• ספרים לאוהבי ספרים

חדשות

עצור
רכישת ספרים באתר
לפרטים בנוגע לאופן רכישת הספרים באתר לחץ על הכותרת
ספרים במבצע
לרשימת הספרים המוצעים בהנחה מיוחדת לחץ על הכותרת

כתובת

קבוצת כתובת
48 ש"ח

הספר הוא פרי עבודה משותפת של חברי קבוצת 'כתובת' שמרביתה נכתבה במיוחד עבורו והוא רואה אור כאן לראשונה. התוצאה המתקבלת היא דיאלוג ספרותי בין סגנונות כתיבה שונים, שנקודת המפגש ביניהם היא החיים בירושלים על מורכבותם וההתמודדות עם שאלות של זהות, אמונה, יצירה ומשפחה.


הארץ 25/07/2008 - אילן ברקוביץ'

חיים בטבור העולם
מאת אילן ברקוביץ
כתובת, שירים וסיפורים, הוצאת אבן חושן, 2008

      חברי "כתובת". מימין לשמאל: גלעד מאירי,     ליאור שטרנברג, שי דותן, דורית ויסמן ואריאל זינדר

הספר "כתובת", המקבץ יחדיו שירים (בעיקר) וסיפורים (שלושה), פרי עטם של ששת חברי הקבוצה הירושלמית: שי דותן, דורית ויסמן, אריאל זינדר, יובל יבנה, גלעד מאירי וליאור שטרנברג, הוא אנתולוגיה בעלת משמעות ספרותית ותרבותית רחבה. אין בה עשרות משוררים ודגימות אקראיות משיריהם, אלא מבחר מייצג ורלוונטי לקו הפואטי והרעיוני שהקבוצה עומדת מאחוריו.

קיבלתי את "כתובת" לידי בשבוע הספר האחרון בתל-אביב. קראתי אותו בירושלים, והרי העיר הלכו וגבהו לנגד עיני ככל שהעמקתי בקריאה. האם יש משמעות מיוחדת לקריאה בספר בסמוך למקום שנכתב? במבוא הקצרצר לספרם מציינים הכותבים כי רוב היצירות "נכתבו בירושלים במהלך השנים 2006-2007 והן מופיעות לראשונה", וכן ש"זוהי היצירה המשותפת הראשונה שלנו כקבוצה, יצירה נסיונית שחומריה לקוחים מן הזמן והמקום המשותפים לכולנו". אפשר גם לנסות ולתאר את השירה של "כתובת" בכללותה כשירה שבלב הר געש, היא ירושלים, לפני התפוצצות. "כתובת" משוררת את הדי ההתפוצצות.

בין משוררי ההד של "כתובת", שטרנברג ודותן מציגים בספר הזה שתי גישות שונות. הראשון נכנע לייסורי העיר ובוחר לתארם: "חמור בנחל רפאים: מישהו קשר אותו אל עץ / בשיפולי גבעה, על יד / ההיסטוריה" (עמ' 11). עם זאת, שירתו מתוחה מאוד דווקא בשל כך, והביקורת הסמויה שלו, כמשורר חילוני בעיר שהולכת ומתחרדת, מבעבעת ובוקעת מתוכה, אולי אף בניגוד לקו הרווח בשירתו בכלל.

הפואטיקה של שי דותן, כפי שהיא משתקפת היטב ב-11 השירים המופיעים כאן, מלוטשת וציורית יותר מבחינה אמנותית. שני השירים החותמים הם מדרשי שירה. הנה "בלילות אני חולם / שירושלים מפנה לי את הגב. / בסמטאות נחלאות חלונות מוגפים / לקול נעלי / ובבתי הקפה / מגלגלים טבק בשירי, אוספים / את ספרי להרקיב במזווה. / גם הסוחרים בשוק, שרק אתמול / החלפנו מלים חמות / טורקים את תריסיהם בפני... באשר אלך / מצביעים על השיר החרוט על מצחי" (עמ' 82). השיר אישי כמובן, אבל ההסמלה הבלתי נמנעת של ירושלים תוך כדי האנשתה המקורית הופכת אותו גם ללאומי.

