדגישו האסתטיקנים של האקדמיה הקלאסיציסטית. הם טענו שהרישום מבטא מציאות נצחית, ואילו הציור בצבע מתאר רשמים בני חלוף. והם הגדילו לעשות וביססו את השקפותיהם על תורתם של מדענים ופילוסופים כגלילאו, בייקון, לוק וניוטון. (ג'יימס בארי. 'רויאל אקדמי' 1798).

האם נוכל להניח שהשירה הטובה היא יצירה קווית, זו שאתה פוגש על הנייר, ואילו זו שמתפרסמת באינטרנט בסוגי מצגות שונים, עם  תמונות נוף צבעוניות, מקסימות ומוסיקה שמלווה את שורות השירה הנכנסות  מלמעלה או מהצד,  היא היצירה בצבע ? היצירה הנחותה ?

תוך כדי כתיבתה של ההקדמה הזו, נתקלתי במידע מעניין שטען הפילוסוף האבולוציוני דניס דאטון.  בספרו "אינסטינקט האמנות" שיצא לאור בפברואר השנה על ידי ההוצאה לאור של אוניברסיטת אוקספורד !!   דאטון  טוען  שבני האדם נולדו עם דחף טבעי לאמנות שמועבר באמצעות הגנים כתוצאה מתהליך הברירה הטבעית. הוא עוסק בצורך האנושי באסתטיקה. איך התפתח הצורך הזה, המשיכה ליופי ? הרי אין זה צורך השרדותי (ואולי כן). דאטון טוען שהיצור האנושי נולד עם דחף טבעי מובנה לאמנות שמועבר בקוד הגנטי. דאטון סבור שמושאי היופי שמושכים את עיניהם של מרבית האנשים, במגוון תרבויות הם דומים ושהאסתטיקה האוניברסלית הזו מדגימה את הקשר המובהק בין השאיפה שלנו ליופי לבין המוצא האבולוציוני המשותף ליצור האנושי.

לפיכך אנו יכולים להרגע, אין צורך בשומרי-סף שיגנו עלינו מפני יצירות אמנות (ספרות, שירה, מוסיקה ואמנות פלסטית ובעצם כל מה שמוגדר כיצירת אמנות) שאינן ראויות להתייחסות. ההגנה בעצם טבועה בנו, בקוד הגנטי שלנו. ולפיכך אין לנו לפחד כלל מהאוריינות הדיגיטלית שמציפה אותנו במידע אמנותי חזותי ללא כל ביקורת. ואת הניפוי של יצירת האמנות ה"רעה", נבצע לבד באופן אינטואיטיבי.

ואז בעצם מי יגן על אלה שאין להם את הגן האחראי על "אינסטינקט האמנות".

ע. א.