תפישת החיים בירושלים כחיים בטבורו של העולם חוזרת בכל אחד מדפי הספר הזה, גם אם יש בין המחזורים שירים שלא הזמן הירושלמי חידדם. כזאת היא הפואמה של דורית ויסמן, בעלת השם המביך משהו, המבוסס על קריאתה ב"איליאדה" של הומרוס, "איליאבא או אלים אחרים" (עמ' 57-69). ויסמן אמנם מציינת בכנות כי כתבה את הפואמה במיוחד בשביל הספר, אבל דווקא היא, בעלת הפואטיקה הישירה מאוד, המתמקדת בדרך כלל בעצמי ונוטשת לאנחות את האחר, יכולה היתה לשורר כאן משהו רלוונטי יותר. ובכל זאת, הנה שיר שנכתב מטבור אחר של העולם, חיי המשפחה: "בשלושה במאי אלף תשע מאות תשעים ואחת / כיסתה העלטה את עיניו של אבי. / לא הלכתי לבקרו בבית החולים / על ערש דווי ביקרו אותו נכדים אחרים. / את ילדי שלי לא נתתי שיכיר / אינני יודעת, ולעולם לא אדע, / אם בכלל רצה לראותני. הלכתי ללוויה" (עמ' 68). שירי ויסמן נכתבו לאחר עיון בתיקי הגירושים של הוריה, והם מתארים יחסים קשים של אלימות פיסית והתעללות נפשית. השילוב בין הסיפור ההומרי לסיפור ההורי האישי מאולץ מעט. מה שלא עובד כאן, בהקשר הזה, היא הידיעה ש"הנה אני כותבת שיר" על הדברים שקראתי וחוויתי.

הסופר יובל יבנה, שבינתיים נודע לי כי פרש מ"כתובת", מציג בסוף הספר שלושה סיפורים העוסקים בהווי המשוררים האורחים בירושלים (מתל-אביב ועד אירלנד). הסיפור הראשון שבהם, "ויזלטיר ברחוב בצלאל", הוא פנינה ספרותית של ממש, הכוללת כמדומני גם חידוש לשוני ייחודי: "יש משהו רומאי בפנים שלו, ויזלטיריוס" (עמ' 88). הסיפור עוסק בסיוט גרוטסקי של המשורר הכל כך תל-אביבי, מאיר ויזלטיר, ברחוב בצלאל עמוס הבאסטות ודוכני הפלאפל. זה משל יפה הכתוב בלשון עשירה, צבעונית ומושחזת על הפער בין השירה לבין העם, שלא בהכרח מתעניין בה ובמעלליה.

המשורר גלעד מאירי, מנהל "מקום לשירה" שמפעילה "כתובת" בשכונת נחלאות בירושלים, העמיד כאן מחזור בן תשעה שירים, "בני בבית החולים" ועוד ארבעה שירים העוסקים גם הם ביחסיו עם בנו. נדמה שכאן הבימה הולמת אותו יותר. לבי כה נכמר על אהבת האב לבנו החולה, עד שעיני דמעו. כאשר סועד אותך אב-משורר, שמי הדמיון הם הגבול. זה זמן מלחמה ומאירי מפליא לשורר כדי לעודד את רוח בנו ואת רוחו.

המחזור כולו נע כל העת במעגלים מקבילים שנפגשים למרגלותיה של מיטת אשפוז אחת: יחסי האב ובנו, שמודגשים בעת המחלה; מלחמת לבנון השנייה והשפעתה על האזרחים בעורף; השירה והחיים ומעל כל אלה: חלחול השיח המיליטריסטי הישראלי אל שדה הרפואה. מאירי הוא אמן השילובים בין שדות השיח השונים של השפה והחברה, והוא מיטיב לעשות זאת גם בספריו, "פגאני אורגאני" ו"זעזועים בג'לי", בדרך כלל לשם מחאה חברתית או פוליטית. כאן הסיטואציה רגישה מדי למחאה והמחזור נחתם בתיאור היפה הבא: "אני חוזר לכורסתי המוצעת למרגלותיך... / מקפל את משקפי, מניחם בנרתיק / ולפני שאני נרדם מקשיב שוב לנשימותיך / גולשות כמפרשיות במפרץ שקט" (עמ' 34).

אחרון בסקירתי אבל ראשון במעלה בספר הזה, הוא המחזור האפי של שירת המרחבים הבלתי רגילה של המשורר אריאל זינדר. זינדר השכיל לכתוב מחזור שירים בשל, מגובש, עלילתי, דרמטי ומצמרר. קשה להאמין ליופי הזה של לשון התיאור, השילוב הנכון בין משלבי השפה השונים, לשון התנ"ך והמדרשים עם לשון זמננו, דמויות מלאות ונוגעות ללב, הדובר-משורר מזה והשעיר לעזאזל, חננאל, מזה, הנושא עליו את עוונות הקהילה. המחזור נקרא "זהורית", והוא כולל י"ב שירים בהיקף של 8-22 טורים לשיר. יש כאן מסע של המשורר אל חננאל ואתו אל עולם החטאים וההיטהרות מהם ובחזרה אל הגאולה המיוחלת, שהיא לא בהכרח דתית אלא חברתית יותר. השירה הזאת נפתחת ונסגרת ב"תפישת הטבור" הנאיווית העולה מתוך הספר כולו, וזה בדיוק מה שיפה בה: "היתה שעה בה הלם ברקתי / דופק מלב לבו של העולם" (עמ' 42). "זהורית" הוא ביקורת חברתית נוקבת על ירושלים וישראל של הזמן הזה, דרך עינו החודרת של חננאל ולבו המתייסר של המשורר. הקשר הנרקם בין השניים תוך כדי המסע "אל המצוק המקנא לתהום" הוא מרתק ונע על קו הגבול הדק שבין טוהר המידות לשחיתות המוסרית והכניעה ליצרים.

חננאל נמצא כל הזמן בתנועה, "לאן לפנות, איך לרקוד / - אחת היא לרגלו... / רק לא לעמוד כך במקום / ולהמתין להווה השלם" (עמ' 46). אני מאמין כי זו המהות של השירה. גם זינדר מאמין בזה. נראה שחננאל הוא האמת, הוא הקיום האנושי הטהור, נטול המסכות והנקי מחטאים, הנותן דרור לבעירה הפנימית, אבל המשורר יודע עד כמה קשה היא הדרך לממש את חזונו, עד כמה "אי אפשר לחיות את אמיתך, חננאל", ולכן על המחזור כולו משוך גם דוק של עצב.


סינדרום ירושלים

ידיעות אחרונות – 7 לילות – 15/08/2008 - אלי הירש

דמותו של ויזלטיר מרחפת מעל ספרה המרשים של קבוצת 'כתובת' הירושלמית, מין מובלעת תל אביבית בתוך עיריית ספר נצורה

 

הרחק מההמולה התל אביבית פועלת קבוצת 'כתובת' הירושלמית, שמאז 2002 מפעילה את 'מקום לשירה' – מועדון קהילתי שממוקם בנחלאות ומציע לתושבי הסביבה סדנאות ואירועים ספרותיים. לפני כחודש הרחיבו משוררי הקבוצה את פעילותם והשיקו את ' מטר על מטר', פסטיבל משוררים משלהם, ששמו מעיד גם הוא על מחויבותם למקומי, לקהילתי, לצנוע במימדיו.

וכעת רואה אור הספר 'כתובת', שכל היצירות הכלולות בו נכתבו על ידי חברי הקבוצה בשנתיים האחרונות. זו יצירה משותפת המורכבת בעיקר משירים, אך בסופה אפשר למצוא גם סיפורים קצרים מאת יובל יבנה, הפרוזאיקן היחיד בחבורה. באחד הסיפורים נוסע יבנה בחיפושית האדומה שלו ברחוב בצלאל בירושלים, ולפתע מזהה בין דוכני השוק את בלוריתו הלבנה של מאיר ויזלטיר, שבולטת שם מאוד בזרותה התל אביבית. הזרות מובילה עד מהרה ללינץ' אלים, ובסוף הסיפור נרצח ויזלטיר באמצעות שיפוד. יבנה מעיד שהוא מתקשה להחליט אם הוא נגד המשורר ש'"באמת יש משהו מעצבן בפרצוף שלו, מן רו כזה של זלזול בזוויות השפתיים", או דווקא בעדו. "הרי אחרי שהם יגמרו איתו", הוא מסביר, "הם יגיעו אלי".

מה לחבורה של משוררים ירושלמים סולידיים ולפנטזיה מסויטת על רצח משורר תל אביבי" מתברר שלא מעט. דמותו של ויזלטיר מרחפת על הספר כולו, והשפעתו על שניים ממשוררי החבורה – שי דותן וליאור שטרנברג – בולטת מאוד.

ויזלטיר משרת אותם משתי סיבות. ראשית משום שהזדהותם עם ויזלטיר מספקת להם מעין הגדרה עצמית, המציבה אותם בירושלים הרב תרבותית כזרים החשים בה במצור, כלומר כמובלעת תל אביבית (ובזהירות המתבקשת יש להוסיף: אשכנזית מאוד), ושנית משום שויזלטיר היטיב לכתוב שירים המבטאים מחויבות לסביבתו האנושית דווקא באמצעות התבדלותו ממנה: שיריו משדרים לא פעם את הסתייגותו העיקשית של איש המעלה, הנהנה לכאורה מתודעה פוליטית רחבה ומחושים מוסריים חדים – ובעיקר מצורך עז בריבונות ובחירות – מההמון הקונפורמיסטי והאלמוני המקיף אותו.

שטרנברג – משורר אינטליגנטי, מעודן, רגיש מאוד – מתאר את ירושלים של מטה כמין צל של אחרית הימים, כעיר של גלגול מחילות ומתים מהלכים, המאיימים לרמוס אותו, היחיד שעדיין איכשהו חי בה, העד האחרון לחורבנה הרוחני הנורא. דותן, המצטיין אף הוא בכתיבתו הדייקנית והמדודה, מתאר שוב ושוב את הניכור החריף שהוא חש כלפי עירו – ניכור של מיעוט נרדף, של אישה מוכה, של מנודה. נכון שיש הבדל משמעותי בין שטרנברג ודותן, המבטאים חולשה ומצוקה, לבין ויזלטיר, שהקפיד תמיד לשמור על זכות המילה האחרונה: הם חשים שהם נשכחו מחוץ להיסטוריה, ואילו ויזלטיר הרי נולד ב'היסטוריה', כלומר באירופה – ולכן הוא מרשה לעצמו לדבר בשמו של הזמן החולף, "המפורר והמקבר", ובדרך זו לחרוג מעמדת הקורבן אל עמדת השופט. ההבדל הזה חשוב: הוא מציין בין השאר את הפער בין הצורך של מהגר כויזלטיר בביצור סמכותו האינטלקטואלית על מנת שתגן עליו מפני 'הילדים', לבין הצורך של בני המהגרים או נכדיהם, ילדים בעצמם, לדייק ככל האפשר בתיאוריה של תחושת הניכור שמעורר בהם העולם שלתוכו הם נולדו – אבל יש להודות שהחוויה הבסיסית של שלושתם דומה מאוד.

גם שאר משוררי 'כתובת' תרמו לספר שירים מצוינים: גלעד מאירי תרם שירים משוכללים ושוברי לב על בנו המאושפז בבית חולים. דורית ויסמן פואמה רבת עוצמה על אביה המתעלל, ואריאל זינדר מחזור שירים מסתורי שמייצג התמודדות אחרת לחלוטין, אולי נועזת יותר, עם 'סינדרום ירושלים' המאיים על החבורה. התוצאה היא ספר מרשים ומגובש, עשיר באיכויותיו אבל גם עצוב או מטריד, בעיקר משום שירושלים מתגלה בו כמין עיירת ספר נצורה ומאוימת של רפובליקת השירה התל אביבית, וסביר להניח שתחושת המצור הזאת, הניזונה בין השאר ממסורת שירית של התבדלות והתבצרות – ולא איזו קהילתיות שמחה בחלקה – היא שעמדה בבסיס החלטתם של משוררי 'כתובת' להעניק לפסטיבל המשוררים שלהם את השם הקלאוסטרופובי 'מטר על מטר'

 

כתובת – שירים וסיפורים // שי דותן, דורית ויסמן, אריאל זינדר, יובל יבנה, גלעד מאירי, ליאור שטרנברג

אבן חֹשן / 94 עמודים


ספרים ביבליופילים
ספרים במבצע

ברוכים הבאים לאתר המחודש שלנו!

מקווים שתיהנו מהגלישה ומעגלת הקניות החדשה.
לפרטים בנוגע לאופן רכישת הספרים באתר לחץ כאן 

עבור לתוכן העמוד